לאחר ימי התום | לרכישה באינדיבוק




אני מאשר לקבל דיוור

לאחר ימי התום

לאחר ימי התום

שנת הוצאה: 2016
מס' עמודים: 287
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 79
- 42
- 42

רומן סוחף, נוגע ללב, על סיפורה של אישה צעירה מסורבת גט בישראל, אשר נאבקת על זכותה לחופש אישי, ולאושר אמיתי במשך עשרים שנה. 

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “לאחר ימי התום”

nasie

 

paper2

 

coments

 

משוב מהרצאה שהעברתי, בעקבות ספרי “לאחר ימי התום”, בחוג בית אצל רותי יהב הנפלאה:

 

“ערב מרגש מאוד שהפגיש אותי פעם ראשונה עם מסורבת גט.

למרות כל הידע מהתקשורת ומהספרות, ישבתי מרותקת בהרצאתה של נעמה.

עמדה מולנו אישה יפה, מרשימה, אינטליגנטית, וביחד עם זאת מפעם לפעם נעתקו המילים מפיה והכאב והכעס על השנים הקשות אותן עברה, עלו על פניה ועמדו באוויר ומגנטו אותי.

כואב הלב לשמוע על מצבן הקשה של מסורבות  הגט ועל חוסר הצדק כלפיהן.

כולי תקווה שבזכות ספרה של נעמה, ומאבקה, ישתנה קצת מצבן המשפטי.

ממליצה בחום להשתתף בהרצאות של נעמה.

בברכה,

בתיה ודוד חמודות.”

