כאוס - מרושע 2

פתח דבר
רוזי

אולי עלי להבהיר דבר אחד לפני שנתחיל. הסיפור שלי? אין לו סוף טוב. לא יהיה לו. לא יכול להיות לו. לא משנה כמה גבוה או נאה או עשיר או מרתק נסיך החלומות שלי עשוי להיות.
ונסיך החלומות שלי היה כל הדברים האלה. כן, הוא היה כל הדברים האלה והרבה יותר.
הבעיה היחידה היתה שהוא לא באמת היה שלי. הוא היה של אחותי. אבל יש משהו שעליכם לדעת לפני שתחליטו לשפוט אותי.
אני ראיתי אותו קודם. אני השתוקקתי אליו קודם. אני אהבתי אותו קודם.
אז מה אם דין "כאוס" קוֹל הדביק את השפתיים שלו לשפתיים של אחותי מול העיניים שלי ביום שווישֶס פרץ לתא שלה.
הקטע ברגעים האלה הוא שאת אף פעם לא יודעת אם זאת ההתחלה או הסוף. זרם החיים נעצר, ואת נאלצת לבחון את המציאות שלך. המציאות מחורבנת. תאמינו לי, אני יודעת ממקור ראשון עד כמה היא מחורבנת.
החיים לא הוגנים.
אבא אמר את זה חד וחלק כשמלאו לי שש־עשרה ורציתי להתחיל לצאת עם בנים. התשובה שלו היתה נחרצת. "אלוהים הטוב, לא."
"למה לא?" עיפעפתי לעברו ברוגז. "מילי יצאה בגיל שש־עשרה." זה נכון. היא יצאה לארבעה דייטים עם הבן של הדוור שלנו, אריק, כשגרנו בווירג'יניה.
אבא נחר בבוז ונופף באצבע לעברי. ניסיון נחמד.
"אַת זה לא אחות שלך."
"מה זה אומר?"
"את יודעת מה זה אומר."
"לא, אני לא יודעת." אבל ידעתי.
"זה אומר שיש לך משהו שלה אין. זה לא הוגן, אבל החיים עצמם לא הוגנים."
עוד עובדה שלא יכולתי להתווכח איתה. אבא אמר שאני כמו מגנט לבנים מהסוג הלא נכון, אבל הוא רק ניסה לייפות את המצב. הבנתי את התלונה הסמויה שלו. באמת, בייחוד כי תמיד הייתי הנסיכה הקטנה שלו. רוזי־בַּאג. משוש עינו.
הייתי נועזת. זה לא היה מכוּון. לפעמים זה אפילו היה עול מטריד. עם ריסים עבים, שיער גולש בצבע קרמל, רגליים ארוכות לבנות ושפתיים בשרניות מלאות כל כך שמילאו את מרבית פני. כל השאר בי היה קטן ובשל — עטוף בסרט סאטן אדום עם הבעה של בתולת ים שכנראה נטבעה בי לנצח. לא משנה כמה חזק ניסיתי למחות אותה.
משכתי תשומת לב. מהסוג הטוב ביותר. מהסוג הגרוע ביותר. לעזאזל, מכל סוג אפשרי.
עוד יהיו בחורים אחרים, ניסיתי לשכנע את עצמי כשהשפתיים של דין ואמיליה נגעו אלה באלה, והלב שלי רטט בחזה. אבל תמיד תהיה איזו מילי בסביבה.
חוץ מזה, אחותי ראויה לזה. ראויה לו. היתה לי תשומת הלב של אמא ואבא כל היום, כל יום. היו לי המון חברים בבית הספר, ומעריצים שעמדו בתור מחוץ לדלת הבית. כל העיניים היו מופנות אלי, ואילו אף אחד לא זיכה את אחותי במבט.
זאת לא היתה אשמתי, אבל זה לא גרם לי להרגיש פחות אשמה. אחותי הגדולה הפכה לתוצר המחלה והפופולריות שלי גם יחד. נערה מתבגרת מתבודדת שמתחבאת מאחורי בד הקנבס, מואפלת בידי הצבע. שקטה תמיד, שולחת את המסר שלה מבעד לבגדים האקסצנטריים המוזרים שלה.
