חתונה יפהפיה

אבּי הרגשתי איך זה מגיע: מועקה גוברת, עיקשת, שחילחלה אל מתחת לעורי. ככל שניסיתי להתעלם ממנה, כך היא נעשתה יותר בלתי נסבלת: גירוד שאי־אפשר לעמוד בפניו, צעקה שביעבעה אל פני השטח. אבא שלי אומר שהצורך הנואש לברוח כשדברים עומדים להשתבש הוא כמו טיק, מנגנון הגנה מולד בבני משפחת אָבֶּרנָתי. הרגשתי אותו ממש לפני שפרצה השריפה, והרגשתי אותו עכשיו. כשישבתי בחדר השינה של טרביס, כמה שעות אחרי השריפה, הלב שלי הלם בחוזקה והשרירים שלי פירכסו. כל ישותי משכה אותי לעבר הדלת. קראה לי לעזוב, להימלט, לכל מקום שהוא מלבד כאן. אבל לראשונה בחיי לא רציתי ללכת לבד. התאמצתי להתרכז בקול שכל כך אהבתי, שסיפר לי כמה הוא פחד לאבד אותי, וכמה קרוב היה להינצל כאשר הוא רץ בכיוון ההפוך, לעברי. כל כך הרבה אנשים מתו, חלק מהם זרים מאוניברסיטת סטייט, אבל גם כאלה שראיתי בקפטריה, בשיעור, בקרבות אחרים. אנחנו שרדנו איכשהו. עכשיו ישבנו לבד בדירה, מנסים לעכל הכול. הרגשנו פחד, הרגשנו אשמה... על כל אלה שמתו, ועל כך שאנחנו נשארנו בחיים. הריאות שלי כמו נמלאו קורי עכביש מאובקים ולהבות, ולא יכולתי להרחיק מאפי את צחנת העור המפויח. זה היה מטלטל, ולמרות המקלחת הריח הנורא עדיין נכח שם, מעורב בניחוח מנתה־לוונדר מהסבון שבו התקרצפתי. הקולות גם הם לא נפקדו. הסירנות, היבבות, המלמולים החרדים, צעקות הניצולים שגילו כי חבריהם עדיין בפנים. מראה זהה לכולם, מכוסים פיח, הבעות תדהמה וייאוש חקוקות בפניהם. סיוט. מתוך מאמץ שמעתי אותו אומר: "הדבר היחיד שאני פוחד ממנו הוא חיים בלעדייך, פּיג'ן." היה לנו המון מזל. אפילו בפינה חשוכה בווגאס, כששכירי החרב של בֶּני תקפו אותנו, איכשהו שמרנו על יתרון. טרביס היה בלתי מנוצח. אבל להיות חלק מהזירה ולעזור לארגן את הקרב בתנאים מסוכנים שהובילו למותם של אינספור תלמידי קולג'... זהו קרב שאפילו טרביס מדוקס לא יכול לנצח בו. מערכת היחסים שלנו שרדה הרבה, אבל מעל טרביס ריחפה עכשיו סכנה מוחשית להיכנס לכלא. וגם אם הוא לא ידע זאת, זה המכשול היחיד שהיה יכול להפריד בינינו. המכשול היחיד שלא היתה לנו שום שליטה בו. "אז אין לך ממה לפחד," אמרתי לו. "אנחנו יחד לנצח." הוא פלט אנחה, ואז נשק לשערי. לא האמנתי שאפשר להרגיש כל כך הרבה כלפי מישהו. הוא הגן עלי. ועכשיו תורי להגן עליו. "זהו זה," הוא אמר. "מה?" "בשנייה שפגשתי אותך ידעתי שיש בך משהו שאני זקוק לו. אבל מתברר שזה לא משהו בך. זאת פשוט את." נמסתי בתוכי. אהבתי אותו. אהבתי אותו, והייתי חייבת לעשות הכול כדי לשמור עליו. כל מה שנדרש, מטורף ככל שיהיה. נשאר לי רק לשכנע אותו. נשענתי עליו והצמדתי את לחיי אל חזהו. "זה אנחנו, טרב. שום דבר לא נראה הגיוני, אלא אם כן אנחנו ביחד, ��מת לב?" "אם שמתי לב? אני אומר לך את זה כל הזמן! באופן רשמי. בחורות מופקרות, קרבות, פרידות, פארקר, וגאס... אפילו שריפות. מערכת היחסים שלנו יכולה לעמוד בכול." "לאס וגאס?" הצעתי. באותו רגע התגבשה במוחי תוכנית מטורפת, שהלכה ונראתה הגיונית בזמן שהסתכלתי לתוך עיניו החומות, החמימות. הכול נראה הגיוני מבעד לעיניים האלה. הפנים והצוואר שלו עטו פיח וזיעה, תזכורת לכמה קרובים היינו לאבד הכול. מחשבות השתוללו במוחי. אנחנו