mashov

א
תמרה עלתה על כבש המטוס, לבושה מכנסי ג’ינס אפורים, גופיה שחורה צמודה לגופה ועליונית טורקיז שקופה, שגלשה בנונשלנטיות עד למותניה ושוותה לה מראה צעיר ורענן.
שנות החמישים של חייה, לא נתנו בה אותותיהן ולא ניכרו בפניה היפים. עיני הדבש שלה חייכו, ופיזרו חום אל רואיהן. על תנוכי אוזניה, השתלשלו עגילי כסף בוהקים וענק רחב לצווארה. גבוהה, זקופת גוו, צעדה עם הטרולי השחור שגררה בידה, כמי שחייה מרופדים בוורדים. רק מי שהביט אל ארובות עיניה, היה עשוי לגלות, גוון של מלנכוליה חבויה במעמקיהן.
במוחה חלפו כל התוכניות והיעדים שתכננה לעצמה, טרם נסיעתה לניו יורק. ימים אחדים תשהה אצל מיקה, חברתה מילדות. תסייר ברחובות מנהטן, במוזיאונים, בפארקים ותיהנה מן הקניות שיעשירו את ארון בגדיה. אהבה להתחדש, לגוון, להיראות מקורית.
קנתה כרטיס, ללא תאריך חזרה. רצתה לשהות ככל שיעלה על דעתה. לשנות אווירה, נוף, שפה, אנשים חדשים וצורות חיים. התאוותה לשינוי ממשי. להשתחרר. לפייס את ליבה. ללטפו. לשכוח. למלא עצמה באנרגיה, אותה איבדה במערכה קשה של שנאת חינם, אשר לא שיערה את עוצמתה. עיניה היפות, עצובות ומהורהרות, הסגירו את ייסורי ליבה.
בכניסה למטוס חייכה אל הדיילת שבפתח, חיוך נימוסין כהרגלה והופנתה למחלקה הראשונה, בה נהגה לטוס כדרך קבע. ‘מעניין מי יישב לידי?’ הרהרה. גם כאשר שיחק מזלה לשבת ליד אנשים נעימי סבר, הייתה דוממת ומרוחקת.
הטיסה לניו יורק הצריכה חניית ביניים של שעתיים בשוויץ. משם, לשדה התעופה קנדי.
בכל נסיעותיה, הצטיידה בספרון קטן, וכלי כתיבה לתיעוד התרשמויותיה וחלומותיה, לבד מהמחשב הנייד שהיה עמה תמיד.
הפעם התעורר בה רצון מוזר, לנסות ליצור קשר עם מי שיישב לידה. סקרנית. האם תצליח לחרוג ממנהגה? קצה בבדידות ובשקט. עייפה מן ההסתגרות בתוך עצמה. השתוקקה להסיר מעליה את השריון שעטתה. חלמה על מסע משותף, עם בן זוג מקסים, שלא היה לה מעולם. והרי לחלום מותר…
גבר צעיר ומרשים שנראה בשנות השלושים המאוחרות לחייו, ישב ליד החלון במושב לידה ועיין בלפטופ שהיה על ברכיו. חייכה לעצמה. נראה שמישהו הקשיב למשאלתה.
בזהירות תרה בעיניה אחר צדודיתו של הבחור, אחר זקנו הקטנטן שעוצב על סנטרו, שערו השחור, הארוך והחלק שנאסף לעורפו בגומייה כמעט בלתי נראית וגון עורו השזוף.
תחושה מוזרה בבטנה לא הייתה מובנת לה. הסירה מבטה ממנו וזמן קצר לאחר מכן, בלי משים, מצאה עצמה מציצה בו שוב. כשחש במבטה, החזיר מבט עם חיוך קל וחזר לעיסוקו. אי השקט שחשה בגופה, הפתיע אותה. ‘מה קורה לי?’, חשבה. לא מיהרה לשלוף את הספר שהביאה עימה, כמצפה להתרחשות.
המטוס המריא. החגורות הותרו. ריח האוכל התפשט בחלל. דיילות החלו לחלק ארוחת בוקר. תמרה הביטה בכלי המוגש, רחרחה, משום אנינות טעמה ולא מיהרה לטעום. הבחור שלידה, שם לב לתנועותיה האיטיות ופנה אליה, “משהו לא בסדר? צריכה עזרה?”