כשאני חושבת על זה, זה באמת היה לטובה. ביום הראשון שהבחנתי בדין קוֹל במסדרון בין שיעור הנדסה לספרות אנגלית, ידעתי שהוא יותר מסתם התאהבות נעורים. אם הוא היה שלי, לעולם לא הייתי מוותרת עליו. וזה כשלעצמו היה רעיון מסוכן שלא יכולתי להרשות לעצמי לשחק בו.
אתם מבינים, השעון שלי תיקתק מהר יותר. לא נולדתי כמו כל השאר.
הייתי חולה.
לפעמים ניצחתי את המחלה.
לפעמים היא ניצחה אותי.
השושנה האהובה על כולם קמלה, אבל שום פרח לא רוצה למות לעיני קהל.
חוץ מזה, עדיף ככה, כך החלטתי כששפתיה נחו על שפתיו, ועיניו ננעצו בעיני, והמציאות נעשתה דבר מורכב ומייסר שהייתי נואשת להימלט מפניו.
וכך, מהמושב שלי בשורה הראשונה הסתכלתי על אחותי ועל הבחור היחיד שגרם ללבי להלום מהר יותר מתאהבים זה בזה.
עלי הכותרת שלי החלו לצנוח בזה אחר זה.
מפני שאף על פי שידעתי שהסיפור שלי לא יסתיים ב"הם חיו באושר ועושר", לא יכולתי שלא לתהות... האם לא יכול להיות לו סוף טוב, ולו זמני?

דין
הקיץ שבו מלאו לי שבע־עשרה היה גרוע, אבל שום דבר לא הכין אותי לגרנד פינאלה המזוין הזה שלו.
כל החיצים היו מכוונים אל האסון. לא יכולתי לבודד את השביל היחיד שיוביל אותי אליו, אבל מאחר שהכרתי את החיים שלי, התכוננתי לאגרוף המחץ שישלח אותי היישר לגיהינום.
בסופו של דבר הכול התנקז לרגע אחד קיטשי מהאגדות. כמה בירות וג'וינטים שגולגלו ברישול כמה שבועות לפני ששנה ב' שלנו הגיעה לסופה.
שכבנו ליד הבריכה של וישס ושתינו את הבירה של אבא שלו בידיעה שאנחנו יכולים להתחמק מזה — אלוהים, מהכול — תחת קורת הגג של בארון ספנסר האב. היו בנות. הן היו מסטולות. לא היה הרבה מה לעשות בטודוס סנטוס, קליפורניה, על סף חופשת הקיץ. הכול להט. האוויר היה סמיך, השמש יקדה, הדשא היה צהוב, והנעורים היו משעממים, חיים נטולי בעיות וחסרי משמעות. היינו עצלנים מכדי לרדוף אחרי ריגושים זולים, אז חיפשנו אותם בעודנו שרועים בעצלתיים על מצופי בריכה בצורת סופגניות ופלמינגו ומיטות שיזוף מיובאות מאיטליה.
ההורים של וישס לא היו בבית — האם הם היו פה פעם בכלל? — וכולם סמכו עלי שאדאג לאספקה. מעולם לא הייתי אדם שמאכזב, אז הבאתי איתי קצת גראס מתוק וכמה כדורי אקסטזי שהם בלעו בתאווה בלי להודות לי אפילו, שלא לדבר על להחזיר לי את הכסף. הם הניחו שאני מנוול מסומם עשיר שצריך עוד כסף כמו שפמלה אנדרסון צריכה עוד ציצים, מה שהיה נכון רק חלקית. ומפני שמעולם לא הזעתי על הדברים הקטנים, אז פשוט החלקתי את זה.
