כיבוי אורות | לרכישה באינדיבוק




אני מאשר לקבל דיוור

כיבוי אורות

כיבוי אורות

שנת הוצאה: 2017
מס' עמודים: 181
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 59.99
- 32
- 32

אריק בן חורין הוא דור שלישי לניסוי בבני אדם המכונה “לינה משותפת” ואשר נועד ליצור אדם חדש, מנותק מהורים ומרגשות. זמן רב לאחר פירוק החומה והמגדל מתחיל הניסוי לקצור את פירותיו. הוא שורד את המהפכים בשגרת קיבוץ מעלה הגרדום (שם בדוי), לרבות   המעבר מבית הילדים לבית ההורים והמעבר מאחווה ושוויון להפרטה, לכדי מציאות שבה אריק הופך למבוגר האחראי. הוא חופר עמוק לתוך פצעי הילדות שלו ושל בני דורו, תחת הממסד שההדחקה היא הכוח העיקרי המזין את עצם קיומו, בארכיון הקיבוץ ולתוך ראשיהם של יושבי ראש וחברי ועדות שעיקר תפקידם לדאוג, בכל מחיר ממש, שהקיבוץ ימשיך להתקיים. את השתיקה העבשה וארוכת השנים הוא בוחר לשבור בטקס חג השבועות.

זהו ספרו הראשון של מור אופק, יליד קיבוץ מעוז חיים (1974). כוחה של יצירה זו אינו בהתנגחות נוספת במוסד הקיבוצי החבוט ממילא, אלא בכך שהיא מהווה מארג פסיכולוגי המקשר בין טראומת ילדות מודחקת ונתק רגשי, הנרקמים לכדי סיפור חזק ומרתק שדמויותיו מוחשיות, עמוקות ומורכבות. כתיבתו היא שילוב וירטואוזי של ציניות וכאב, של הומור ומועקה בלתי נסבלת.

 

כיבוי אורות הוא ספר הביכורים של מור אופק.

 

 

 

 

 

 

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “כיבוי אורות”

1.

 

“אתה אוהב אותי?” היא שאלה אבל לא ציפתה לתשובה. אהבה הייתה הדבר האחרון שהסתובב לו בראש.

“מעלה הגרדום” ננטש. רוב החבר’ה עזבו, הנדנדות היו ריקות מילדים, על הדשאים לא נראה שום כדור בשעה שאריק ושירלי, בניגוד לחוקי הטבע, החליטו לחזור ולהיות. שם, בקיבוץ. הוא רצה להמשיך לעסוק בשיווק ובמכירות, והיה נכון להתפשר על מקום מגורים שאליו נמשך כמו מגנט למקרר אבל עכשיו, לפני הכול, חיכה לו ריאיון העבודה השני בחייו. הוא נקבע למחרת בתשע בבוקר בבניין המזכירות, מול מנהלת משאבי האנוש של הקיבוץ, תפקיד שלא היה קיים אלא רק באגדות עבור מי שנשם חומה ומגדל. בקיבוץ של הבולשביקים המקוריים קראו לזה “סדרן עבודה”, והוא תפקד כמו סדרן של חניות על בסיס מקום פנוי. העובדה שהוא החנה אנשים הייתה שולית וחסרת כל משמעות. מנהלת משאבי אנוש קיבלה את פניו בברכה. “אתה רוצה שאכין לך לשתות משהו?” הציעה, ואריק ענה, “כן. נס קפה, שניים סוכר. תודה.”

בזמן שהיא פנתה למטבחון הוא סרק היטב את החדר שהיה פעם החדר שלו בבית התינוקות. הוא נעצר רגע ובהה באוויר, בעיני רוחו רצפת הלינוליאום הישנה ונקודת אור בלתי מובנת שדרכה הבחין במבט האחרון של אמו אחרי ההנקה. היא פנתה לאחור וחזרה לעבודה במטבח. את האימהות הזעיקו דרך קירות וקווים מאולתרים, ואחרי ההנקה הן חזרו למעדרים, למגרפות, לסירים ולשיטה. קו טלפון מאולתר יחבר מעכשיו בין אריק לאמו, יעבור מצדו האחד של הקיר בבית התינוקות, דרך העצים אשר בשדרה ועד חדר ההורים. זה היה התפקיד של האבא, למתוח את החוט, והאבות יישרו קו.

