הצייד שלי

1
הו, מֶרְד
האנטֶר
"פיז דה פּוּט [בן זונה]."
סמאש.
בילוי חופשותי בצרפת במשך קיצים רבים איפשר לי להתוודע לאמירות בסיסיות כמו, "בונז'ור [שלום]", ״ויסקי, סיל ווּ פְּלֶה [ויסקי, בבקשה]", ו"הו, מֶרְד [חרא]!"
זה היה מין רגע של "הו, מֶרד!"
"אתה אמרת שאתה אוהב אותי!"
"באמת אמרתי?"
"כן! מנטר [שקרן]! קונאר [מנוול]!"
סמאש.
"זה לא נשמע כמו משהו שהייתי אומר," אני עונה ברוגע ומדלג מעל כוס היין השבורה שהתנפצה על הקיר. מזל שלא עמדתי כמה סנטימטרים שמאלה.
"אמרת שיש לך כוכב לכל פעם שהארתי את היום שלך, אמרת שיש לך גלקסיה שלמה ביד."
אני מפסיק לרכוס את מכנסי ומושך בכתפי בשוויון נפש. "אה... עכשיו זה נשמע יותר כמו משהו שהייתי אומר."
"אההה!" צורחת הבאנשי המקוננת ומושיטה את ידה כעיוורת לעבר כל דבר שיוכל לשמש לה קליע מעופף נגד החוצפה שלי בעודי ממשיך להתלבש במהירות.
נעשיתי מיומן מאוד עם ההליך השגרתי הזה של לזיין ולהסתלק, אבל אני נוטה לשכוח שהצד השני לא מיומן כמוני. אני אמור להרגיש רע, להתבייש בעצמי, אבל אני לא. אני לא מבטיח הבטחות שווא. מעולם לא עשיתי את זה. אני לא מצפה שיצילו אותי, או למצוא את האחת והיחידה ולחיות איתה באושר ועושר לנצח נצחים. אני שם את הקלפים על השולחן. הן יודעות איפה הן עומדות — בזיון ללילה אחד.
"בגדתי בבעלי בגללך," היא מייבבת בעודי מרקד סביב החדר בניסיון למצוא את העניבה המזורגגת שלי. "אתה מקשיב לי?"
"כן, איך אפשר שלא?" אני ממלמל.
"אכפת לך בכלל ממני?" אני שומע אותה שואלת בעמימות וכורע על ברכי, עדיין במצוד אחרי עניבת קלווין קליין האהובה שלי.
"כן!" אני קורא בהתלהבות כשאני מאתר את העניבה מתחת למיטה.
אני ממהר להושיט יד לעברה, כבר לא יכול לחכות להימלט מהאסון הזה כאן, וקולה הנואש גורם לי לשנוא את זה שסקס לא מסובך יכול להסתבך.
"באמת?" היא תוהה.
"באמת מה?" אני שואל באנחה ומתרומם לגובה העיניים עם האדמונית המאנפפת בקצה המיטה. הגוף הלוהט שלה מעיר את התשוקה שלי. אף אחת לא יכולה להרגיע אותי בעניין הזה. טוב, אולי זה נתון לוויכוח.
"באמת אכפת לך ממני?" היא עונה, ועיני האגוז שלה מתרחבות בתקווה.
אני מזדקף ומניח יד על זרועה החשופה. "תקשיבי, אפריל, את בחורה מקסימה, באמת שאת מקסימה." אני מתכוון לכל מילה, אבל זה לא אומר שאני הולך להישאר שם ולהתכרבל איתה. "אבל חשבתי שהבנת מה קרה בינינו, זה היה רק... כיף." אני מסביר ואז משתהה, בתקווה שהכנות שלי לא תפעל נגדי.
כשהיא לא אומרת כלום, והנשימות הקלות והמהירות שלה הן הצליל היחיד שממלא את החדר, אני יודע — או שהיא קנתה את הקשקוש שלי, או שתוך חמש שניות אחטוף משהו בפרצוף.
מאחר שהשתיקה נמשכת, אני אומר בעדינות, "אז בואי רק נזכור את הרגעים הטובים, כי אני יודע שהיו כמה וכמה רגעים טובים בשבילך." אני מוסיף קריצה בתקווה להרגיע את האווירה. זה לא עוזר.
סטירה!
"קוראים לי ג'וּן!" היא צועקת כשאני מושיט את כף ידי אל הלחי הבוערת.
הו, מרד.
טוב, זה האות שלי לעזוב.
אני כורך את העניבה סביב הצוואר, מושיט יד אל מקטורן החליפה וממהר לעבר הדלת. ג'ון דולקת בעקבותי. אני מאיץ כי אין לי שום חשק להפוך לשק חבטות.
"איך אתה יכול לעשות לי את זה?" היא מתייפחת. כפות רגליה היחפות רוקעות על השטיח הצמרירי מאחורי.
"מתוקה שלי, עשיתי כל מה שהתחננת שאעשה," אני עונה, עייף מהמלודרמטיות שלה, ופותח את דלת הכניסה.
"האנטר!" היא מייבבת. אני קוטע אותה.
אני מסתובב ורואה את המבט שראיתי אינספור פעמים בעבר — תקווה. הן כולן מלאות תקווה שאוכל לספק להן את החלק החסר בפאזל. במקרה של ג'וּן, החלק החסר הוא למלא את החלל שקיים בַּנישואים נטולי האהבה שלה. היא השתמשה בי בדיוק כמו שאני השתמשתי בה.
"די." אני מחווה לעברה בכף ידי. "תחזרי לבעל שלך. הוא הבחור הטוב בסיפור הזה."
"ומה אתה?" שואלת ג'ון, גופה העירום רועד בעלבון.
"אני?" אני שואל, והיא מהנהנת ומוחה את הדמעות.
שאלה טובה. חשבתי שאני בחור טוב, אבל כל הלבבות המדממים של ניו יורק ופרבריה עשויים לחלוק עלי.
"אני לא זה שאת רוצה לנֶצח." אני משיב בכנות וטורק את הדלת מאחורי.
אני נושם עמוק ומעסה את פני בכפות הידיים. הבושה המזורגגת שוב מציפה אותי... אני יודע למה הבושה הזאת שם, הכול באשמתה. רק בגללה שכבתי עם... אני מרים כף יד לספירה... חמש... לא, אני מרים שתי כפות ידיים... שש נשים השבוע, ואני עדיין לא קרוב להעיף את המכשפה אדומת השיער הזאת מחיי. חשבתי שאם אתנזר מסקס זה יעזור לי, אבל זה רק השאיר אותי עם מקרה חמור של כאב ביצים, ורחוק להחריד מלהבין מה לעשות, לעזאזל.