אחת הבנות, בלונדינית בשם ג'ורג'יה, השוויצה במצלמת הפולרואיד החדשה שלה שקיבלה מאביה בחופשה האחרונה שלהם בפאלם ספרינגס. היא צילמה אותנו הבנים — ג'יימי, וישס, טרֶנט, אותי — כשהיא מנופפת בנכסיה בביקיני אדום קטנטן ואוחזת בין שיניה תמונות שהודפסו זה עתה, מושיטה לנו אותן מפה אל פה. הציצים שלה נשפכו מחוץ לחזיית הביקיני הזעירה שלה כמו משחת שיניים שעלתה על גדותיה. רציתי לחכך את הזין שלי ביניהם, וידעתי בוודאות שעד סוף היום אני אכן אעשה את זה.
"אלוהים, זאת הולכת להיות תמונה טובההה." ג'ורג'יה האריכה את המילה עד אינסוף לצורך הדגשה. "אתה נראה סקסי להחריד, קול," היא גירגרה כשתיעדה אותי במצלמה שלה לוגם את שארית הבירה, ג'וינט אחוז בין אצבעותי, ואז מטיח את הפחית על ירכי המוצקה.
קליק.
ההוכחה למעשה הפשע שלי נפלטה מתוך המצלמה שלה בשריקה פרובוקטיבית, והיא משכה אותה בעזרת שפתיה הבוהקות מגלוס והושיטה לי אותה. נשכתי אותה ותחבתי אותה לבגד הים שלי. עיניה עקבו אחרי ידי בזמן שמשכתי את גומיית המכנסיים מטה, וחשפתי קו ישר של שיער בהיר שהזמין אותה להמשך המסיבה. היא בלעה רוק. בגלוי. עינינו הצטלבו, מסכימות בדממה על השעה ועל המקום. אחר כך מישהו זינק לבריכה והתיז עליה, והיא ניענעה את ראשה וציחקקה בהתנשפות לפני שהמשיכה לפרויקט האמנות הבא שלה, החבר הכי טוב שלי, טרֶנט רֶקסרוֹט.
להשמיד את התמונה לפני שאחזור הביתה — זאת היתה התוכנית מלכתחילה. האשמתי את כדור האקסטזי המזורגג על זה ששכחתי. ובסוף אמא שלי מצאה אותה. בסוף אבא שלי נתן לי את אחת ההרצאות בקול הנמוך שלו, שתמיד כירסמו בי כמו רעל. ובסוף כל הסופים? הם הכריחו אותי לבלות את חופשת הקיץ עם הדוד המזוין שלי, שפשוט לא יכולתי לסבול.
אבל ידעתי מצוין שלא כדאי לי לריב איתם על זה. הדבר האחרון שהייתי צריך זה לעורר בלגן ולסכן את השנה שנשארה לי בהרווארד עד לסיום הלימודים. עבדתי קשה בשביל העתיד הזה, בשביל החיים האלה. הם נפרשו לפני עם כל התהילה היוקרתית של החופשות בהמפטונס, יחידות הנופש השנתיות, המטוסים הפרטיים. זה הקטע בחיים. כשמשהו טוב נופל בחלקך, אתה לא רק נאחז בו, אתה תופס אותו כל כך חזק שהוא כמעט נשבר.
רק עוד לקח שלמדתי מאוחר מדי בחיים.
בכל מקרה, ככה קרה שמצאתי את עצמי במטוס לאלבמה ושרפתי חודשיים שלמים בחווה מזוינת לפני השנה האחרונה שלי ללימודים.
טרנט, וישס וג'יימי בילו את הקיץ שלהם בשתייה, עישון וזיון בנות במגרש הביתי שלהם. אני לעומת זאת חזרתי עם פנס בעין, שאותו נידב לי מר דונלד ויטאקֶר, המכונה "ינשוף", לאחר הלילה ששינה לנצח את מי שהייתי.
"החיים הם כמו הצדק," אמר לי אלי קוֹל, עורך הדין קו נטוי אבא שלי, לפני שעליתי למטוס לבירמינגהם. "הם לא תמיד הוגנים."
זאת היתה האמת לאמיתה, לעזאזל.
באותו קיץ נאלצתי לקרוא את התנ"ך עד הדף האחרון. ינשוף אמר להורים שלי שהוא נוצרי שקם לתחייה וחזק בלימודי התנ"ך. הוא גיבה את זה בכך שהכריח אותי לקרוא איתו במהלך הפסקות הצהריים שלנו. לחם שיפון עם נקניק והברית הישנה היו הגרסה שלו ללא להיות חמור, כי הוא היה די מגעיל כלפי במשך שאר הזמן.