רק צריכים לקחת כמה דברים חיוניים ונוכל לצאת מהבית בתוך חמש דקות. כבר נקנה שם בגדים. ככל שנקדים לעזוב, כך עדיף. איש לא יאמין ששני אנשים עלו על מטוס מיד אחרי טרגדיה נוראה כזאת. זה לא הגיוני, וזאת בדיוק הסיבה לעשות את זה. הייתי חייבת לקחת את טרביס רחוק מספיק לצורך מטרה מסוימת, אמינה גם אם משוגעת. למרבה המזל, משוגעים היה השם השני שלנו, ויש סיכוי שהחוקרים יטילו ספק בתריסר העדים שראו את טרביס נלחם במרתף האולם באותו לילה, אם נוכיח להם שכמה שעות לאחר מכן התחתנו בווגאס. זה נשמע מטורף לגמרי, אבל לא היתה לי ברירה. לא היה לי זמן לחשוב על תוכנית טובה יותר. כבר היינו צריכים לצאת לדרך. טרביס הסתכל עלי בציפייה, מחכה ללא תנאי לקבל את כל מה שיצא לי מהפה. אהבתי אותו. אהבתי אותו, לעזאזל, ולא יכולתי לאבד אותו עכשיו, לא אחרי כל מה שעברנו ונלחמנו עליו כדי להגיע לרגע הזה. בעיני כולם היינו צעירים מכדי להתחתן, בלתי צפויים לחלוטין. כמה פעמים פגענו זה בזה לאורך הדרך, צעקנו זה על זה ומיד לאחר מכן צנחנו למיטה יחד? אבל ממש עכשיו ראינו עד כמה החיים שבריריים. מי יודע מתי יבוא הקץ שלנו? הסתכלתי עליו בנחישות. הוא היה שלי, ואני שלו. אם ידעתי משהו בכלל, הרי זה שרק שתי העובדות האלה חשובות. טרביס קימט את מצחו. "כן?" "מה דעתך לחזור לשם?" הוא זקר גבה. "אני לא חושב שזה רעיון טוב בשבילי." שבועות קודם לכן שברתי את לבו. התמונה שלו רץ אחרי המכונית של אמריקה כשהבין שזה נגמר, עדיין היתה טרייה בראשי. הוא ביקש להילחם למען בני בווגאס, ואני סירבתי לחזור לשם. אפילו לא למענו. הוא עבר גיהינום בגלל הפרידה שלנו. הוא התחנן בפני על ברכיו שנחזור זה לזה. ואני, נחושה שלא לחזור עוד לעולם לחיים שלי בנבאדה, עזבתי אותו. זה ייראה טמטום מוחלט לבקש ממנו עכשיו לחזור לשם. משהו בי ציפה שהוא יגיד לי ללכת לעזאזל עם ההצעה הזאת שלי, אבל זאת היתה התוכנית היחידה שלי, והייתי נואשת. "ואם ניסע רק ללילה אחד?" לילה אחד זה כל שנזקקנו לו. רק להימצא במקום אחר. הוא הסתכל סביב בחדר השינה, תר בחשכה אחרי מה שחשב שביקשתי לשמוע. לא רציתי להיות הבחורה ההיא הלא כנה, שגרמה אי־הבנה ענקית ומטופשת. אבל לא יכולתי להגיד לטרביס את האמת, למה הצעתי לו כרגע לנסוע ��ווגאס. הוא לעולם לא היה מסכים לנסוע. "לילה אחד?" לא היה לו מושג מה לענות. הוא בטח חשב שזה מבחן, אבל הדבר היחיד שרציתי לשמוע ממנו היה "כן". "תתחתן איתי," פלטתי במפתיע. הוא פער את פיו בשתיקה נדהמת. חיכיתי נצח עד ששפתיו נמתחו מעלה בחיוך, והוא חתם את פי בנשיקה שזעקה שלל רגשות. המוח שלי התפוצץ ממאבק בין הקלה לפאניקה. זה הולך לעבוד. אנחנו נתחתן, לטרביס יהיה אליבי, והכול יהיה בסדר. כן, לעזאזל. ועוד איך, לכל הרוחות. אני הולכת להתחתן. טרביס אבּי אבּרנתי היתה ידועה בעניין אחד: דבר לא הסגיר אותה. היא יכלה לבצע פשע ולחייך כאילו כלום לא קרה, לשקר בלי להניד עפעף. רק לאדם אחד היה סיכוי לעלות עליה, והוא היה צריך לחשוב אם הוא רוצה שיהיה לו איזה סיכוי איתה. אני. אבּי איבדה את הילדוּת שלה, ואני איבדתי את אמא שלי. כך ששנינו נמצאנו באותו מאבק, באותו סיפור. זה העניק לי יתרון, ואחרי שחשבתי על זה בחודשים האחרונים, הגעתי