“אני מקווה שזה בסדר,” אמרה הסדרנית מהדור החדש והניחה את הכוס על השולחן המשרדי. חוט הזיכרון נמחק, ואריק התנחם בנס.

“אז מה אני אמור לעשות?” שאל כמי שמוכן לקבל כל גזירה.

“יש מקום במפעל,” אמרה מנהלת משאבי אנוש.

מה פתאום מפעל? חשב לעצמו. ומי זאת המנהלת הזאת? מאיפה היא הגיעה, לעזאזל?.

היא הייתה עוד אחד מסממניו של תהליך השינוי שניכר כעת בכל פינה במעלה הגרדום. מתחילים לא להכיר בעלי תפקידי מפתח בקיבוץ. תולים את כל העקרונות בארון, והם גוססים לאטם בעוד החברים נושאים עיניים לאנשים שכבר עשו דברים בעולם האמתי. הלא הבולשביקים, מטבעם, מחפשים תמיד את מי להעריץ. פעם זה היה מנהיג המעצמה, יוסף סטאלין, אחר כך מנהיג הקיבוץ, סבא יוסף בן חורין, היום זאת מישהי ממשאבי אנוש, מחר זה מנהל קהילה או מרכז משק שאף לא אחד מהם גדל במעלה הגרדום. היו מהם קיבוצניקים שכבר עברו שינוי, אחרים כבר שמעו על הטרף שהולך להתפגר לו אט-אט מנכסיו, מערכיו. הקיבוץ פושט רגל, שקוע בחובות כבדים, והחברים מבינים שהמצב הולך לעבר חורבן. הם מוכנים לוותר על כל דבר בשביל לצאת לדרך חדשה. חבר לא יכול לפטר חבר, אז מביאים מנהל חיצוני שחותך בבשר החי והחרב במעלה הגרדום מונחת על הצוואר.

זה רק עניין של זמן עד שהחברים יכריעו, ברוב קולות, לטובת ההפרטה. עכשיו הקיבוץ חצוי. יותר ממחצית האוכלוסייה תלויה בשיטה, גוררת אִתה למטה את כל השאר. זה רק בגלל שהגיל הממוצע של החברים עומד על שישים, ואחרוני הבולשביקים עדיין נאחזים בדגל השוויון, הרעות והאחווה. אבל אין כבר במה להיאחז, ועל קיר משרדה של מנהלת משאבי אנוש תלויה התמונה של סבא יוסף, האיש שכולם קראו לו “סטאלין”.

“היי, סבא,” אמר אריק.

“זה סבא שלך?”

“כן.”

“הוא עוד בחיים?”

“לא. מת בגיל צעיר יחסית בתאונת דרכים. ניצלתי בנס.”

“איך?”

“היה לי אימון כדורסל באותו יום.”

“אה.”

“נכנס חזיתית במשאית של תנובה באחד הסיבובים הנוראיים האלו, של כביש תשעים. אבל לא בשביל זה באתי הנה. אמרת שיש מקום במפעל?”

“כן.”

“אני מחפש עבודה במכירות או בשיווק.”

“יפה מאוד. יש לך תואר כלשהו?”

“מלך השערים 1985-7. זה נחשב?”

“אתה חשבת ללכת ללמוד?” שאלה בחצי חיוך יבש.

“לא.”

“אני יודעת שמחפשים עובד במחלקת הפירוקים. בינתיים אני לא יכולה להבטיח לך כלום, אבל תתחיל שם. לך תדע איך זה ייגמר,” שיקרה מנהלת משאבי אנוש. היא ידעה בדיוק איך זה ייגמר. ידעה על הכוונה למכור את המפעל בכל מחיר.

את האופציות הנותרות, לעבוד בנוי או בכלבו, ביטל אריק ללא שהות.

“יש שם מזגן?”

“עד כמה שידוע לי, כן.”

סבא יוסף הביט בו מהתמונה והתבייש. כל מה שעשה למען התנועה והציונות, למען המדינה והאידיאולוגיה, כל העשייה הזאת בתקופה שלא שמעו על מאווררים ועבדו כמו חמורים, והקימו ועשו ונלחמו ונהרגו והשאירו אחריהם מורשת – הכול נמחק בהבל פיה של מנהלת משאבי אנוש. הוא סלל במו ידיו את כביש תשעים, הקיף את ים המלח בשלושה שבועות, הוביל והנהיג, חינך מסביב לשעון עשרות תלמידים והקדיש את חייו, קודם כול לסביבה ורק אחר כך לעצמו, ועכשיו אריק, הבן של שלמה, מתעקש לעבוד בחלל ממוזג של מפעל.