ויטאקֶר היה חקלאי. כשהוא היה פיכח מספיק להיות משהו, זאת אומרת. הוא הפך אותי לנער האסם שלו. הסכמתי בעיקר מפני שזכיתי למזמז את הבת של השכן שלו בסוף כל יום.
הבת של השכן חשבה שאני איזה מין סלבריטי רק כי לא היה לי מבטא דרומי והיתה לי מכונית. לא התכוונתי לנפץ את הפנטזיה שלה, בייחוד כשהתלהבה כל כך להיות התלמידה שלי לחינוך מיני.
כשינשוף לימד אותי תנ"ך, ריציתי אותו והקשבתי כי האלטרנטיבה היתה להתנצח איתו עד שאחד מאיתנו יתעלף. אני חושב שהורי רצו שאזכור שהחיים הם לא רק מכוניות יקרות וחופשות סקי. ינשוף ואשתו היו כמו דמויות מסרט תיעודי לחיי עוני. אז בכל בוקר התעוררתי ושאלתי את עצמי מה זה חודשיים בהשוואה לכל החיים שלי, לעזאזל.
היו הרבה סיפורים מטורפים בתנ"ך: גילוי עריות, מלקטֵי עורלות, יעקב שנאבק במלאך, אני נשבע שהספר הזה מיצה את עצמו כבר בפרק השני בערך — אבל סיפור אחד ממש תפס אותי, עוד לפני שפגשתי את רוזי לה בלאנק.
בראשית כז:
יעקב הלך לחיות עם לבן, הדוד שלו, והתאהב ברחל, הצעירה בשתי בנותיו. רחל היתה לוהטת אש, גאה, חיננית ופחות או יותר סקס על מגש של כסף (כפי שצוין בתורה, למרות שלא במילים כאלה מפורשות).
לבן ויעקב עשו עסקה. יעקב היה צריך לעבוד עבור לבן שבע שנים — ואז הוא יוכל לשאת את בתו.
יעקב עשה כפי שנאמר לו — הוא קרע את התחת תחת השמש הקופחת, יום אחרי יום. אחרי שבע שנים ארוכות לבן בא לבסוף ליעקב ואמר לו שהוא יכול להינשא לבת שלו.
אבל כאן היה המלכוד: לא את ידה של רחל הוא נתן לו. אלא את ידה של אחותה הבכורה, לאה.
לאה היתה אישה טובה. יעקב ידע את זה.
היא היתה נחמדה, רגישה, צדקת, עם תחת חמוד ועיניים עדינות (שוב, זאת פרפראזה. חוץ מהחלק של העיניים. הקטע הזה באמת כתוב בתורה.)
אבל היא לא היתה רחל.
היא לא היתה רחל, והוא רצה את רחל. זאת. תמיד. היתה. רחל. לעזאזל.
יעקב התווכח, נלחם, ניסה להכניס מעט היגיון בדודו, אבל בסופו של דבר הוא הפסיד. החיים היו כמו הצדק, כבר אז. הכול מלבד הוגנים.
"עוד שבע שנים של עבודה," הבטיח לבן, "ואתן לך להינשא גם לרחל."
אז יעקב חיכה.
והשתוקק.
והתאווה.
וכל מי שיש לו טיפת שכל יודע שזה רק מגביר את הנואשות שלך אל מושא האובססיה שלך.
השנים חלפו. לאט. עד כאב. משתֵק.
בינתיים הוא היה עם לאה.
הוא לא סבל. לאה היתה טובה אליו. הימור בטוח. היא יכלה לשאת את ילדיו — משהו שרחל, הוא עמד לגלות מאוחר יותר — התקשתה לעשות.
אבל הוא ידע מה הוא רוצה. ואולי זה נראה כמוה, ואולי זה הריח כמוה, ולעזאזל אולי זה הרגיש כמוה — אבל זאת לא היתה היא.
