יורשי הארץ - 2

הידיעה הגיעה בשעת כינוס אספת הקורטֶס בברצלונה: מרטין "הצעיר" מלך סיציליה, בנו של המלך מרטין ויורש העצר של אָרגון ושל רוזנות ברצלונה, הביס את הסארדים בקרב סַנלוּרי בראש צבא שהורכב משנים־עשר אלף גברים, לאחר קרב דמים שבו התעמת צבאו מול יותר מעשרים אלף סארדים, גנואים וצרפתים שהתאגדו נגד שלטון הקטלאנים, ובו נפלו אנשי צבא מהוללים ובהם אחד מיועצי ברצלונה, ז'ואן דֶסוָולס.
ההתקוממות החוזרת ונשנית של אי אחד, סרדיניה, שתמיד היה מרדן ובלתי ממושמע, נעצרה בידי הנסיך שכתב לאביו שהוא יוצא למלחמה הזו כדי להמשיך בדרך מעשי הגבורה של קודמיו, מלכים נודעים לתהילה. הנסיך עמד במילתו לאחר שהסתייע בצבאו הסיציליאני ובארמדה הקטלאנית שיצאה לעזרתו, וברצלונה נמלאה שמחה מיד לכשהגיעה הידיעה על הניצחון לצלילי הפעמונים שצילצלו בכל העיר. המלך מרטין עודד את התושבים להודות לאלוהים ולהפגין את הכרת תודתם בתהלוכות שמאותו רגע יצאו מכל הכנסיות. השליט גם התחייב לתשעה ימים רצופים של תפילות בקתדרלה, וביום הראשון מבין התשעה, כשירד מטירת וַלדונסֶלה, כל ברצלונה ליוותה אותו. יותר מעשרים וחמישה אלף איש הצטרפו לתהלוכה שלאחר תחילת תשעת ימי התפילה האלה, שעברה ברחבי ברצלונה כביטוי להוקרת התודה על הניצחון.
אחרי התפילות, במזג אוויר קיצי שבו הימים ארוכים והלילות חמימים, פרצו האנשים לרחובות והחגיגה נמשכה יממות אחדות. יין, ממתקים, ריקודים ותחרויות הנעימו את זמנם של החוגגים.
בבית החולים סנטה קרוּס כבר סיימו את בנייתו של אולם התווך המזרחי, והוגו יכול היה להיווכח שהתקרות של הקומה הראשונה, היכן שהקשתות נראו כמו כדים חצויים המונחים הפוך, התנשאו לשמים בדיוק כמו במספנה. זה היה אולם ענקי גבוה וארוך, שהיה יכול להכיל עד מאה גברים חולים, מאחר שהנשים אושפזו באולם הממוקם בקומה התחתונה, גם היא בעלת קשתות ותקרות גבוהות אם כי לא עד כדי כך, שם טיפלו בהן רג'ינה, שכבר היתה רופאה, ומֶרסֶה, שראתה עצמה מחויבת ללוות אותה חרף רצונה. באותה קומה תחתונה, בין חדרים אחרים, נמצא גם מרתף היין שהוגו טיפל בו לבקשת המנהלנים, למרות שהשכר שקיבל שם היה כה זעום עד שנמנע ממנו לעזוב את עבודתו כאוצֵר היין של רוּזֶ'ה פּוּץ', מה שהוא רצה עד מאוד לעשות אחרי המכות שקיבל משתום העין לפני שמונה שנים. ולמרות המשכורת הזעומה הוא קיבל את העבודה בבית החולים גם משום שהבניין הגדול מצא חן בעיניו. אֶסטֶוֶוה, רב־המשרתים, הרשה לו לשלב בין שתי הפעילויות, כפי שהוגו עשה בהתחלה כשהיו לו שני כרמים. בנוסף לכך, מאחר שהיה מדובר בבית החולים סנטה קרוּס של ברצלונה, לא היתה זו עבודה אצל אציל אחר שהיה עלול להתחרות ברוזן, דבר שהוא לעולם לא היה מרשה. הוגו המשיך לקלל את העובדה שהוא עובד בשביל איש ששנא, אם כי ידע היטב שאין ביכולתו לעשות דבר כדי לשנות את המצב.
מרתף היין של בית החולים היה נהדר, בעל מאפיינים שהוגו הכתיב לבנאי האומן תוך כדי הבנייה: המיקום, האוורור, החדרים השונים שהרכיבו אותו — אחד כדי לבשל את היין, אחר בשביל לסנן אותו, עוד אחד בשביל לצנן אותו... וגם היקב — ואפילו הרצפה, שנבנתה מאריחים משופעים כדי שלא יצטברו עליה הנוזלים. הוא אפילו השיג קמין כדי להתקין את המזקקה לזיקוק היין.