אני גורר את הרגליים לאורך המסדרון, מקלל את היום שהשועלה מהגיהינום, מארי מיטס, נכנסה אל עולמי. הייתי בסדר, שייטתי לי פה ושם, רודף אחרי הזנב שלי, שמח למלא חובתי עבור כל הלבבות הבודדים של ניו יורק מבלי להסתכל לאחור... שוב ושוב ושוב.
החיים שלי היו מושלמים — כרטיס ברכה מזורגג של "הולמרק" לרווקי העולם הזה. ואז החבר הכי טוב שלי, זה שפעם נודע לשמצה כד"ר מִשגלי, כלומר ד"ר מתיוס, היה חייב להתאהב.
איך הוא היה יכול לעשות לי את זה? חלאה חסר התחשבות.
אפילו פעם אחת הוא לא חשב על הרגשות שלי או על הביצים שלי כשאשת החלומות שלו, מאדיסון רוברטס, הביאה איתה בת לוויה שהעלימה את פניה של כל אישה שאי־פעם שכבתי איתה. חלק זועם כלשהו בתוכי, כזה שצריך לקבוע פגישה דחופה עם רופא טוב, החליט לסגור את החנות ולרצות אותה יותר משרציתי מישהי אי־פעם בחיי.
זה לא הגיוני בשום צורה מאחר שהיא ואני שונאים אחד את השני בטירוף, ונחוש הנאה צרופה אם יֵצא לנו לחזות באחר מושלך לבריכת דגי פירניה ונאכל בחיים. אבל אני לא יכול להפסיק לחשוב עליה — גם עכשיו לא. מה היא עושה? האם האף שלה מחווה את הקימוט החמוד הזה כשהיא... וואו.
הרגע אמרתי את המילה חמוד. בחיים לא השתמשתי במילה הזאת. אם מישהו שאל אותי למשל איך מיקי מאוס, הייתי אומר שהוא בול עץ שהביצים שלו נעולות בתוך הארנק של מיני. לעולם לא הייתי משתמש במילה חמוד כדי לתאר משהו, אבל מסתבר שמארי מיטס יכולה גם להרוס לי את אוצר המילים עכשיו. ממש מושלם.
אני לוחץ על כפתור המעלית. הסבלנות שלי עומדת לפקוע. אני יכול להאשים רק אדם אחד, וזה לא אחר מד"ר דוליטל, כי זה בדיוק מה שהוא עושה — הוא עושה מעט כדי לעזור לי להתגבר על כל טירוף שזה לא יהיה. הוא למעשה חושב שזה מצחיק, ממש בהיסטריה. הוא אמר שזאת הקארמה שלי על כך שהייתי פרחח לא רגיש. הוא למעשה חתך את הביצים שלו ונתן אותן לפאי דובדבנים שלו, שתענוד אותן בתור עגילים.
הוא הציע לה... להינשא... להינשא לו. אני אפילו לא יכול להגיד את המילה הזאת בלי להתחלחל, והיא בטוח צריכה לעבור בדיקת שפיות, כי היא אמרה כן. והכי גרוע — הם מתחתנים בעוד שלושה חודשים ומצפים שאני אהיה השושבין. עלי להיות אדם טוב יותר ולומר לדיקס להגיד שלום לחופש שלו ולחיי המין שלו, אבל הם כל כך מאושרים ומאוהבים עד בחילה, והם כל כך ראויים לזה, לעזאזל. אם מגיע למישהו בעולם לבבות וּורדים ושידורים חוזרים של "חברים", זה דיקס. אני שמח בשבילו. הילד הקטן שלי גדל.
לעזאזל. אני צריך משקה. המעלית סוף־סוף מגיעה לקומה שלי.
אני נכנס פנימה, מושיט יד לכיס האחורי ומוציא את הטלפון הנייד שלי. אצבעותי מרפרפות על פני רשימת אנשי הקשר, כשהאות מ׳ חגה ומזמזמת סביב צווארי מרוב דחף להתקשר אליה. אני רוצה לגרות אותה כי אני נהנה כל כך לראות אותה גומרת בשפריץ. זה כמו סם בשבילי, ולמען האמת, נהייתי מכור לטעם הזה.
מהרגע הראשון שנפגשנו ידעתי שהיא מיוחדת. היא לא הורידה את התחתונים בשנייה שהפעלתי את הקסם. אני בטח חתיכת מנוול מזוכיסט, כי אהבתי את זה. אהבתי את זה שהיא גרמה לי להתאמץ, כי שכחתי את התחושה שהתשוקה שלך למשהו עולה על הצורך שלך באוויר לנשימה.
היא היתה החמצן שלי, אבל בו בזמן גרמה לנשימתי להיעתק.
היא ראתה מעבר לזיבולים שלי כי אי־אפשר לתחמן תחמנית. המעטה הקשוח שלה הוא חיצוני בלבד. אני יודע שפעם היא הסירה את המגננות שלה, וכמו רבות אחרות לבה נשבר. לכן אני חש דחף להתאפק בכל פעם שהיא בסביבה.
השיער האדמוני הארוך הלוהט שלה הוא גיהינום שאיבד שליטה, המתאים לאישיות שלה כמו כפפה ליד. היא חדת לשון, וולגרית, ולא מתנצלת על הפה המלוכלך שלה. העובדה הזאת משאירה אותי עם זקפה באופן די קבוע.
השפתיים הוורודות שלה מלאות, מסוג השפתיים שגורמות לגברים ליפול על ברכיהם. הן, בשילוב עם גוף הורס וזוג שדיים מרהיבים, גרמו לי לפנטז עליה כפי שמעולם לא פינטזתי בעבר. הגיעה העת לווידוי... זיינתי הרבה נשים, אבל לא אהבתי מעולם — אני בתול לגמרי בכל הנוגע לאהבה.
אין לי סיפור סוחט דמעות כמו לדיקס. אף אחת לא שברה את לבי, כי מעולם לא נתתי אותו לאף אחת. הוא נותר תחת סורג ובריח במשך שלושים ושלוש שנים נטולות דאגות. כמובן, היו לי כמה חברות, ואני משתמש במונח הזה בקלילות, אבל אף אחת מהן לא עשתה לי את זה. אחרי זמן מה שנינו איבדנו עניין. אולי זה הייתי אני, אולי זה הן, ואולי רק מילאנו את הזמן עד שמשהו טוב יותר יגיע.