נדרשו לו ארבע־עשרה שנה, אבל בסוף יעקב קיבל את רחל בזכות.
רחל אולי לא בורכה בידי האל. לאה כן בורכה. אבל זה היה העניין.
רחל לא היתה צריכה להיות מבורכת.
היא היתה אהובה.
ובניגוד לצדק ולחיים, האהבה הוגנת.
מה עוד? בסופו של דבר האהבה מספיקה.
בסופו של דבר היא פשוט הכול.
* * *
שבעה שבועות מתחילת השנה האחרונה שלי בתיכון, מכה נוספת החליטה להכות בי בדרך מטלטלת. קראו לה רוזי לה בלאנק, והיו לה עיניים כמו שני אגמים קפואים בחורף של אלסקה. עד כדי כך כחולות.
אותו רגע של "מה לכל הרוחות" תפס אותי בביצים ופיתל אותן חזק בשנייה שהיא פתחה את דלת בית המשרתים באחוזה של וישס. כי היא לא היתה מילי. היא נראתה כמו מילי — בערך — רק יותר קטנה, יותר נמוכה, עם שפתיים יותר מלאות. עצמות לחיים גבוהות יותר, ואוזניים קצת מחודדות של שועלה שובבה. אבל היא לא לבשה שום דבר מוזר כמו אמיליה. כפכפי אצבע מעוטרים בכוכבי ים, ג'ינס סקיני שחורים שנחתכו בקו הברך, וקפוצ'ון שחור עם שם של להקה שלא הכרתי מודפס בלבן בחזית. היא תיכננה להתמזג בסביבה, אבל כפי שגיליתי בהמשך, היא נועדה לזרוח כמו מגדלור מזורגג.
צבע אדום־כמו־הגיהינום התפשט על לחייה וחילחל במורד צווארה כשעינינו הצטלבו, וזה אמר לי כל מה שהייתי צריך לדעת. היא היתה חדשה עבורי, אבל אני הייתי פנים מוכרות עבורה. פנים שהיא בחנה, הכירה ובהתה בהן. כל הזמן המזוין הזה.
"אנחנו באיזו תחרות בהייה סודית?" היא התעשתה כמעט מיד. היה משהו חורק בקולה שנשמע כמעט לא טבעי. קטן מדי. צרוד מדי. ייחודי רק לה מדי. "כי כבר עברו עשרים ושלוש שניות מאז שפתחתי את הדלת ועוד לא הצגת את עצמך. וגם מיצמצת פעמיים."
במקור באתי לשם כדי להציע לאמיליה לה בלאנק לצאת לדייט, כשאני מכתר אותה כמו חיה שאין לה לאן לברוח. היא לא הסכימה לתת לי את מספר הטלפון שלה. וכצייד מטבעי חיכיתי בסבלנות עד שהיא תהיה מספיק קרובה אלי כדי להתנפל עליה, אבל לא מזיק לבדוק את הטרף שלי מדי פעם. אם כי למען הכנות, החיזור אחרי אמיליה לא היה באמת בגלל אמיליה. הריגוש של המרדף תמיד דיגדג לי, ומבחינתי היה בה אתגר שלא היה בחתיכות אחרות. היא היתה בשר טרי, ואני הייתי קניבל שלא ידע שובע. אבל לא ציפיתי למצוא את זה.
זה שינה הכול, לעזאזל.
עמדתי שם כמו אילם והבזקתי לעברה את חיוך ה"בואי תתקרבי" שלי, מתגרה בה כהוגן, כי במידה מסוימת היא התגרתה בי כהוגן. ואז עלה בדעתי שבדיוק ברגע ההוא אולי לא הייתי הצייד. אולי לשבריר שנייה הייתי אֶלמֶר פאד עם רובה שאזלו לו הכדורים, שהבחין זה עתה ביער בנמרה זועמת.
"זה מדבר בכלל?" הנמרה הרימה את גבותיה ורכנה לפנים, נוגעת בי בחזה בטופר הקטן שלה. היא קראה לי זה.
היא גיחכה עלי. איתגרה אותי. התעסקה איתי.