“טוב, אז שיהיה לך בהצלחה,” אמרה המנהלת.

אריק חייך לתמונה וסגר מאחוריו את הדלת.

“מעדרים קדימה!” ציווה סטאלין.

האדמה קשה כמו אבן, קוצים ויתושים והרים וגבעות מסביבם. כלום לא היה שם, לפניהם. עכשיו אריק פסע לאטו בשביל הראשי של הקיבוץ, בצל האיקליפטוסים הענקיים. דשאים ירוקים מסביב, מבנים מצוחצחים משקיפים עליו בבוז. ויואל, איפה יואל עכשיו? הוא חסר לו, מטרטר על המקצרה ברקע. הוא עושה דרכו בשדרה הראשית לכיוון המפעל, חולף על פני מגרש החניה ולוח המודעות הגדול. “השבוע באולם הקולנוע של המועצה המקומית: חומות של תקווה”, מכריזה המודעה ובינתיים, באולם הייצור של המפעל, הוא עומד ומחכה למנהל הייצור שיבוא ויראה לו מה עליו לעשות. רק אתמול עוד היה בתל אביב. כמויות אינסופיות של אנשים, ומזגנים, ועסקים, ורמזורים, ומכוניות. ועכשיו מה? מה עכשיו?

“אריק, מה נשמע? אמרו לי שאתה צריך להגיע,” אמר לב-טוב ולא חיכה לתגובה. משזו לא הגיעה, המשיך בדבריו. “העבודה במחלקת הפירוקים לא קלה. אתה כל היום על הרגליים, מפרק את מה שיוצא ממכונת החיתוך כמו שאתה בטח זוכר מהגיוסים ההם, בגיל הנעורים.”

“כן, כן,” אמר כמי שלא ממש האמין לנוף הזה, שעד אתמול כלל כוסיות בקניונים ממוזגים וזבניות של חנויות בגדים שמעשנות בחצי רגל על פתח הדלת, כמו זונות שמתחננות לקצת יחס. עכשיו השקיף על רצפת אולם הייצור האדומה. מאוורר ערבל את החלל הגדול, שבתוכו מכונות ופועלים קשי יום לצד פועלות מברית המועצות, המופרטת כעת בעצמה.

“פלסטיק בשקים, קרטון בפחים,” אמר לב-טוב. “וצריך להקפיד מאוד על העניין הזה, כדי שלא יהיה בלגן במִחזור.”

“טוב,” השיב אריק והייאוש מילא את הפחים והתסכול את השקים.

“בוא אִתי למחלקה. אני אראה לך.”

אריק גרר את רגליו על הרצפה, מובל כאסיר לתא המעצר הקרוב לביתו. משטח אחד, בגודל של מקרר, המתין במיוחד בשבילו. היו שם אלפיים גיליונות, בכל גיליון עשרים קופסאות חתוכות לפי שטנץ. שולחן עבודה מברזל בגובה המותניים, צבוע באפור, וחלון קטן שהשקיף אל הנוף המדברי. לב-טוב לקח חבילה מתוך המשטח והניח אותה על השולחן.

“אתה רואה? אתה לוקח את הקטע החתוך ומוריד מסביב בתור התחלה. אחר כך אתה מתחיל לפרק לאורך הגיליון. את השוליים האלו אתה זורק לפח המִחזור, ואת הקופסאות מניח בצורה מסודרת בצד. אחר כך אתה אורז בקרטון, לפי משקל.”

“כמה קילו בקרטון?”

“לא יודע,” ענה מנהל הייצור ופנה כבר לדרכו. “תמלא קרטון ותבדוק.”

אריק חזר בשניות לתקופת הגיוסים, לריח הזה של הפלסטיק, לשעמום הזה שפעם נגמר אחרי שעתיים. אז זה הרגיש כמו נצח, ועכשיו רק שבע ורבע בבוקר ויש לו עוד שמונה שעות וארבעים וחמש דקות סביב המשטח הזה. אחת החברות הוותיקות מהמשרדים באה לזרוק ניירת לאשפה ומלח על הפצעים.

“אהה, אריק! שלום, יופי שחזרתם.”