“לא, תודה. פשוט לא מתה על האוכל במטוסים”, השיבה בחיוך מבויש. הביטה שוב בארוחה המוגשת לפניה, בדקה אותה, ופנתה לשכנה, “אם תרצה את העוגה, אתה מוזמן. אני קצת בדיאטה. דרך אגב שמי תמרה”, אמרה ונדהמה מהתעוזה שפרצה מתוכה במפתיע.
“נעים מאוד” השיב מיד, “שמי סיימון”.
‘מרגע זה’, חשבה לעצמה, ‘השעות הארוכות של הטיסה מתל אביב לניו יורק, לא תהיינה שעות של שקט אינסופי, כמו בעבר’.
“את נוסעת לביקור קרובים?”, שאל.
“לא. אין לי קרובים בארה”ב. אשהה אצל חברה טובה מילדות. מתכננת לטייל, לשנות אווירה, לראות דברים מעניינים ואתה?”
“אני חי במנהטן. הגעתי לישראל לטיול של כמה שבועות, גם במטרה לשנות אווירה”.
חייכו, כאילו מצאו מכנה משותף.
“נו, ואיך היה? נהנית?”
“בוודאי. ישראל מקסימה, מיוחדת. נופים מתחלפים במהירות, מזג אוויר מדהים. כמובן הרגשתי צורך לבקר במקומות הקדושים לנו”.
“מה זאת אומרת ‘לנו’ “, שאלה בהיסוס.
“תראי, אין יהודי בעולם, שלא מרגיש בליבו צורך, לפחות פעם בחיים, להתחבר אל השורשים שלו וזו הייתה לי הזדמנות נהדרת”.
בחינניות שרבב משפטים מגומגמים בעברית, בתוך האנגלית הרהוטה שלו. ‘יהודי’, נהנתה תמרה בליבה. ‘עוד משהו במשותף’.
כלי האוכל והמגשים נאספו לאחר שעה קלה. סיימון הפנה מבטו אל תמרה והמשיך בשיחת חולין.
“היית כבר בניו יורק?”
“כן, בוודאי”.
“ומה הכי אהבת?”
“מנהטן מדהימה. מופעי תרבות, מוזיאונים, מסעדות. בכל ביקוריי, שילבתי גם טיולים למקומות פסטורליים, ושלווים מחוץ לעיר הסואנת. מניחה שגם הפעם אעשה זאת”.
הוציאה מתיקה קרם ידיים ריחני, מרחה על ידיה בעדינות, ולאחר רגע קט של שתיקה שאלה, “ומה הכי אהבת בישראל?”
“כמובן, את ירושלים. עיר מדהימה. פתאום הבנתי למה כולם רוצים בה. אנרגיות מיוחדות אופפות אותה. אתה חש ממש את סיפורי התנ”ך, את כל ההיסטוריה. קשה להסביר. עיר שאין כמוה בעולם”.
“מה עם תל אביב?”
“תל אביב מדליקה. מרכז לבילויי לילה, למי שמעוניין. אני חיפשתי קצת שקט. אחרי ירושלים, נסעתי צפונה ונהניתי משלווה אמיתית”.
השיח נפסק באחת. סיימון קרא בעיתונים שהוגשו. תמרה, הוציאה את סיפרה והחלה לעלעל בו בתחושת אכזבה. מפעם לפעם נתקלו מבטיהם. במעברים חולקו משקאות. הזמינה יין לבן, “לסדר” קצת את הראש. בחרה לשמוח ולו רק בשל העובדה שמחסום נפתח בה אל מול הזר המוחלט, איתו ניהלה שיחה ידידותית. הישג גדול עבורה.
בשדה התעופה בציריך, צעדה לאיטה לכיוון אחד המזנונים, להזמין כוס שוקו עם קצפת, משקה שאהבה במיוחד. טיבו המשובח של השוקולד והקקאו השוויצריים פיתה אותה. נשאה את כוס השוקו אל שולחן קרוב, לגמה מתוכו. שלפה לשונה אל הקצפת המתוקה וליקקה בהנאה.
‘הכיף התחיל’, חשבה לעצמה. ‘התרפיסט שלי אמר לי לאהוב את עצמי. אז הנה, אני מתחילה’.
לא עברו דקות ספורות וסיימון קרב אל שולחנה.
“אפשר להצטרף?”, שאל.
“איזו שאלה. כמובן”, השיבה מיד בצהלה.