העליתי את ההבעה הכי תמימה שלי (החרא הזה קשה, שכחתי מהי תמימות עוד לפני שחבל הטבור שלי הושלך לאשפה), חשקתי שיניים וניענעתי את ראשי לשלילה.
"אתה לא יודע לדבר?" היא שילבה את זרועותיה ונשענה על משקוף הדלת, מקמרת גבה אחת בפקפוק.
הינהנתי והתאפקתי שלא לחייך.
"בולשיט. ראיתי אותך בבית הספר. דין קול. הם קוראים לך כאוס. לא רק שאתה יודע לדבר, רוב הזמן אתה לא מסוגל לסתום את הפה."
הו הו, שועלה קטנה שלי. תשמרי את הזעם הזה לרגע שבו אגלגל אותך בין הסדינים שלי.
כדי להבין את מידת ההפתעה שלי, קודם כול עליכם לדעת שאף בחורה בחיים לא דיברה אלי ככה. אפילו לא מילי, ונראה שמילי היא התלמידה היחידה שהיתה חסינה לחלוטין לקסם האמריקני שלי שפעל תמיד. לעזאזל, זאת הסיבה שהיא משכה את תשומת לבי מלכתחילה.
אבל כמו שאמרתי, תוכניות משתנות, זה לא שכבר יצאנו. ריחרחתי את הזנב של מילי ליד בית הספר במשך כמה שבועות, מתחבט אם כדאי לחזר אחריה, אבל עכשיו כשראיתי מה החמצתי — את פצצת האש הקטנה הזאת — הגיע הזמן להתחמם בלהבות המטורפות שלה.
הבזקתי עוד חיוך מלוכלך. החיוך הזה במיוחד הקנה לי את השם "כאוס" במסדרונות בית הספר לפני שנתיים. כי זה מה שהייתי. הייתי כאוס מהלך, לעזאזל. וזרעתי אנרכיה בכל מקום שאליו הגעתי. כולם ידעו את זה. המורים, התלמידים, המנהלת פולוהיל, ואפילו השריף המקומי.
אם חיפשת סמים — באת אלי. אם חיפשת מסיבה טובה — באת אלי. אם חיפשת זיון מדהים — באת אלי, ועלי. וזה מה שהחיוך שלי — זה שתירגלתי מאז גיל חמש, לעזאזל — אמר לעולם.
אם זה מושחת ומלוכלך וכיף — זה בידיים שלי.
והבחורה הזאת? היא נראתה כמו משהו שיהיה פשוט כיף להשחית.
עיניה שוטטו על שפתי. כבדות. משתוקקות. שיכורות. היה קל לקרוא אותן. נערות תיכון. למרות שהנערה הזאת לא חייכה חיוך רחב כמו כל השאר. היא גם לא הזמינה אותי לפלרטט בשתיקה שלה.
"אתה מדבר," היא אמרה את המילים במעין טון מאשים. מצצתי את שפתי התחתונה ואז הרפיתי ממנה. לאט. באופן מחושב. בהתגרות.
"אולי אני בכל זאת יודע כמה מילים." נעמדתי מול הפנים שלה בן רגע. "רוצה לשמוע את המילים המעניינות?" עיני התחננו לרדת במורד גופה, אבל המוח שלי אמר לחכות עם זה. החלטתי להקשיב לו.
הייתי רגוע.
זממתי בערמומיות.
אבל לראשונה זה שנים לא היה לי מושג קלוש מה אני עושה.
היא חייכה אלי חיוך מעוקם שהותיר אותי בלי מילים. תוחבת כל כך הרבה מילים לביטוי אחד, יחיד, שאמר שהניסיון שלי למרוח אותה לא מרשים אותה בכלל. שהיא מחבבת אותי — כן — והיא הבחינה בי — כמובן — אבל שאצטרך לעשות משהו יותר טוב מהפלרטוט העלוב הזה כדי להגיע לשם. היכן שזה לא היה, הייתי מוכן למסע.
