חלומות על אהבה

פסל אנושי

 
 
1.
פעם היה לי חלום להקיף את העולם בספינת מפרש.
היום החלום שלי זה להתקלח בלי עזרה.
 
מצחיק איך חלומות משתנים.
 
   אני סובלת ממחלה ניוונית חשוכת מרפא שמשתקת לאיטה כל איבר בגוף שלי ועומדת להפוך אותי לפסל.
יש לזה שם רפואי מנוכר אז נתתי לה שם משלי: ״פסלונית.״
זה גורם לה להישמע כמו חברה קרובה ועדיף להביט עליה ככה, כי היא לא מתכוונת לעזוב אותי.
 
אבל אני מתכוונת לעזוב אותה.
 
   חשבתי על זה הרבה, והבוקר, כשלא הצלחתי, שוב, להרים את העיתון מהשולחן במטבח - הבנתי שדי, נגמרו לי הכוחות, בצהריים אהרוג את עצמי.
 
תחזיק לי אצבעות, עולם, כי אני בקושי מצליחה להזיז את שלי.
 
 
2.
״אתה הנסיך שלי,״ נשקתי לשלום לאורן בעלי רגע לפני שיצא לעבודה.
   ״אמא אוהבת אתכם הכי בעולם,״ אמרתי לילדים לפני שהם יצאו לבית הספר וביקשתי שיחבקו אותי חזק.
   ״לא יכולתי לבקש הורים טובים יותר,״ אמרתי לאמא ואבא בטלפון ואז התקשרתי גם לאחי ולכמה חברות וחברים קרובים והשארתי אצלם מילים טובות למזכרת.
   תקתקתי באטיות, אות אחר אות, את מכתב ההתאבדות שלי, שאותו ניסחתי בראש במשך שמונה שנים, מאז שהודיעו לי שאני חולה ב״פסלונית,״ בכיתי קצת על עצמי, שלחתי אותו להדפסה וחיכיתי לצהריים.
 
 
3.
השעה 14:00.
אורן בעבודה.
הילדים לא יחזרו מהחוגים עד הערב.
מריה, הפיליפינית שמטפלת בי, הלכה לנמנם בחדר שלה, שהיה פעם חדר העבודה שלי.
 
אם הכול יעבוד לפני התוכנית - עד שהיא תתעורר כבר אהיה מתה.
 
 
4.
אני יוצאת מהסלון בנסיעה בכיסא הגלגלים החשמלי שלי, חולפת ליד תמונה של אורן ושלי מהחתונה ושולחת לו נשיקת פרידה.
 
   כשהייתי בת חמש חלמתי שיום אחד יגיע נסיך מהאגדות ויישא אותי לאישה.
אורן שלי דומה יותר לקרנף מאשר לנסיך.
הוא שמן, נמוך, יש לו אף ענקי, לב עצום, ואם חברה לא הייתה מארגנת לנו פגישה עיוורת - בחיים לא הייתי יוצאת איתו.
 
   לפני 15 שנה הוא אסף אותי לדייט ראשון וישבנו במסעדת דגים מחוץ לעיר. הוא היה רגיש ומתוק ולבבי אבל היה לי ברור שלא יהיה לזה המשך.
   בדרך חזרה הוא ביקש שנעצור לכמה דקות בחורשה שלצד הכביש כדי להאכיל את החברים שלו.
   ״איזה חברים?״ לא הבנתי.
   ״תכף תראי,״ הוא זרק לי חיוך ממיס, שאין לאף אנס או רוצח, אז זרמתי.
 
   הוא עצר את המכונית באמצע שום מקום מוקף עצים, הוציא מהבגאז׳ שק אוכל יבש לכלבים, פיזר על קרטון מחוץ לאוטו והרביץ שריקה.
 
   מבין העצים הופיעו, בזה אחר זה, חמישה תנים ורצו אליו. הלב שלי נפל לתחתונים בעוד אורן התיישב על האדמה, פרש ידיים ונתן להם להתנפל עליו בליקוקים ויבבות. הוא צחק וחיבק וליטף אותם ואז קרא לי להתקרב.
   ממש לא התחשק לי לחטוף ביס אבל גם לא התכוונתי לצאת מולו פחדנית.
לא אני, שתמיד הראיתי לבנים שכל מה שהם עושים אני עושה טוב יותר.
הייתי אלופת סקטבורד וגולשת ומשתתפת קבועה בטריאתלון.
אז נשמתי עמוק ויצאתי מהאוטו. התקרבתי אליהם, מתה מפחד ומעמידה פנים שהרעידות הן בגלל הקור.
 