לא רציתי שיצילו אותי או יאלפו אותי כי לא הייתי מעוניין להתיישב במקום אחד. המחשבה לחלוק את המיטה שלי עם אישה אחת בלבד היתה חור שחור ששאב כל יכולת הבחנה מהמפשעה שלי. היו שאמרו שיש לי פוביה ממחויבות, או שפשוט קרו לי זונה ממין זכר. העובדה הפשוטה היא ששמחתי לחיות חיי רווק בסגנון יו הפנר ולראות בכך את הגורל שלי.
אבל מארי, הידועה יותר בשם "למב", הרסה לי לגמרי את החלומות להישאר מוקף באינספור בלונדיניות מקפצות, כי כל מה שאני רוצה זה אדמונית אחת... מטריפה... שמוצצת לך את כל הליבידו. ואני לא יודע למה. זה לא שהיא נחמדה אלי, או אפילו מחבבת אותי.
אז זהו הסיפור שלי בקצרה. מעולם לא הייתי מאוהב כי פשוט לא ראיתי מה הטעם בכך. דיקסון, אפילו שהוא מסוגל להיות נקבה ממש, הוא האדם הכי טוב־לב שאני מכיר, והוואגינה־זאורוס הזאת, לילי, תלשה לו את הלב וניגבה בו את התחת. הוא אמר לי שהיא היתה אהבת חייו, שהיא "האחת". כן, היא האחת שהפכה אותו לזקפה משתוללת שזיינה כל דבר ברדיוס של מאה קילומטר. למרות ששיבחתי אותו על הנועזות המינית שלו, ומחאתי כפיים לכך שלא התייבש מכל פורקני הזרע שלו. ראיתי איזה אומלל הוא היה כשהיא שברה לו את הלב. ולא רק שברה, חירבה אותו עד היסוד.
אם זה מה שאהבה עושה, אז מי צריך אותה.
פאי דובדבנים היא יוצאת דופן. היא אנומליה, שיבוש במערכת. אני לא יכול שלא לתהות מה החברה הכי טובה שלה. כרגע היא קוץ בתחת ולגמרי הורסת־שמחות, כי אני לא מצליח לזיין אף אחת בלי לדמיין את השפתיים הרכות שלה, את העיניים הירוקות החודרות שלה, אבל בעיקר אני לא מפסיק לתהות איזו הרגשה זו תהיה, להחזיק אותה בזרועותי ולעולם לא להרפות ממנה.
אלוהים אדירים, אני צריך להשתלט על עצמי.
כשהטלפון הנייד עדיין בידי, אני מחליט להתקשר לאדם האחד שחייב לי. בגדול.
"סליחה, אדוני, יש לך רגע לדבר עם אדוננו המיטיב והמושיע, ישו הצלוב?"
"אין די דברי הלל שיצילו את נשמתי."
אינני יכול שלא לצחוק כי שנינו יחד בדרך המהירה לגיהינום. "אמן! מה אתה עושה?"
הצחקוקים החצציים של דיקסון רומזים שהוא כנראה מכורבל עם המתוקה שלו, והשניים צופים באיזה סרט של בנות ועוד מעט ילכו לישון.
"מאדיסון ואני צופים ברצף בסדרה בנטפליקס."
"אה, כן, איזה? 'אחת שיודעת'?" אני מצחקק מבדיחה של עצמי. דיקסון מלגלג.
"'אחת שיודעת'? מה זה, לעזאזל? אוטוביוגרפיה שלך?" אני שומע את מאדיסון מצחקקת ברקע.
"עזוב. שניפגש למשקה?" דלת המעלית נפתחת בצלצול ומרמזת לדיקסון שאני לא בבית.
"איפה אתה?" שום דבר לא חומק מעיניו.
"שום מקום מיוחד." שזה שם קוד ל"אני לא יודע בדיוק".
זה שישי בערב, ובימים הטובים דיקסון ואני היינו יוצאים לציד בזמן שפינץ' שיחק את המבוגר שבחבורה, והפציר בנו להפסיק לחשוב עם הראש הלא נכון. מיותר לציין שיצאתי לבד במשך זמן מה. וכך, עם דיקסון שמוקיע את דרכי הזנותיות, ופינץ' שהתחיל להתמחות ב"גן של אבא", השלישייה שלנו הפכה עד מהרה למופע יחיד.
אני מאושר עד הגג בשביל החברים שלי. הם התאפסו על החיים שלהם. אבל גל נוסטלגיה תמיד מכה בי סביב עשר בלילה ביום שישי, ולכן לרוב אני קבור אז בין רגליה של איזו אישה ללא פנים, שנראית שמחה גם היא לדחוק את העצב שלה.
"משקה אחד, או שכבר הגיעה שעת העוצר שלך?" אני עוקץ אותו ואוסף את השיער לקוקו קטנטן.
ברונטית יפהפייה שמדברת עם פקיד הקבלה, מעיפה בי מבט נוסף כשאני חולף על פניה. שפתיה הצבועות אדום מנפחות את האגו ואת המכנסיים שלי. אני יודע שאני לא מכוער, אבל אמרו לי באינספור הזדמנויות שאני נראה כמו פרי אהבה של כריס המסוורת' ודיוויד בקהאם.
השיער הפרוע שלי בצבע בלונד מלוכלך רחוק מלהיות מקובל במקום העבודה שלי בוול סטריט. אבל שיקפצו לי. אני מסרב להיראות כמו חרא תאגידי — אף אחד לא רוצה להזדיין עם חנון מרובע.
אני סוכן מניות, ואני עמוד התווך של אנשי המסחר אצלנו מפני שבר־מזל הוא שמי השני. יש לי קשרים ענפים, ומול תיקי ההשקעות שלי הזאבים מוול סטריט מתחילים לגמגם. הלקוחות שלי סומכים עלי כי אף אחד לא מסוגל להגיד "לא" לפנים האלה. שוק המניות של ניו יורק הוא הכלבה שלי, ואני רוכב על המפלצת הזאת כמו קאובוי שמגיח על סוס מוסטנג.