"אני באמת רוצה?" היא התמהמהה בלי משים. הטיתי את הסנטר מטה והרכנתי את הראש לפנים. הייתי גדול, שתלטן ובטוח בעצמי. והייתי צרה מהלכת. היא בטח שמעה את כל זה, אבל אם לא, היא עומדת לגלות את זה.
"אני חושב שכן," אמרתי.
שתי דקות קודם לכן הייתי נחוש להציע לאחותה לצאת איתי — אחותה הגדולה, אני בטוח, החתיכה הזאת נראתה צעירה יותר, וחוץ מזה הייתי יודע אם היא ב־י"ב — ותראו עכשיו, הגורל גרם לה לפתוח את הדלת ולשנות את התוכניות שלי.
בייבי לה בלאנק שלחה לעברי מבט משונה ודירבנה אותי להמשיך. ברגע שפתחתי את הפה מילי דהרה אל תוך שדה הראייה שלי, רצה לעבר הדלת מתוך הסלון הקטן והדחוס כאילו היא נמלטת מאזור מלחמה. היא לפתה ספר לימוד אל החזה, עיניה אדומות ונפוחות. והיא נעצה בי מבט. לשנייה אחת חשבתי שהיא הולכת לחבוט בי בספר הכבד.
במבט לאחור אני מצטער שהיא לא עשתה את זה. זה היה הרבה יותר טוב ממה שהיא עשתה לבסוף.
מילי דחפה את השועלה הקטנה הצדה בלי להבין אפילו שהיא שם, השליכה את עצמה אל זרועותי — בחיבה לא אופיינית — והצמידה את שפתיה אל שפתי כמו אחוזת דיבוק.
לעזאזל.
זה לא היה טוב.
לא הנשיקה. הנשיקה היתה בסדר, אני חושב. לא היה לי זמן לעכל אותה כי עיני נפערו, ומבטי נורה אל הגמדה בעלת האוזניים המחודדות שנראתה מזועזעת, עיניה הכחולות כדרדר בוהות, מעכלות, מתייגות את שלושתנו בתיוג שלא הייתי מוכן לקבל.
מה מילי עשתה, לעזאזל? כמה שעות קודם לכן היא העמידה פנים שהיא לא רואה אותי במסדרון, מושכת את הזמן, מחפשת לאן לברוח, מעמידה פנים אדישות. עכשיו היא היתה מרוחה עלי כמו פּרִיחה אחרי זיון מזדמן חפוז.
התרחקתי ממילי בעדינות אך חפנתי את לחייה כדי שהיא לא תרגיש דחויה. בד בבד וידאתי שיש בינינו מספיק מרחב בשביל השועלה הקטנה. הנוכחות של אמיליה לא היתה רצויה, איזו התחלה דפוקה.
"היי." אמרתי. הקול שלי איבד את הטון השובב שלו אפילו באוזני. זה לא אופייני למילי. קרה משהו, והיה לי מושג פחות או יותר מי גרם לסצנה הקטנה הזאת. הדם שלי רתח. נשפתי מבעד לנחיריים, נחוש לא לאבד את העשתונות. "מה קורה, מיל?"
המבט החלול בעיניה עורר בי בחילה. כמעט יכולתי לשמוע את הלב שלה נסדק בתוך החזה הארור שלה. העפתי מבט נוסף אל בייבי לה בלאנק, ותהיתי איך לעזאזל אני אמור לצאת מהדבר הזה. היא צעדה צעד לאחור, עיניה מתעכבות על רכבת האקספרס הלוהטת שעדיין ניסתה לחבק אותי. מילי היתה נסערת. לא יכולתי לדחות אותה. לא באותו רגע.
"וישס," אמרה האחות הגדולה אחרי משיכה חזקה באף. "וישס, זה מה שקרה."
אחר כך היא הצביעה על ספר המתמטיקה בתור הוכחה.
בעל כורחי מבטי נדד שוב אל אמיליה "מילי" לה בלאנק.
"מה החרא הזה עשה?" חטפתי את הספר מידיה ועברתי על הדפים בחיפוש אחרי הערות נבזיות או ציורים מעליבים.