   הם היו מסריחים בטירוף אבל מתוקים כמו מרשמלו חם ואחרי דקתיים כבר נקרעתי מצחוק כשאחד מהם ליקק לי את האוזן.
   אורן הכיר לי אותם, סיפר על כל אחד מהם בהתרגשות, כפי שמספרים על בני משפחה, וכשהם ניגשו לאכול הוא הוביל אותי אל מעיין קטן, שהסתתר בין העצים, שבו שטפנו ידיים ופנים ואז נישקתי אותו.
לא יודעת למה.
אולי בגלל שהוא לא העז לנשק אותי.
אולי בגלל שזה היה הדייט הכי מוזר ומרגש שהיה לי.
אולי בגלל שכבר אז הקרנף שלי הצליח להתגנב דרך כל מערכות ההגנה שהצבתי וללטף לי את הלב.
 
 
5.
עד שחליתי אורן קרא כמעט כל ספר על תנים וחזירי בר ונמיות וחתולי ביצות.
לאחרונה הוא לא מספיק לקרוא כלום.
הוא עסוק בלטפל בי
ובילדים
ולעבוד
ולנקות
ולשלם חשבונות
ולעשות קניות...
 
ומה אני עושה?
 
   יושבת וצופה בעולם שמתנהל מחוץ לגוף שלי, שדחק אותי לכיסא גלגלים, שלקח לי את הרגליים והידיים והעבודה ובדרך לכלוא אותי לתמיד בתוך הראש אלא אם כן אמצא דרך לברוח ממנו קודם.
 
 
6.
נהגתי את כיסא הגלגלים החשמלי במסדרון ונעצרתי לרגע בין החדרים של הילדים, שאפתי פנימה את הריחות שלהם והעיניים התמלאו דמעות, כי לא רציתי לעזוב אותם.
אבל בכל מקרה זה יקרה, אם אשאר ואם אלך.
 
 
7.
לא פשוט לגדל ילדים כשאת סובלת מ״פסלונית.״
לפני כמה חודשים, למשל, דרשתי מעודד שיכין שעורים, אחרת הוא לא ילך לאימון הכדורסל.
   ״ואיך בדיוק תעצרי אותי?״ הבן שלי, בן ה־12, צחק עליי.
נעלבתי והודעתי לו שהוא מרותק.
 
   ״חחח... את מרותקת,״ הוא אמר והלך לאימון.
 
   בערב כשאורן שמע על זה הוא הודיע לעודד שבמשך החודש הקרוב אימוני הכדורסל והג׳ודו מבוטלים, ואם הוא עוד פעם לא יקשיב לאמא שלו אז שיגיד שלום לסלולרי, למחשב ולאופניים החשמליים, וכל מה שיישאר לו זה המזרן על המיטה שלו.
   ״אני לא אשם בחרא שלה,״ הבן שלי התעצבן והצביע עליי.
   ״בגלל שהרמת את הקול - הסלולרי כבר מוחרם.״ הודיע לו אורן.
   ״לכו ׳זדיינו!״ עודדי שאג עלינו וברח מהבית.
 
   חיפשנו אותו במשך ארבע שעות עד שהאבדה נמצאה בוכייה בחצר בית הספר.
   ״מצטער,״ הוא אמר לאבא שלו.
   ״גם אני מצטער,״ אורן בכה והם התחבקו.
אחר כך הם באו לחבק אותי וכולנו בכינו, עד שהדמעות שרפו לי בעיניים וביקשתי שינגבו לי אותן.
 
הנה עוד חלום לרשימה שלי: לנגב דמעות.
 
 
8.
עם הדר, הבת שלי, אני מסתדרת טוב יותר. בכל זאת, היא בת שמונה, ועדיין לא התחילה את גיל ההתבגרות.
   הדרי שלי תלמידה מצטיינת ויש לה את השיער הכי חלק ורך ויפה.
אין דבר בעולם שאני אוהבת יותר מאשר להבריש לה אותו.
 
   היום כמובן מריה עושה את זה, וכשהיא מסיימת היא נושקת לראשה ואני רוצה לצרוח שתעזוב אותה כי זו הבת שלי.
 
   לפעמים הדר מסרקת אותי וזה מרגיש לי נורא, כי זה לא אמור להיות ככה.
   ״אמא, מתי תרגישי טוב יותר?״ היא שואלת אותי, כי בעולם שלה לכל דבר יש תיקון.
אני לא עונה. האמת היא סם מר. אז עדיף לשתוק.
 