אני טוב במה שאני עושה כי אני לא אוהב להפסיד. הביטחון שלי בשילוב עם — ואני מצטט — מראה הג'י־קיו שלי מרעיף עלי תשומת לב נשית, כמו עכשיו. פשע עד כמה שזה קל. למחשבה על האישה היחידה שהיא כל דבר חוץ מקלה להשגה, אני קורץ לאישה באדום.
לחייה הסמוקות כמעט בצבע השמלה הצמודה לעורה, שגורמת לאיש המערות שבי לחבוט על חזהו ולהסתער על דבר בטוח. אבל בו בזמן חלק זר כלשהו בי, שאני קורא לו D2 — דיאבלו2 — מדגיש את הדמיון לשֹערה של השועלה הזועמת.
המחשבה הזאת היא כמו בעיטה לביצים, ונפלטת לי יבבה קלה. האישה הזאת הורסת לי את החיים.
"אתה רוצה שהזין שלך ייפול?" אומר דיקס ומחזיר אותי לאחור בזמן, רק שהפעם היוצרות התהפכו.
אני מגלגל עיניים ומרצה אותו. "כן, זה החלום שלי, להצמיח ואגינה. אם אתה מנסה להגיד משהו, תגיד אותו ודי. אתה מבזבז זמן ויסקי יקר שלי." הברונטית שומעת אותי ומחניקה צחקוק מאחורי ידה.
"זה יימאס לך מתישהו, תסמוך עלי. אתה חייב להפסיק עם החפוזים, לתפוס אומץ ולספר לאדמונית אחת איך אתה מרגיש. אם היא תענה שאין לך סיכוי אצלה, אז לפחות ניסית."
גופי מיד מזדקף. "אולי לא אמרתי לה את זה במפורש, אבל היא יודעת מה אני מרגיש..." המשפט שלי נשאר תלוי באוויר. מפי בוקע פתאום מלמול יבבני.
דיקסון מתעלם מהתקף הרגשנות שלי. "לא, היא לא. ברגע זה היא בטח חושבת שאתה איזה סוטה מבחיל עם אוצר מילים מוגבל."
"ומה זה אומר, לעזאזל?" אני מתיישב על כורסה קטנה בלובי כדי להקדיש את מלוא תשומת לבי למילות החוכמה של ד"ר פיל.
"זה אומר שבקושי ניהלת שיחה נורמלית איתה. מתחת לכל האמירות הגסות שלך מסתתר בחור די מדהים. אבל מארי ראתה רק את החלאה הדוחה שאתה יכול להיות, כששמים אותך במצב לא נוח."
אני משכל רגליים ונשען לאחור בעלבון, למרות שהוא באמת העלה נקודה משכנעת. "לגמרי דיברתי איתה."
"לא, אני די בטוח שבפעם האחרונה שראית אותה בהית בה במשך עשרים דקות, ונאלצתי לנגב את הריר שזלג לך על הסנטר."
אני מצחקק לזיכרון התקרית שהוא מדבר עליה בחיבה. זמנים טובים. זה היה בשבוע שעבר. אני יודע שדיקס נמנע מלספר לי מי השושבינה, אבל לא צריך להיות מדען טילים כדי להבין את זה.
שתינו כמה משקאות בבר בברוקלין, וכשמארי נכנסה — במכנסי יוגה צמודים וחולצה זעירה שחשפה בטן שערורייתית — הייתי מוכרח להושיט יד ולסדר את עצמי בתוך המכנסיים. לכל הרוחות, הבגדים הצמודים האלה פגעו בול בליבידו שלי.
היא כיווצה את עיניה ברגע שראתה אותי יושב לשולחן. "היי, שותפה," צחקתי אליה ונדתי בקצה הכובע הבלתי נראה שלי.
נדרשו לה שלוש שניות להבין מה קורה. "אין שום סיכוי שאני יושבת ברדיוס של חמישים קילומטר ממנו."
מאדי נאנחה בזמן שדיקסון הראה לנו איזה חיית פרא חזקה ורתומה הוא. "הוא הבטיח להתנהג למופת, נכון, האנט?" הוא נעץ בי מבט מעבר לשולחן, מוכן לסרס אותי אם אסטה מהגרסה שלו להשתלשלות האירועים.
"ברור."
מארי לא קנתה את הבולשיט שלי, אבל לבסוף היא הינהנה. "יש לך מזל שאני אוהבת אותך, מאדי." הלהט בעיניה הסעיר אותי. ואז נדמה לי שקרתה תקרית הריר.
זזתי פנימה כדי לפַנות לה מקום להתיישב לידי, אבל הייתי צריך לדעת ששום דבר לא הולך בקלות עם מארי. היא הניחה ברך אחת על מושב העור ורכנה לפנים, מתעלמת לגמרי מהמרחב האישי שלי. נרתעתי לאחור בעודי צופה את מה שעמד לקרות.
גלי הנחושת הארוכים של שערה מיסגרו את פניה המושלמות והדגישו את יופייה הטבעי. קינאתי בכל נמש שנח על עור החלב שלה, ובתליון שהחליק במורד צווארה הארוך עד לחזה המרהיב שלה.
טעות שלי — עיני השתהו עליה יותר מן הראוי. לא הצלחתי להתיק אותן מהחולצה שלה. אבדתי באפשרות להיקבר בין שתי הכריות הרכות האלה, ולמען האמת, יכולתי אולי לעשות זאת, שכן פניה של מארי נמצאו במרחק סנטימטרים ספורים מפני. השתנקות חנוקה נמלטה מפי.
"בוא נבהיר משהו. אם רק אחשוב שאתה מפנטז עלי ערומה, או אתפוס אותך מסתכל על השמלה שלי או נוגע בי... או בעצמך..." — עיני האזמרגד הבהירות שלה צנחו מטה בזמן שהזין שלי התכנס בתוך עצמו — "אתה תשיר סופרן. זה ברור?"
"מתוקה, אם את כל כך נואשת להיכנס לתחתונים שלי, כל מה שאת צריכה לעשות זה רק לבקש." נחרת כאב נפלטה ממני כשדיקס בעט בי מתחת לשולחן. הרמתי את ידי בכניעה והוספתי, "רשימת התנאים די ארוכה, האמת, אבל אני מסכים."
מארי חייכה ביהירות. זה מעך אותי, כי מעודי לא ראיתי מראה יפה יותר. היא הפכה אותי לטיפשון מרייר כשהושיטה את ידה אל הבירה שלי. גרונה הדקיק ינק ובלע, מעלה במוחי דימויים שעוד אחזור אליהם בהמשך אותו ערב ומוקדם למחרת.