"הוא פרץ לתא שלי וגנב את זה." היא משכה שוב באף. "ואז הוא מילא את התא בעטיפות קונדומים וזבל." היא ניגבה את האף בשרוולה.
אלוהים אדירים, האידיוט הזה. זאת הסיבה השנייה שרציתי לצאת עם מילי. הצורך להגן על נשמות תועות בער בי מגיל צעיר. היתה לי חולשה לזה ולכל שאר הבולשיט. לא הייתי רע לגמרי כמו וישס, וגם לא טוב לגמרי כמו ג'יימי. היה לי קוד מוסר משלי, ובריונות היתה קו אדום ארוך, ברור, שנמרח בדם.
בכל הנוגע לנשמות תועות, מילי היתה היצור המושלם שרועד בגשם, שזקוק למחסה. נערה מאוימת בבית הספר ונרדפת על ידי אחד מחברי הטובים ביותר. הייתי צריך לעשות את הדבר הנכון. זה מה שהייתי צריך, בהחלט, אבל אלוהים, כל כך לא התחשק לי.
"אני אטפל בו." ניסיתי לא להתעצבן. "תיכנסי פנימה בחזרה."
ותשאירי אותי עם אחות שלך.
"אתה לא חייב, באמת. אני רק שמחה שאתה כאן."
גנבתי מבט מהנערה שנועדה להיות רחל שלי, הפעם בערגה, מפני שידעתי שאין לי שום סיכוי איתה מרגע שאחותה נישקה אותי רק כדי לנקום בווישס המזוין.
"חשבתי על זה," אמרה מילי ומיצמצה במהירות, עסוקה מדי בכאוס שלה מכדי להבחין שבקושי העפתי לעברה מבט מאז שהיא הופיעה בדלת. עסוקה מכדי להבחין שאחותה שם לצדנו, לעזאזל. "והחלטתי, למה לא? האמת היא שאשמח לצאת איתך."
לא, היא לא. היא רק רצתה שאני אגן עליה.
מילי צריכה שיצילו אותה.
ואני צריך עכשיו ג'וינט מזורגג.
נאנחתי ומשכתי את האחות הגדולה לחיבוק, חופן את אחורי ראשה. קווצות שיער חומות־בהירות השתרגו בין אצבעותי. עיני עדיין היו ממוקדות בבייבי לה בלאנק. ברחל הקטנה שלי.
אני אדאג שהכול יהיה בסדר, הבטיח לה המבט שלי. הוא בפירוש היה יותר אופטימי ממני.
"את לא חייבת לצאת איתי. אני יכול להקל על החיים שלך בתור ידיד שלך. רק תגידי ואני אקרע אותו," לחשתי אל אוזנה המושלמת של מילי, כשאישוני נעוצים באחותה.
היא ניענעה את ראשה וקברה אותו עמוק בכתפי. "לא, דין, אני רוצה לצאת איתך. אתה נחמד וכיפי ומתחשב."
ולגמרי מעריץ את אחותך.
"אני מפקפק בזה, מילי. את דוחה אותי כבר שבועות. זה בגלל וישס, ושנינו יודעים את זה. תשתי כוס מים. תחשבי על זה. אני אדבר איתו מחר בבוקר באימון."
"בבקשה, דין." הקול הרועד שלה התייצב עכשיו, והיא לפתה את חולצת המעצבים שלי באגרופיה ומשכה אותי אליה הרחק מהפנטזיה החדשה הנוצצת שלי. "אני ילדה גדולה. אני יודעת מה אני עושה. בוא נלך עכשיו."
"כן, לכו." שמעתי את בייבי לה בלאנק אומרת, כשהיא מנופפת לעברנו. "אני בלאו הכי צריכה ללמוד, ואתם מסיחים את דעתי. אני אטביע את התחת של וישס אם אראה אותו בבריכה, מילי," היא התלוצצה והעמידה פנים שהיא עושה שריר בזרועותיה הרזות.
לקחתי את מילי לאכול גלידה, הפעם בלי להביט לאחור.
לקחתי את מילי, כשהייתי צריך לקחת את רוזי.
לקחתי את מילי, ועמדתי להרוג את וישס.