 
9.
״את חייבת להכין את הילדים למה שעומד לקרות לך,״ אמר לי אחי לפני שבועיים.
   ״ואיך בדיוק אכין אותם לכך שאמא שלהם הופכת לפסל?״ התעניינתי. ״נתרגל את זה עם כמה אבנים מהגינה?״
הוא לא ענה.
אחי מעולה בלתת לי עצות שאין לי מה לעשות איתן.
 
 
10.
אני מתרחקת בנסיעה מחדרי הילדים ונכנסת לחדר השינה שלי. הזמן הולך ואוזל ואני חייבת להספיק למות לפני שמריה תתעורר מהשנ״צ.
   לפני כמה חודשים רקחתי אבקה שתרדים אותי, מכדורים רפואיים מרוסקים וסוכר, והסתרתי אותה בבקבוק גלולות במגירה לצד המיטה.
   אני נוסעת לארונית, מתנגשת במגירה והיא נפתחת.
לוקח לי יותר מרבע שעה עד שאני מצליחה להרים את הבקבוק, אבל אני לא נלחצת.
עכשיו, כשאני רגעים בודדים מהסוף, נופלת עליי שלווה.
 
   אני נזכרת בבית שבו נולדתי, בשדות הכותנה הבוהקים שהקיפו אותו והפכו בשנים האחרונות למרכז קניות, בבית הספר שבו קיבלתי מדליית זהב על קפיצה לגובה, בשירות הצבאי שבו הייתי מ״כית של חבורת צפונבוניות, בהולדת בני ובתי, בנסיעה עם אורן לוונציה, בפעם ההיא שבגדתי בו עם איזה אידיוט מהעבודה שהיו לו מלא ריבועים בבטן ואפס רגישות באיך לגעת באישה.
   תמיד התחרטתי על הלילה ההוא, אבל עכשיו, כמה דקות לפני שאני מתה, אני דווקא מרוצה. זו הייתה חוויה שגרמה לי לאהוב את הקרנף שלי יותר מכל הריבועים שבעולם.
 
   ״לא רוצה להישאר פה בלעדייך״, הוא אמר לי לפני כמה שבועות.
   ״אל תדאג. הגוף שלי יישאר פה עוד מספיק זמן כדי שתוכל לחגוג איתו.״
זה לא הצחיק אותו, רק גרם לו לבכות.
 
   זה קורה לו הרבה בזמן האחרון, שהוא פתאום בוכה.
רציתי ללטף לו את הראש אבל אין פונקציה כזו בכיסא הגלגלים שלי.
 
   גם אמא שלי בוכה בכל פעם כשאנחנו מדברות.
גם אבא.
ואחותי.
ממש כיף אצלנו במשפחה.
   אני היחידה שמנסה לשמור על הומור, מספרת בדיחות פסלים, מציעה שיעמידו אותי בגינה בתור מזרקה, שיחברו לי צינור השקיה לתחת ואשפריץ מהפה.
 
אף אחד לא צוחק איתי.
 
 
11.
לא! לא!! לא!!!
לעזאזל! כמה שאני מנסה ומתאמצת, אני לא מצליחה לפתוח את הפקק של הבקבוק.
   איך לא חשבתי על זה מראש?! שאהיה חלשה מכדי לפתוח את הפקק המחורבן, שבכוונה נוצר כדי להגן על קופסת הגלולות הזו מידיים חטטניות של ילדים ושל נשים מיואשות שסובלות מ״פסלונית.״
 
אני מנסה שוב. ושוב. ושוב.
וכלום.
 
   אחרי עשרות ניסיונות כושלים כולי מזיעה ומייללת, כי אני יודעת שנכשלתי.
   ״מה קורה, אמא מותק? למה בוכה?״ מריה התעוררה משנת הצהריים ונכנסה לחדר.
   ״אני רוצה לפתוח את זה,״ אני מגישה לה את הבקבוק.
   ״בטח, אמא מותק,״ היא פותחת את הבקבוק בקלות ורגע לפני שהיא מגישה לי אותו היא בוחנת את תוכנו, מבחינה בדף המודפס שעל המיטה ומבינה.
   ״לא, אמא מותק. אסור לך.״
   ״בבקשה, מריה, תני לי את הבקבוק.״
   ״לא. ישו אומר שאסור.״
   ״שיזדיין ישו! אני יהודייה!!! תביאי את זה!!!״
 
   מריה לא מתרגשת ממני, היא כבר שמעה אותי מקללת יותר מדי פעמים. היא משליכה את קופסת הגלולות לפח, מנקה לי במטלית לחה את הידיים, הפנים, האף, ובעדינות מנגבת את דמעותיי, אבל אני ממשיכה לבכות מבפנים.
 