הניח את ספל הקפה שלו והביט בה לוגמת בתשוקה מן השוקו, בעיניים בורקות. לרגע נראתה כמו ילדה קטנה. נהנה מן המראה המלבב, ניסה לתהות על קנקנה. חייכה בחינניות. רעמת שערה הגלי, הבוהק, גלשה ברכות מעבר לכתפיה וידה שיחקה מפעם לפעם בקצותיו.
“טעים לך, אני רואה”.
“רוצה לטעום?”
“לא, תודה. אני מכור לקפה”.
“תאמין לי שאם היית טועם, היית מתמכר גם לזה”.
“לא הפעם, אולי תהיה לנו הזדמנות להיפגש בניו יורק ואז אנסה לשנות מהרגליי”, אמר כמרמז על כוונותיו.
בקולו ניכרה נימה של ספק. לא ידע אם הרמז התקבל בחיוב. היא חשה כי נשאה חן בעיניו ולא מיהרה להשיב. חיוכה המלבב, חשף את שיניה הצחורות ואת גומות לחייה משובבות הלב.
“אז מה את אומרת?”, המשיך.
“לא יודעת מה לומר. רעיון נחמד, אלא שיש לי תוכניות עם חברתי, ובכלל אתה ואני לא יודעים כלום אחד על השני. ממש לא מכירים. זה קצת הזוי, אתה לא חושב?”
“בדיוק בשביל זה צריך להיפגש ולהכיר, לא?”
“נכון שלפעמים צריך להיות ספונטניים, אבל אין לי תשובה כרגע”.
“טוב, יש לך עוד כמה שעות טיסה, כדי לחשוב ולתכנן”, אמר בשובבות והמשיך, “דווקא בימים אלה אני בשנת חופשה. יש לי המון זמן להיות לך למדריך מקומי. תחשבי על זה”.
“בסדר. מבטיחה”, השיבה, כאשר במוחה מתרוצצות מחשבות טורדניות, נלחמות האחת בשנייה.
רוצה ולא רוצה. לא יודעת דבר על חייו ואישיותו של אותו גבר שרמנטי, יפה תואר שמושך את ליבה. אפילו פרט קטן ביותר על הזר המוחלט הזה. בו בזמן, דחק בה הדחף להרפתקה שתעיר את חושיה הרדומים שתסעיר אותה שתרעיד את מיתרי ליבה. הייתה מבולבלת.
בינתיים הביטו מפעם לפעם בעוברים ושבים, עד שהבחינו בחלק מנוסעי הטיסה, מתקדמים לעבר השער היוצא לניו יורק.
“כדאי לזוז”, אמרה וקמה ממקומה.
“כן, את צודקת”. נעו לכיוון שער הטיסה.
המטוס המריא ונסק לגבהים. עננים לבנים שנשקפו מן החלונות, נתנו דרור לדמיונה הגואה.
אהבה את צורותיהם השונות. בעיניה הצטיירו בעלי חיים גדולים, פני אדם חולפים, או נתקלים זה בזה, אולי אפילו צל צילו של אלוהים נשקף מהרקיע. ‘הו אלוהים, תראה פניך פעם אחת. יש לי המון מה לומר לך’, לחשה בתוך ליבה. הדיילים עם עגלת המשקאות, שוב החזירוה למציאות.
“יין לבן בבקשה”, אמרה.
“גם בשבילי”, ביקש סיימון.
היין נמזג לכוסות. הביטו זה בזו בחיוך והשיקו כוסותיהם.
“את יודעת”, פתח בשיחה לאחר זמן מה, “אולי יעניין אותך לשמוע על שנת החופשה שלי שמאפשרת לי לטייל ולהדריך, כפי שכבר ציינתי”.
“אשמח לשמוע”, השיבה מבלי להסיר מבטה ממנו.
“העיסוק שלי קשור להייטק. מהנה ויצירתי”.
“איזו יצירתיות?”, אמרה בנימה צינית קלה.
“המצאות למיניהן, דבר מופלא. משחיזות את המוח, ומעוררות את מיצי הקיבה. מוכרים אותן ונהנים הנאה כפולה ומכופלת מהתמורה שמאפשרת חיים טובים ונוחים”.
“אני מניחה שלא עושים זאת לבד”.
“ברור, אנחנו צוות של ארבעה חברים”.
“מותר לשאול באיזה תחום ההמצאה?”
“בוודאי. במקרה הספציפי הזה, מדובר במכשיר מאוד משוכלל לאיתור מתכות קטנות ביותר במעמקי האדמה”.