זה נפלט ממני לפני שיכולתי לעצור בעצמי. "יש לי בדיוק מה שצריך כדי להרוות את הצמא הזה..." המשפט שלי נותר באוויר, שכן האש במכנסי כבתה תרתי משמע, כששארית הבירה שלי נשפכה על חיקי.
היא הותירה אותי בפה פעור.
התעשתי והתרכזתי מחדש במשימה שציפתה לי. "מה דעתךָ לפרט לי את כל הבעיות שלי על בקבוק ויסקי?" אני יודע שהוא שוקל את ההצעה, אז אני מקל עליו את ההחלטה. "או שאני יכול לבוא אליכם ונחליף את הוויסקי בקקאו חם והתכרבלות מתחת לשמיכה. שלושתנו יחד. אתה יכול להיות באמצע," אני מוסיף בקנטור. "אפילו אתן לך להיות הכף הגדולה."
העסקה חתומה. זה ברור לי. אתה יודע לקרוא מישהו טוב יותר מאשר את עצמך כשאתה מכיר אותו מחצית מחייך.
"אין שום סיכוי בעולם שאני ואתה נעשה כפיות, עכשיו או אי־פעם. אז אני מחכה לך עוד עשרים דקות." הוא לא צריך להגיד איפה.
אני מנתק ומנתר מהכיסא שלי, להוט לשתות משהו עם החבר הכי טוב שלי. אני יודע שאני נשמע כמו חברה תלותית ונזקקת, אבל אחרי הלילה האחרון — טוב, אחרי השבוע האחרון — מגיע לי להיעזר קצת באחי.
כשאני מכניס את הנייד לכיס ועומד לצאת, מישהו טופח על כתפי בעדינות. אני מסתובב לאחור. זאת הברונטית היפה שכבר שכחתי ממנה. "בבקשה." היא תוחבת פיסת נייר לכיס המכנסיים שלי. "אם יתחשק לך פעם לשתות משהו, תתקשר." ידה עדיין תחובה בתוך הכיס שלי, ובאופן גלוי לגמרי היא נוגעת לי בזין. ואז היא מחייכת ומוסיפה, "יש לי ויסקי משובח... למטה."
כבר שמעתי משפטים מהוגנים יותר, אבל אני מוכן לזקוף לזכותה של הגברת באדום, שהאנלוגיה הזאת שלה היא פשוט גאונות. אני משפיל מבט אל הרולקס שלי.
"איך קוראים לך?"
היא נושכת את שפתה האדומה, הדשנה. "מרי־אן."
אני מרים את עיני מעלה. אינני יודע אם זה סימן מבשר רעות. בכל מקרה, אולי אמצא אצל מרי־אן את התרופה שאני מחפש. "טוב, מרי־אן, יש לי בדיוק עשר דקות."
ידה האחת מלטפת לי את הזין, וידה השנייה מושכת בדש הז׳קט שלי. היא מישירה מבט לתוך עיני. "אני צריכה רק תשע."
ובכן, אם למדתי משהו זה שאם החיים נותנים לך לימונים... תכין ויסקי עם לימון.
לחיים.

2
בן זוג
האנטר
מרי־אן היתה אישה עם מילה. מקץ שבע דקות היא חתכה. אבל היא גם שיקרה. הוויסקי שלה לא היה הכי משובח. הוא נטף כמו מים דלוחים. לא היתה שום התגלות, שום אור בקצה המנהרה. היא הזדיינה כמו ארנבת טורבו והלכה בלי להגיד שלום, ואני שוב עטיתי עצב, אותו עצב שפקד אותי בכל הזדמנות לכיף שניצלתי.
ברגע שחשבתי על למב במלוא תפארתה, גמרתי כל כך חזק שלא ראיתי כלום לכמה שניות מופלאות. מרי־אן גמרה מיד אחר כך. היא היתה מוכנה לגמרי עוד לפני שדחפה אותי אל גרם המדרגות וטיפסה עלי כמו קופה מורעבת למין.
אני מכניס את היד לכיס. פיסת הנייר עם המספר שלה בין אצבעותי. אני נרעד לזיכרון השפתיים הלוהטות שלה שננעלו על פני, שאבו ממני את כל האוויר. לא משנה עם כמה נשים אהיה, אני נאחז בבדל הכבוד הזה — לעולם לא אפר את חוק הנשיקה.
זה נשמע מגוחך לגמרי בהתחשב בכך שאין לי שום עכבות כלפי הנשים שאני שוכב איתן. אבל להתנשק זה פשוט כל כך... אינטימי. ברגע שהשפתיים שלהן עושות את דרכן לעברי, אני לוחץ על הבלם, גומר את העבודה וטס לדרכי.
אני שולף את המספר מהכיס שלי וקולע אותו לפח שעומד בכניסה לבר, שטומן בחובו כל כך הרבה זיכרונות. אני משתהה רגע אל מול שלט הניאון הקטן ונזכר באינספור השעות שביליתי בפנים. אולי זה לא המקום הכי יפה או אפילו הכי גדול, אבל הוא תמיד יהיה הבית... וזה האות לכניסת הכינורות.
אני יודע בלי לראות שדיקסון בפנים, כי הצד העלוב שלי — D2 — שנקרא על שמו, מגיח בכל פעם שהוא בסביבה. כנראה נדבקתי בנקביות שלו.
אני מושך בכתפי ומעביר יד בשיער, כי ברור לי שהוא יצליח להריח עלי את התועבה. כשאני נכנס פנימה, Witchy Woman של "האיגלס" בוקע מהרמקולים, רק עוד מסמר בארון שלי. אני מרים את זרועי באוויר, ומיד מזדקרת אצבע משולשת. עיני ממוקדות בדיקסון שיושב ליד אחד השולחנות, לא מופתע בעליל מההתנהגות הלא שפויה שלי.
אני מתקרב לעברו ולפתע נעצר במקומי, לא מסוגל להוריד את המבט מהמפשעה של דיקסון. "מה זה, לעזאזל?" אני מייבב בזעזוע ומצביע על מחרבֵי־הסקס שהוא לובש כרגע.
הוא מגלגל עיניים ולוגם מהמשקה החום שלו, שכדאי שיהיה בו אלכוהול כלשהו. "קוראים לזה מכנסיים. לא שאתה יודע, בתור מי שמבלה את רוב זמנו בלעדיהם," הוא עונה בזחיחות, בעודי מנער את ראשי.