 
12.
אחרי הצהריים הילדים חוזרים והבית מתמלא בצחוקים ובצעקות.
 
   עזרתי לעודדי עם השיעורים, ייעצתי להדר איך לדבר עם בן שמצא חן בעיניה, אבל בפנים לא הפסקתי ליילל.
 
   בערב אורן חזר מהעבודה ומריה לקחה אותו הצידה לשיחה.
   ״מה חשבת לעצמך?״ הוא אמר אחרי שהשכיב את הילדים והתיישב לידי על המיטה. ״כמה אגואיסטית את יכולה להיות?! לברוח ככה?! בלי לתת לנו להיפרד ממך?! פשוט להיעלם?! את לפעמים אנוכית - אבל זה באמת השיא שלך, רחלי!״
 
   נהיו לי דמעות בעיניים, והוא ניגב לי אותן בעדינות.
   ״מה? דברי איתי. תפסיקי לנעול הכול בפנים.״
   ״מה לא ברור?״ התעצבנתי, ״לא רוצה להיות פסל חי. לא רוצה שישטפו ויסרקו וינגבו לי את התחת.
לא רוצה שכל המילים יישארו כלואות בתוכי בלי שאצליח להזיז את הפה. לא רוצה בעוד חודשיים לעבור לישון לבד במיטה מיוחדת בחדר של מריה.
לא רוצה! לא רוצה! לא רוצה!!! מה כל כך מוזר בזה?!״ השתתקתי ונשמתי עמוק כי נגמר לי האוויר.
   ״בבקשה, אהוב שלי, החיים האלו שמחכים לי - זו לא אני. תעזור לי להפסיק את הסיוט הזה. אני מתחננת.״
 
   הוא שתק כמה רגעים ואז הרים בקלות מברשת שיער וסירק אותי בעדינות.
 
   ״לא. אני לא מוכן,״ הוא אמר והלב שלי התרסק, כי כבר ראיתי את עצמי גוססת בצד הסלון כמו עציץ, וכולם מדברים אליי ואני לא יכולה לענות, ואף אחד לא באמת מבין מה עובר עליי, מה כואב לי, מה מדגדג או מגרד ומשגע אותי.
   ״קרנף שלי,״ התחננתי.
   ״לא סיימתי.״ הוא קטע אותי. ״אני לא מוכן שתמותי ככה. בהיחבא. כאילו עשית משהו שאסור.
לא. ממש לא. את לא תמותי ככה. לא האישה שאני אוהב.
אני אארגן לך מסיבת פרידה ענקית, עם שתייה ואוכל ואלכוהול וסמים ולהקת ג׳ז שתנגן את המוסיקה שאת הכי אוהבת.
וכל החברים והמשפחה יבואו להיפרד ממך, להגיד לך כמה הם אוהבים אותך וכמה הם יתגעגעו.
ואת תקבלי את כל האהבה הזאת, שמגיעה לך, בלי להתווכח ולעשות פרצופים או לספר בדיחות שחורות.
ורק אז, בסוף המסיבה, אם עדיין תתעקשי לעזוב - את ואני נעלה על מטוס לשווייץ ושם יעזרו לנו לעשות את זה בדרך הכי נעימה שיש, שלא תרגישי כלום, שלא יכאב...״ והוא לא הצליח לדבר יותר ודמעות נשרו ממנו והרטיבו לי את השיער.
 
   ״קרנף שלי,״ אמרתי לו, ״תתקרב אליי.״
 
   הוא הצמיד את אוזנו לפי ולחשתי לו כמה אני אוהבת אותו, הכי בעולם, ושאם הוא לא יפשיט אותי בזה הרגע מכל הבגדים וייתן לי להרגיש אותו בתוכי, אוי ואבוי יהיה לו.
 
   הוא נשק לי בעדינות, הפשיט אותי לאט, בזהירות, והמשיך לנשק אותי בכל מקום, על האצבעות של הידיים והרגליים והצוואר והברכיים והבטן ונתתי לעצמי לשכב שם, מחויכת, ולהפוך לפסל אנושי שעשוי כל כולו מחום ואהבה.