“נשמע מעניין”, אמרה כלאחר יד, וללא צורך אמיתי להרחיב בנושא הטכנולוגי, שלא משך את ליבה. “ברגע שהפרויקט בוצע והסתיים, כיצד ממשיכים?”, ניסתה לגלות עניין.
“עושים אקזיט שתמורתו נכבדה מאוד”.
“וכשמסיימים, איך מפיגים את המתח? מניחה שפרויקט כזה, מכניס למתחים רבים”.
“אני זקוק למשהו שיזין את הנשמה. למזלי, יש לי את המוזיקה שעושה לי כיף אמיתי”.
“באמת? איזה ג’אנר?”, פקחה עיניה בהתלהבות, משום אהבתה לאמנות.
“ג’אז ורוק”.
“אתה מנגן?”
“על סקסופון, ופסנתר. יש לי אולפן קטן בבית, ליצירת אפקטים מוזיקליים, במכשור הכי חדיש. מבלה שם שעות ונהנה”.
“זה הולך יחד עם ביזנס?”
“ברור. מאוד מרגיע”.
“אני אוהבת להאזין למוזיקה מכל סוג. לעיתים עולה בי חרטה שלא למדתי לנגן על איזה שהוא כלי. נפלא שמצאת דרכים אל השלווה”.
“מה הדרכים שלך? ספרי קצת על עצמך”.
“אני זקוקה להתנתקות. הפרספקטיבה עוזרת לי להיכנס לפרופורציה, לראות דברים מזווית ראייה אחרת. להירגע, להתחיל לעשות מקצה שיפורים בחיים”.
“מותר לשאול ממה את מתנתקת?”
“זה לא המקום ולא הזמן לדבר על זה”, השיבה, ומיד הסתגרה כשעל פניה הבעת הסתייגות.
חוששת לפתוח סגור ליבה, העדיפה להיות מצועפת בתוך עצמה. מסתורית משהו. התיקה מבטה מסיימון, הוציאה ספר שלקחה עימה ועיינה בו. רק לא לחזור אל הכאב הצורב.
הלה הבין שנגע בנקודה רגישה. חש אי נוחות ורגש אשמה. מצא עצמו מעיין ברפרוף בעיתונים שהוגשו, ומציץ בה מפעם לפעם.
עייפות אפפה אותה. עיניה נעצמו מאליהן. צפה בה בשנתה. יופייה שיווה לה מראה חמים ותמים. לפתע חש רצון עז להכירה יותר מקרוב. זמן רב עבר מאז אישה עוררה בו רצון כזה. היה בטוח ששוב זה לא יקרה לו, לאחר שיברון הלב הקשה שחווה.
קצת לפני הנחיתה התעוררה, התמתחה, קמה ממקומה, הלכה לרענן עצמה, ולשפר את האיפור שדהה במהלך השעות הרבות.
כשחזרה, פנתה אליו ואמרה, “זהו זה. סוף סוף מגיעים. היה נחמד לפגוש אותך”.
“זה נשמע כאילו נפרדים”, חייך “ואני עדיין מחכה לתשובתך”.
“באיזה עניין?”, הביטה בו בתמיהה.
“זוכרת את הצעת המדריך הפרטי?”
היססה קלות. הרצון לחזור לחיים מאתגרים גבר בה.
“זוכרת. אתה יודע מה, אתן לך את מספר הטלפון שלי. נדבר ונראה”.
“בסדר גמור. אתן לך גם את שלי, לכל מקרה”.
ירדו יחד מהמטוס. חיכו ליד מסוע המזוודות וצעדו לעבר פתח היציאה.
מיקה חברתה, אישה נאה, דקת מותניים, בעלת קומה בינונית, עטורה רעמת שיער ערמוני, עיניה היוקדות ירוקות כעיני חתול, נופפה בידיה למראה תמרה ביציאתה. התחבקו בלבביות וכיוונו דרכם אל הרכב החונה.
“איזה כיף לפגוש אותך”, אמרה מיקה בהתרגשות.
“זה הדדי יקירתי. אני מרגישה שנעשה חיים ביחד”, השיבה בחום. פתאום הביטה סביבה, כמחפשת אחר מישהו.
“מה קרה?”, שאלה מיקה. “מי הלך לך לאיבוד?”, חייכה.
“רגע. חכי”, אמרה. “ישבתי במטוס ליד בחור נחמד, אולי הוא זקוק לטרמפ”.