"אלה מכנסי טרנינג. ממתי אתה לובש מכנסי טרנינג?"
"היי, אל תלכלך על המכנסיים שלי." הוא חובט בי. "הם ממש נוחים, זה תענוג." הוא מצביע על הכיסא מולו. "שב."
"מה שתגיד, סבא'לה, ורק מפני שביקשת כל כך יפה." אני אומר ומושיט יד אל השולחן כדי לטעום מהמשקה שלו. אני לוגם מהכוס ויורק מיד, מנגב את הפה ומעווה את הפנים. "איפה הוויסקי?"
דיקסון מגחך ומפנה כתף לעבר טניה, הברמנית שלנו כבר שנים. היא מנקה את שולחן מספר תשע, אבל הוא לא צריך להתאמץ אפילו, כי עיניה דבוקות אליו מרגע שנכנסתי. היא נעמדת מיד ליד השולחן שלנו. "היי, בנים," היא מגרגרת ומעפעפת לעבר דיקסון. אני מרגיש פתאום כמו כבד קצוץ.
"היי," הוא עונה ביובש ולגמרי מצנן אותה. "אני רוצה ויסקי. והאנט? ויסקי?" אני ממצמץ כשהוא מסתכל עלי, בציפייה לשיתוף פעולה. אלא שאף פעם לא הצלחתי לעכל את המשקה הזה בלי לחשוב על הבוקר־שאחרֵי המביש שלי.
"באדווייזר בשבילי." אני אומר. דיקס מרים גבה. שום דבר לא חומק מעיניו.
"בטח." עונה טניה, ותשומת לבה מופנית לדיקסון. "לא ראיתי אותך כאן הרבה זמן. כבר חשבתי שאתה בוגד בי." הניסיון שלה לפלרטט איתו לא צולח. אני נשען לאחור בפיהוק, כבר רגיל למה שעומד להתרחש בשלושים השניות הבאות.
"הייתי עסוק בעבודה, בלימודים, ואני מתחתן עוד שלושה חודשים..." פיה נפער בתדהמה, ואני כמעט מרחם עליה. היא לא ידעה.
די בטוח שכשנפוצה השמועה שדיקסון מתיוס אינו רווק עוד, נשות ניו יורק נכנסו לאבל. חלקן אולי אפילו הצטרפו למנזר. עם העיניים הכחולות האלה והמוניטין שהלך לפניו, הוא שבר את לבה של כל אישה שרצתה לאלף אותו, שניסתה לתבוע בעלות על תואר המאלפת הכי ידועה לשמצה במנהטן.
הן לא יכלו להבין מה יש למאדי שאין להן. אבל זאת בדיוק הסיבה לכך שהיא הצליחה לפתות את דיקס. היא מעולם לא ביקשה לאלף אותו או לשלוט בו. היא רצתה אותו עם כל הפגמים שלו, והיו לו הרבה פגמים. למשל זה שהוא זיין את האחות השטנית שלה. בסופו של דבר היא ראתה מעבר לכל זה, כי ככה נוהג מי שמעוניין במישהו. או כך לפחות שמעתי.
"אוהו," היא מכחכחת בגרונה. "טוב, מזל טוב. אני כבר חוזרת עם המשקאות שלכם." היא עושה את דרכה לעבר הבר, מושכת בזרועה של שרה שעובדת איתה ולוחשת באוזנה. אני רואה את הרגע המדויק שבו לבה מתנפץ לרסיסים.
דיקסון מעופף לגמרי או שלא אכפת לו. "מה הנזק?" הוא שואל.
הוא לא צריך להסביר. "למה, אתה מקנא?"
הוא מגחך ונשען לאחור בנונשלנטיות. "מקנא במה? בלחטוף זיבה?"
צחוק נפלט מבין שפתי. "טושה, מניאק. אני צריך משהו שימלא את הזמן שלי עכשיו אחרי שהתא..." אני משתהה עם המילה הזאת. קשה לי להגיד אותה בלי לרצות לוודא שהביצים שלי במקום.
"התאהבתי?" דיקס ממלא את החסר עבורי בעודי רוטן.
"איכס, מספיק עם השטויות של הלב. אני יכול להרגיש את רמת הטסטוסטרון שלי צונחת בזמן שאנחנו מדברים. מה שלום פאי הדובדבנים שלך?" אני מקמר את הגבות, כי למרות שהיא שועלה אמיתית, אני לא מסתכל עליה כמו שאני מסתכל על נשים אחרות. אילו היתה לי אחות, ככה הייתי מסתכל על מאדי. אבל דיקס לא צריך לדעת את זה, כי אני אוהב לראות אותו נדרך.
"היא נהדרת," הוא עונה בלקוניות.
"אה, אני יודע שהיא נהדרת, אבל מה שלומה?"
זה אמור להוריד את דיקס מהגב שלי, אבל הוא עומד על שלו, המניאק העקשן הזה. "כמה נשים השבוע, האנט?"
"היית רוצה לדעת, מה?" אני עונה במהירות בניסיון לערער אותו.
"אתה קולט שנתת לי בדיוק את אותה ההרצאה בבר הזה, לפני חיים שלמים?"
אני זורם איתו, כי ברור לי שאחרת הוא לא ירפה. "איזה הרצאה? אה, ההרצאה הנבונה?"
זה לא מצחיק אותו. "ההרצאה של 'אתה נראה נורא, אנחנו דואגים לך'."
"אני מעריך את הבגרות שלך, דיקס, אבל אין שום צורך, באמת. אני בסדר. הכול מצוין. החיים לא יכולים להיות יפים יותר." אני מזדקף במקומי ותוהה איפה המשקה שלי, לעזאזל.
"אתה לא יכול להמשיך לזיין בלי הפסקה, אחי."
"בוא תראה אותי," אני קורא ולפתע מתעצבן. "אני שמח שהצלחת לקחת את עצמך בידיים, אבל הנאום הזה של 'אני הכי טוב בעולם' מקפיץ לי את הפיוז. אל תהיה צבוע מזוין, כי אף אחד לא אוהב חכמולוגים."