אריק חייך בקושי תוך כדי הנהון נוסף, מתפלל שזה ההנהון האחרון שלו לאותו יום. השולחן התמלא בינתיים בערמה של קופסאות, ומכונת החיתוך המשיכה לייצר עוד ועוד עבודה. המפעיל הרוסי הסתכל עליו במבט ריק כזה, של ניצחון, שאומר: ‘אני מבין שקשה לך, אבל אני נשאר כאן לנוח בזמן שהמכונה שלי עובדת.’ אחת העובדות הרוסיות היותר שוות באולם הייצור הלכה והתקרבה אל המשטח. כנראה קיבלה הוראה לעבוד עם אריק בשעתיים הקרובות. היא הכינה קרטונים ריקים וסידרה את הקופסאות על עגלה. אריק שקל. מדי פעם הצליבו מבטים. היא בעיניים, הוא בשפתיים. היא הייתה רזה מצד אחד, ומצד שני היה לה חזה מפואר. כנראה הייתה מודעת למעמדה כסמל המין של המפעל.

“מה קרה לבחור שעבד פה?” שאל אריק.

“לא החזיק מעמד. כאב לו הגב. הלך באמצע היום. איך קוראים לך?”

“אריק.”

“ארריק.”

“כן.”

“אוקסנה.”

אריק חייך קצת ואמר, “אני חייב רדיו. השקט הזה הורג אותי.”

אוקסנה הלכה וחזרה עם מערכת רדיוטייפ כבדה שהונחה על עגלה מותאמת. הם ידעו לבנות עגלות, הבולשביקים. שלד ברזל, ארבעה גלגלים, ואפשר להעביר בה קופסאות מקופלות היטב משולחן א’ למכונה ב’. אבל בשלב הזה הרדיו קדם לכול. אריק חיבר את חוט החשמל וכיוון מיד ל- 88 אף.אם.

“מה זה, גלגלצ?”

“מה פתאום.”

למה? יש שם שיררים טובים.”

“אוקסנה.”

“מה?”

“את רוצה לעצבן אותי?”

“לא.”

“אז בבקשה, אל תזכירי לי את גלגלצ.”

“למה?”

“כי אני אוהב מוסיקה וב- 88 מתייחסים למוסיקה ברצינות. אם את אוהבת לשמוע דיסקים מהתחלה עד הסוף, אז 88 ישימו לך את השיר הנידח ההוא, שחשבת שרק את אוהבת.”

“אני לא מכירה דיסקים. אני אוהבת שירים, סתם שירים.”

“אז בשביל זה יש לך את גלגלצ. בשביל סתם שירים. תקשיבי לדבר הזה.”

“מי אלו?”

“זה הרכב צרפתי שנקרא ‘אֵיר’.”

“טוב, אני יוצאת לעשן,” אמרה. המידע שנמסר לה כעת היה גדול עליה, והיא הייתה חייבת להכניס קצת עשן לריאות.

כשהתרחקה, לגופה טייץ צמודים, שחורים, יכול היה לבחון את גופה ולדמיין אותה בלי בגדים. הוא לא היה זקוק להרבה דמיון. אריק שנא לבהות כמו קוף בתחת הנפלא הזה, אבל יש דברים שקשה להתעלם מהם. אחר כך ארוחת צהריים. ושוב החדר-אוכל עם אותם הפרצופים, אותן צלחות לבנות, כמו בבית משוגעים. איפה המלצריות האלו, ששברו לך את הלב? איפה הנוף המתחלף ואיפה קפה בתיה עכשיו? המבט הזה, בעיקר של החברות המבוגרות בגיל של אימא שלו, עם המצח המקומט והסימן-שאלה התמידי שאומר ‘מה אתה עושה פה?’ יישרו קו עם תחושת הבטן שלו ששידרה, באמת, מה לעזאזל אני עושה פה?

מור אופק נולד ב 1974 קיבוץ מעוז חיים. בן 42 ועוד לא קדח חור אחד בקיר בחייו. אבל הראש תמיד עם הפנים אל הקיר לפני השינה, ענין של הרגל שהוטמע היטב בילדות. עד גיל 18 היה כדורגלן, עד לפני חמש דקות פועל יצור במפעל וכל הזמן הזה שומע רוק בכלל ורוק ישראלי בפרט כדי לנתק את המחשבות על מפעל, על מקדחות ועל כדורגל. את כל השאר תוכלו לקרוא בספר הביכורים ‘כיבוי אורות’.

X