העבודה היתה מאומצת. היה צורך לחלק הרבה יין שאותו היה צריך לשמור במרתף ולהשתדל שלא יחמיץ, מטרה שלא תמיד הושגה. היו שמועות על תהליכים שבאמצעותם ניתן לעצור את תהליך ההחמצה ולהבריא את היין. מָאיר הסביר לו את זה אם כי בנימה כה ספקנית, עד שהוגו הושפע בזמנו מחוסר האמונה שלו. השיטה התבססה על מזיגת תערובת אגוזים עם קליפות עץ ערבה לתוך הכדים שהיין החמיץ בהם. אמרו שכעבור שלושה־ארבעה ימים היין מאבד את הטעם החמוץ. הוגו מעולם לא ניסה זאת עד לאותה שנה, 1409, שבה הצטרפו למעלה ממאתיים עניים לחולים המאושפזים בסנטה קרוּס.
קרה המקרה שבברצלונה עצר האפיפיור מאביניון, בנדיקטוס ה־13. הוא נמלט ממגפה שפרצה בפֶּרפּיניאן והגיע לחצר המושל הקטלאני כדי לדון איתו ועם המלך על מצבה של הכנסייה, מצב שהסתבך בתקופה האחרונה בגלל הופעתו של אפיפיור שלישי בזירה, אלחנדרו ה־5, שנבחר חודש לפני כן במועצה שנאספה בעיר פיזה לאחר כישלון המשא והמתן בין בנדיקטוס ה־13 ובין גרגוריו ה־12, שנועד לנסות ליישב את הפילוג בכנסייה. שני האפיפיורים האלה (הרומאי כבר בן שמונים) קבעו פגישה בסָבונה, ולכן הפליג בנדיקטוס ה־13 לעבר איטליה, לשם הגיע בספטמבר 1407. גרגוריו ה־12, לעומת זאת, לא עבר את סיינה והציע מקום אחר למפגש: פּיֶיטרָסַנטָה. אפיפיור אחד, זה מאביניון, ירד מהספינה בפּוֹרטוֹבֶנֶרֶה; האחר, הרומאי, התמקם בלוּקָה. ליגות מעטות הפרידו בין שתי הערים לפּיֶיטרָסַנטָה, אבל איש מהם לא העז לעשות את הצעד הראשון ולצאת למסע. הם לא הצליחו להיפגש וקבעו שהניסיון לפתור את הפילוג נכשל. בעקבות זאת נחלקה הכנסייה הקתולית לשלוש סיעות: אביניון, רומא ופיזה. קרדינלים ומלכים תמכו באפיפיור זה או אחר בהתאם לאינטרסים שלהם, והתחייבו לנאמנות או סירבו לה לפי הקצב שהכתיבו בישופויות, בולות, זכויות יתר, כסף או המצב השלטוני.
יחד עם בנדיקטוס ה־13 נסע המוודה שלו, הנזיר הדומיניקני ויסֶנטֶה פֶרֶר, שאמרו עליו שהוא מחולל נסים. שנים אחדות לפני כן, באחד הביקורים שלו בברצלונה, הוא ראה בשער דֶה לוס אורבּס, היכן שנאספו העיוורים, מלאך קורן עם חרב בידו. הדומיניקני אמר שהמלאך סיפר לו שהוא המלאך השומר של ברצלונה, ומן השער הוא מגן על העיר. מועצת המאה של ברצלונה, שנפעמה למשמע הדרשות של הנזיר, ציוותה לבנות קפלה מעל השער, שמאז ואילך התחיל להיות מוכר בתור "השער של המלאך".
הפעם בא הנזיר לברצלונה יחד עם האפיפיור בנדיקטוס ה־13 שהיה מלווה במאות חסידים ממספר רב של לאומים, דוברי שפות שונות, רבים מהם עניים וקבצנים שהלכו אחריו לכל אשר הלך כדי לחזות בנסים ולהאזין לדרשות האפוקליפטיות ומטילות האימה של הנזיר, שהיה מוקף תמיד בצבא של פלָגֶלַנטים שנהגו להצליף בעצמם בשוטים. לכבוד בואו של הנזיר ויסֶנטֶה ציוו היועצים של ברצלונה על תושבי העיר להרים תרומה של שלוש מאות פלוריני זהב לרכישת בגדים ומזון לכל אותם קבצנים שבסופו של דבר הגיעו, אם לא למיטות של אולם התווך בבית החולים, לפחות לחצר הגדולה שבה בנו באותו זמן את האכסדרה המרהיבה שנועדה להקיף אותה.