זאת נועדה להיות אזהרה בשבילו לסגת, אבל נראה שזה גרם בדיוק לתוצאה ההפוכה. "אני מבין שאני האדם האחרון שיכול לתת לך את העצה הזאת, אבל אני עושה את זה רק כי אכפת לי ממך, חמור. אין ספק שאתה מחבב את מארי..." אני מעווה את פני ומשלב זרועות. דיקסון מרפה מהנושא של מרי. "אבל אני חושב שהבעיה היותר גדולה פה זה אתה."
"סליחה?" אני שואל, מבולבל. "אני? אין לי שום בעיה."
"למה אתה שוכב עם כל דבר שזז?"
"בגלל שאני יכול."
"אני מבין. אבל מה ירדת לזנות פתאום?"
איפה לעזאזל טניה עם המשקה שלי? אני מוחה את פני בידיים, ולפתע מריח את הבושם המסריח של מרי־אן על האצבעות, אותן אצבעות שפרטו עליה כמו על כינור רק לפני חצי שעה. "לא ידעתי שחיי האהבה שלי כל כך מעניינים אותך, דיקס."
"פשוט תענה לשאלה," הוא אומר במבט חודר.
"למה לא? אני רווק ואני אוהב סקס. אני לא מבין למה צריך סיבה יותר טובה לזה. עכשיו שאתה מחוץ למשחק, יש לי ים של נשים לבחור מתוכן." וזה נכון. הגברים של היום הם ילדים קטנים שאוהבים לשחק במבוגרים.
דיקסון שוקל את התשובה שלי ואז מרכיב את משקפיו. אני לגמרי מבין למה נשים מתות על הממזר הזה. הוא חתיך הורס. "איך הסקס?"
אני לא יכול שלא לחייך. "דיקס המלוכלך. אבל אני בטח יכול לחלוק איתך את הפרטים, בהתחשב בכך שאתה שוכב עם אותה אחת כבר די הרבה זמן."
"זה מתוך בחירה." הוא עונה ומנענע בראשו. "אני רוצה לדעת איך אתה מרגיש אחרי שאתה שוכב עם הנשים המזדמנות האלה. בוא ניקח לדוגמה את מה שקרה הלילה."
ידעתי שהוא ישים לב לריח של הוואגינה עלי. "רזיתי בשלושה קילו." אני מציץ סביב ותוהה אם מתחיל להתחמם פה. "אני מרגיש פשוט נפלא. זיינתי כל כך הרבה שאני כבר לא רואה בעיניים, על מה אני יכול להתלונן?"
"אז אין לך בעיות..." הוא משאיר את המשפט תלוי באוויר ומחווה בידו לעברי. אין לי מושג על מה הוא מדבר.
"איזה בעיות?" אני שואל לבסוף. הוא מושך בכתפיו כאילו אני אמור להבין מה הקטע הזה אומר, לעזאזל.
"בעיות... שפיכה."
עיני נפערות בתדהמה ואני פורץ בצחוק. "אתה שואל ברצינות? אני לא צריך ויאגרה, אם זה מה שאתה רומז. שפיכה...? איזה מין מילה זאת בכלל..." אני משתהה. הגלגלים בראשי מסתובבים כמו מטורפים בחמש הדקות האחרונות.
אחרי כמה שניות אני קולט מה קורה, ומיד נסוג ושם יד על החזה בתחושת התגוננות. "אלוהים אדירים, אתה עושה לי פסיכואנליזה או משהו?" הוא לא צריך לענות. "תפסיק עם החרא הפסיכולוגי הזה ועזוב אותי בשקט. אתה מנסה להפנט אותי או משהו?" אני מציץ לעברו בחשדנות ותופס את הזין כדי לוודא שהוא לא כישף אותי לשנוא את הבחורצ'יק הקטן.
דיקסון מגרד את גשר אפו. תוכניתו נכשלה. אין פלא שהוא הרכיב את המשקפיים. החמור התחמן הזה. אני רוכן קדימה ונועץ אצבע בחזהו. "אני לא צריך את העזרה שלך. אני בסדר. הכול בסדר, אז לך לעזאזל. לך לעזאזל ותודה רבה."
הוא מסלק את ידי. "אני מבין, אבל אם פעם תצטרך..."
"פשש, תפסיק כבר." אני מנופף לעברו ומבהיר שהשיחה הסתיימה. "אני לא רוצה שתתקרב למוח שלי. אף פעם."
"האמת היא שאני לא ממש רוצה להיכנס אליו." הוא אומר בלסת קפוצה. "אבל אני מכיר אותך, אחי. אני יודע מה אתה עושה."
"נהנה כמו משוגע? חי את החיים עד הסוף, ובכל יום בוחר מה שבא לי? בלונדינית? ברונטית? ג'ינג'ית...?" אני כמעט נחנק עם המילה האחרונה וצריך לטפוח על החזה כדי לפלוט אותה.
דיקסון נאנח — אני שקוף כמו זכוכית. "באף כּוּס לא תמצא שום תרופת פלא. התרופה נמצאת בתוכך. אתה פשוט צריך לדעת איפה להסתכל. פעם אמרת לי שהדחף המיני שלך הוא קריאה לעזרה."
אני מעווה את פני. "בבקשה, בוא נפסיק עם השיחה העמוקה והמשמעותית הזאת. וחוץ מזה, בחיים לא אמרתי את זה. אתה בטח מתבלבל ביני לבין פינץ'. הוא הנקבה בסיפור הזה." אלא שדיקסון צודק. באמת אמרתי לו את זה. זה היה בלילה שפגשנו את התאומות, מנדי ומאריסה.
דיקס פרש בזמן שאני חשבתי שאני על גג העולם. זה היה לפני מארי, ולפני שהפכתי ל־D2. החיים היו כל כך פשוטים אז, ועכשיו הם רק פרק ענק של "ימי חיינו".
"אחי, פשוט תדע שאני כאן בשבילך, כי אתה עשית את אותו הדבר בשבילי. אתה אח שלי. וחוץ מזה אני מזכיר לך שכשהמצב נהיה קשה, הקשוח הרשה לשועלה כסופת שיער בשם פרל לממש את הפנטזיה שלה ולפתות גבר צעיר. אני בחיים לא אשכח איך חטפת בשביל הקבוצה."
"הסכמנו לא לדבר על זה יותר לעולם." אני נרעד לזיכרון התקרית שהוא מדבר עליה. זאת היתה דרך להציל את מאדי ממה שראינו בו הטעות הגדולה בחייה. מסתבר שאנחנו טעינו, אבל היי, בסופו של דבר הבחור הטוב ניצח, וגיבור הסיפור יכול לחיות באושר ועושר לנצח נצחים.