למסקנה. מה שהסגיר את אבי הוא בדיוק העובדה, שלא היה דבר שיסגיר אותה. אולי זה לא נשמע הגיוני, אבל בעינַי זה הכי הגיוני שיש. היעדר סימן מסגיר הוא שהסגיר אותה. השלווה בעיניה, הרכּוּת בחיוכה, הנינוחות בכתפיה, התריעו בפני שמשהו לא כשורה. אלמלא הכרתי אותה, יכולתי לחשוב שזה רק הסוף הטוב שלנו, אבל היא תיכננה משהו. ישבנו בטרמינל וחיכינו לטיסה לווגאס כשאבי מכורבלת בחיקי, ואני ידעתי שקל להתעלם מזה. היא המשיכה להרים את כף היד שלה, להתבונן בטבעת שקניתי לה ולהיאנח. האישה בגיל העמידה שישבה מולנו באלכסון הסתכלה על הארוסה שלי וחייכה, קרוב לוודאי מתרפקת על הזמן שבו כל החיים היו לפניה. היא לא עמדה על טבען האמיתי של האנחות האלה, אבל אני כן. היה קשה לשמוח במה שצפוי לנו כשהענן הכבד של כל כך הרבה מתים ריחף מעל ראשינו, תרתי משמע. טלוויזיה על הקיר שידרה את החדשות המקומיות. כותרת בדבר השריפה ועדכונים אחרונים התרוצצו על המסך. רִאיינו את ג'וש פַארני. הוא היה מכוסה פיח ונראה מחריד, אבל שמחתי לראות שהוא ניצל. הוא נראה די שיכור לפני הקרב. מרבית האנשים שהגיעו למועדון היו נתונים בשלב זה או אחר של שכרות בעודם ממתינים לתחילת המהלומות ביני לבין היריב שלי. אך כשהלהבות החלו להתלקח, אדרנלין התפרץ בעורקי כולם, מפיג את השיכרון מהם. הלוואי שזה לא היה קורה. איבדנו כל כך הרבה — לא בדיוק התרחשות אידיאלית לפני החתונה שלך. מניסיוני, זכר של טרגדיה יכול להתפוגג. אך קישור בינה לבין תאריך שנחגוג שנה אחר שנה ישאיר אותה תמיד בחזית המחשבה. לעזאזל, הם עדיין מוציאים גופות מהמקום, ואני מתנהג כאילו זה מטרד. היו שם הורים שלא ידעו אם אי־פעם יראו שוב את ילדיהם. המחשבה האנוכית ההיא הובילה לרגשי אשמה, ואלה הובילו לשקר. זה פשוט נס שאנחנו עומדים להתחתן עכשיו, בכל מקרה. אבל לא רציתי שאבּי תחשוב שאני לא מאושר מהחתונה שלי. מהיכרותי אותה היא תפרש את זה לא נכון ותשנה את דעתה. אז התרכזתי בה ובצעד שעמדנו לעשות. רציתי להיות חתן מן השורה, נרגש עד כדי הקאה. לא הגיע לה שום דבר פחות מזה. זאת לא תהיה הפעם הראשונה שאני מעמיד פנים שלא אכפת לי ממשהו שלא הצלחתי להוציא מהראש. וההוכחה החיה לכך התכרבלה עתה לצדי. על מסך הטלוויזיה, הכתבת עמדה בחזית בניין קיטון והחזיקה את המיקרופון בשתי ידיה, קמט בין גבותיה. "...זאת השאלה שישאלו את עצמן משפחות הקורבנות: מי האשם? בחזרה אליך, קנט." לפתע הבחילה נעשתה ממשית. כל כך הרבה אנשים מתו, ברור שהם צריכים להאשים בכך מישהו. האם זאת אשמת אנוש? האם מישהו ילך לכלא? האם אני אלך לכלא? אימצתי את אבּי אלי ונשקתי לשערה. אישה מאחורי דלפק אחזה מיקרופון והתחילה לדבר. והברך שלי התחילה לקפץ מעצמה. אם לא נעלה למטוס בקרוב, עוד אתפוס את אבּי ואתחיל לרוץ לכיוון לאס וגאס. הרגשתי שאני מסוגל להגיע לשם לפני המטוס. הדיילת הסבירה לגבי הליך העלייה למטוס, קולה עלה וירד בעודה מדקלמת את ההודעה בפעם המיליון מן הסתם. היא נשמעה כמו מורה מהקומיקס של "סנופי": משועממת, מונוטונית ובלתי מובנת לחלוטין. הדבר ההגיוני היחיד היה המחשבות החוזרות ללא הרף בתוך ראשי: עמדתי להפוך לבעל של האישה השנייה שאהבתי מעודי. כמעט הגיע הזמן. לעזאזל, כן! לעזאזל, כן! עמדתי להתחתן!