סיימון נבלע בין המוני האנשים ותמרה המשיכה דרכה לביתה של מיקה, בלונג איילנד. תחושת בית חם קיבלה את פניה. תוכל לנוח ולצבור שלווה. תזכה לאירוח מפנק שמיקה מארגנת עבורה בכל פעם בבואה.
כוס קפה עם עוגת טורט, הוגשו לשולחן. ישבו במטבח ביתה, למרות שעת הלילה והעייפות הגדולה, צמאות לדעת האחת על השנייה ואלו תוכניות משותפות יעשו בשבועות הקרובים.
היו אלה ימים של סוף הקיץ. מיקה סידרה לעצמה חופשה מכל פעילות, בציפייה לבלות יחד עם תמרה, לחלוק איתה חוויות, מחשבות, התלבטויות והנאות.
“יש לי כמה תוכניות עבורנו. רוצה לשמוע?”, אמרה מיקה.
“ברור, חיכיתי שתציעי. את יודעת שאני סומכת עלייך”.
לגמו מן המשקה המהביל והחלו לדבר על תוכניותיהן, אלא שהעייפות הכריעה אותן טרם בחירתן.
“בואי נחליט שלא להחליט. נהיה ספונטניות. מה דעתך?”, הציעה מיקה.
“מסכימה”, השיבה.
אותו לילה לא הצליחה תמרה לעצום עיניה שעות רבות. ידעה ימים בהם עייפות מרובה, מנעה ממנה שינה.
…’צריך להמשיך הלאה’ ‘להניח לעבר’ ‘לצמוח מתוכו’. משפטים חכמים לאינספור, שמעה מאנשי מקצוע. ‘איך משחררים? איך מתעלמים מתחושת הפספוס? מההחמצה הנוראית? איך הופכים לאופטימיים?’. שאלות רבות עלו במוחה.
הייתה נחושה להצליח במשימתה. היום עליה לחגוג את החופש שזה עתה זכתה לו. חופש שציפתה לו עשרים שנה. ידעה שתבלה יפה את שהותה בארה”ב, אולם כמו תמיד, לקחה עם עצמה את עצמה, את הזיכרונות, התסכולים, העצב, החרטות, כל סבך הרגשות. אט אט נעצמו עיניה, לתוך שינה עמוקה.
השמש שחדרה מחלונה, העירה אותה בבוקרו של יום המחרת.
מחויכת התמתחה, מיהרה אל המקלחת. לבשה בגד קייצי, שמלה קצרה, דקיקה בגון אפרסק וחגורה לבנה למותניה.
“חלמתי חלום מוזר”, אמרה למיקה שחיכתה לה לקפה של בוקר.
“כיף לך, אני לא זוכרת חלומות. אולי בכלל אין לי כאלה”.
“מה פתאום. טפלי בזיכרון שלך”, השיבה בציניות.
“נו, נו, ספרי מה חלמת”.
“חלמתי שאני בגילי, יולדת תינוקת קטנה וחמודה. מה את אומרת? מה זה יכול להיות? אולי עדיין בתת מודע, אני תרה אחר תחושת האימהות שהחמצתי?”
מיקה פרצה בצחוק מלאכותי, “אוי, אוי, אוי, שכחתי כבר איך זה מרגיש. היו כאבים?”, התבדחה בניסיון לסטות מהנושא הכאוב של תמרה.
“יודעת מה? דווקא ללא כאבים, ובלי אפידורל”, המשיכה בבדיחות הדעת. “אני חושבת שאולי אני יולדת את עצמי מחדש”.
“נשמע טוב”. אישרה מיקה, “בואי נקווה שגם תעשי זאת”.
“לא מקווה, מאמינה. את יודעת כמה עבדתי על זה? חייבת להצליח. לפעמים מפנימים רק לאחר תקופה ארוכה של טיפולים את המסרים הנכונים. אני מנסה למחוק דפוסים שניהלו אותי בלי שאחוש בנזק שגרמו. המשאלה הגדולה לשינוי אינה קלה, אחרי שנים רבות של הרגלים ששכנו להם משכן של כבוד בנשמה”.
“כמה את צודקת, יקירה. שמחה לשמוע שיש בך אמונה חזקה”.
צורך עז באהבה מילא את ליבה, למרות כל אכזבותיה. הייתה רגילה לשיח עם עצמה. והקולות הרבים לא פסקו.
“תפסיקי לחלום בהקיץ”, העירה מיקה שהבחינה בהרהוריה. “בואי נצא לסיבוב. פתחו קניון חדש. שווה לראות”.
“רוצה חנויות קטנות. בוטיקים. יש דבר כזה בסביבה?”
“בוודאי. נוסעים?”
נכנסו לג’יפ השחור של מיקה, בדרכם אל העיר. סוף עונה בטבע. מזג אוויר חמים, מלטף, נעים. העצים החליפו צבעים. בישרו תחילתו של סתיו. חיוך אחרון של קיץ, עם קריצה אל פני החורף. רמז לדינמיות של הקוסמוס.
‘הכל חולף. הכל זמני. כך גם הטוב, כך גם הרע. חבל שהשכחה מותירה אותנו לעיתים בקיבעון נוראי, בו לעיתים נדמה ששום דבר כבר לא ישתנה’. חשבה בליבה.
נוף מרחיב לב. עלים באדום, צהוב, כתום וקצת ירוק, מעט לפני שתתגבר שלכת הסתיו.
דשאים מטופחים וריכוזי פרחים מעוצבים, נראו לאורך כל הדרך.
“נשמי עמוק. ספגי את כל היופי הזה. את ידועה כחולת אסתטיקה”, המליצה מיקה.
“ברור. היופי של הטבע, היופי האנושי, היופי האמנותי”, אישרה. “לו הייתה העמקה אנושית במהותו של היופי, לא היה די בצבע שיער וגודל שדיים, שהרי היופי האמיתי טמון בעמקי הנפש ונותן לחיינו טעם ונועם, ותחושת כדאיות להמשיך”.
“שכחתי שהרוחניות שבך מככבת בחייך והרי את אשת עסקים מצליחה. פשוט תשלובת מפתיעה”, הגיבה בהרמת גבה.
שעה קלה הסתובבו, בין צללים ושמשות, כשלעיניהן נגלה פסיפס צבעוני מרהיב עין. רחובות בהם מבנים בעלי קומה אחת, יצרו אווירה חמה ואינטימית. היפוכם של מגרדי השחקים שנמצאו לא הרחק משם ואשר הניכור זעק מתוכם. לטשו עיניהן לחנויות הבוטיק שבצידי הכביש, אך לא עצרו לתור בתוכן, או ליהנות ממוצריהן.
“רוצה לקנות משהו?”, שאלה מיקה.
“הפעם אסתפק בצפייה בלבד. יהיה עוד זמן לקניות”.
“בסדר, בואי נמצא מקום נחמד לשבת”, הציעה.
“נפלא, מתאים לי”, התלהבה תמרה.
בית הקפה בו התמקמו, היה על שפתו של אגם, אחד מיני רבים באי. צמחייה עשירה ומגוונת חבקה אותו. תנועת המים וגוני צבעיו המשתנים, נעמו לעיניהן, ותחושת רוגע פסטורלי שרתה בו.
“מה מזמינים?”, שאלה מיקה.
“בא לי פסטה טובה. כזו כמו בשולחן שלידנו. זוכרת את הסרט ‘כשהארי פגש את סאלי?'”, חייכה בעליצות.
“ברור. איך אפשר לשכוח”, התבדחו.
“זה לא בדיוק אותו דבר, ובטח לא נזכה לצלילי גניחות…וחבל, אבל האסוציאציה מעוררת תיאבון”. עיניהן דיברו שובבות. מיקה נהגה לאכול במהירות, ותמרה נהנתה ‘להתעלס’ עם האוכל המוגש לפניה, באיטיות. לחוש את טעמו, למצות אותו עד תומו. לא רק באוכל נהגה כך. כל הנאה שחוותה, משכה זמן רב, כמי שחושש שזו תיגמר ולא תשוב לעולם.
“אם לא איכפת לך, תמשיכי לשבת בנחת, ולסיים את הארוחה. אני אקפוץ לחנות קרובה לקנות משהו לבית. זה בסדר?”, שאלה מיקה.
“בסדר גמור”, השיבה ושקעה במבטה המהורהר בין צלחת הפסטה, לבין גלי האגם הקטנים, שהעלו בה תמונות מן העבר.
המים הדינמיים, הניעו את גלגלי זיכרונותיה…

נעמה ישעיהו נולדה בישראל לרינה ולישראל ישעיהו ז”ל, יושב ראש הכנסת לשעבר.

בעלת תואר אקדמאי לספרות ופילוסופיה, ומרצה לחקר קבוצות אתניות בישראל.

פרסמה חמישה ספרי ילדים, אנקדוטות וסיפורים למבוגרים.

X