טניה מעכסת לעבר השולחן שלנו עם המשקאות בידיה. היא בקושי מסתכלת על דיקסון כשהיא מחליקה את הוויסקי שלו לעברו, בזמן שאני זוכה לכל הקופה — היא מגישה לי את הבירה שלי בין הציצים שלה, למעשה. "בבקשה, האנטר."
"תודה, מותק." אני מושיט יד אל הבירה המוחזקת צמוד לחזה השופע שלה, ומשתדל לא לגעת בו אגב כך. יש לי חוק כזה — אני לא מחרבן איפה שאני אוכל. אז מאחר שאין לי שום עניין בטניה, כל הולכת שולל שלה רק תסתיים בזה שהיא תירק לי לתוך המשקה ותכריח אותי למצוא לי מקום חדש לרבוץ בו.
דיקסון מגחך, הוא מכיר אותי טוב מדי. אולי אני מנוול, אבל אני לא מנוול מזוין. ברגע שטניה קולטת את הרמז, היא פונה לדרכה, תוהה מן הסתם אם דיקסון הולך להתחתן איתי, שהרי כָּפרתי בגבריות שלי כשדחיתי את החיזור שלה.
"אז ישנה הפגישה הזאת מחר בערב."
אני עוצר באמצע הלגימה ומרים גבה. "איזו פגישה? אלוהים, בשביל מישהו שיכול להתחרות באיי־קיו של סטיבן הוקינג, אתה בהחלט מתנהג כמו אידיוט גמור רוב הזמן."
דיקסון מחייך, ואני מסמן לו להמשיך. "ארוחת ערב בבית של ההורים של מאדיסון."
"סיפור מקסים, אבל למה אתה מספר לי את זה?"
"כי אתה מוזמן, איש מערות שכמוך," הוא עונה ומושיט יד אל כוס הוויסקי שלו.
אני לא מצליח לשלוט בהתרגשות שלי וקופץ אגרוף בניצחון. "וואו! הגיע הזמן שיזמינו אותי לערבים האלה." אבל אז מרגיע מיד את ההתלהבות שלי. משהו רקוב פה. "למה לא סיפרת לי על זה קודם? ואם כבר יש לי תוכניות?"
"אני בטוח שתוכל להניח לציד שלך לילה אחד." הוא עונה, בידיעה ברורה מה צופן לי שבת־בלילה טיפוסי.
אבל אני לא קונה את זה. אני מצביע לעברו בבקבוק ונוהם. "פני הפוקר שלך פשוט מזעזעים. קדימה, תשפוך."
הוא נאנח, מעביר יד בשערו המרוח במוס. "טוב, ההורים של מאדיסון חשבו שיהיה נחמד שכולם ייפגשו וידברו... על ענייני חתונה."
אוזני סומרות, ואיש המערות הפנימי שלי חובט בחזהו ומיילל אל הירח המלא. "ענייני חתונה. אז מארי תהיה שם?" אני שואל ורוכן לפנים, ועל פני מרוח חיוך של ג'וקר.
"כן, וגם פינץ' והיידי."
אני מקיש באצבעות על דופן השולחן ותוהה למה הוא לא סיפר לי על זה קודם. "אתה מתבייש בי, מה?" אני מקניט אותו.
דיקסון מנענע בראשו. "לא, אחי, למרות שאתה חמור דוחה, אתה החמור הדוחה שלי. לא סיפרתי לך כי לא ידעתי איך... תרגיש."
"איך אני ארגיש? שוב המילה הזאת. אתה צריך להפסיק לדבר בחידות ופשוט לגדל זוג ביצים. מה קורה פה, לעזאזל?"
משהו מתרחש. אני רואה שדיקסון נאבק בָּאמת. הוא לא רוצה לספר לי משהו כי הוא חושב שזה יפגע ברגשות שלי. D2 מלקק את פצעיו בזמן שאני אומר לנקבה המסריח הזה להרגיע. "אחי, אתה יכול להצמיח ואגינה בינך לבין פינץ'. מה העניין?"
"לא ידענו אם תרצה להשתתף כי..."
"כי מה?" אני שואל. נמאס לי ללכת סחור־סחור.
"כי יש למארי חבר, והיא תגיע איתו. חשבתי שאולי זה יהיה לך מוזר."
"חבר? כאילו בן זוג?" אני שואל, והזרם החשמלי במוח שלי משתבש. דיקסון מהנהן, ואני נתקף דחף להטיח אגרוף בשולחן. "ממתי?"
"ממש לאחרונה. היא נפגשת עם מישהו שעובד איתה."
"איך קוראים לו?" אני שואל באגרוף קפוץ על הירך. זה כל כך חסר משמעות להשתלשלות האירועים הכללית, אבל אני צריך לדעת מה שם היריב שלי כדי שאוכל לשאוג אותו בהנאה כשאנטרל אותו.
"איך קוראים לו?" דיקסון חוזר אחרי, מבולבל.
"כן, איך קוראים לו?" עלי לגייס את כל כוח הרצון שלי לא להפוך לאיש המרשמלו ולהרוס את ניו יורק בחיפוש אחרי הפרצוף־תחת שנצמד למארי.
"אני באמת לא יודע. זה לא משנה, אחי. פשוט תבוא, תיהנה. אבא של מאדי הוא בשלן אדיר."
אבל אוכל זה הדבר האחרון שעולה בדעתי עכשיו. כל מה שאני רוצה זה לטגן את הביצים של החבר הקטן של מארי. "למה אמרת לי להגיד ללמב איך אני מרגיש, אם היא מתראה עם האידיוט הזה?" אני אומר בכעס.
"כי אני לא בטוח שזה רציני." הוא מסביר, וזה הגיוני לגמרי, אבל הצד ההגיוני שלי יצא להפסקה פתאום.
"ברור שזה לא רציני. היא בקושי פגשה אותו." אבל בכל זאת, היא בחרה מישהו אחר לקחת לארוחת הערב. היא בחרה במישהו אחר להיות בן הזוג שלה.
חלק קטן ומעורר רחמים בי קיווה שמארי משחקת אותה קשה להשגה, ואחרי שתגרום לי לעבוד קשה בשבילה, היא תגאל אותי לבסוף מייסורי ותבוא לקראתי. אבל נראה שהיא מכשפה סדיסטית שאוהבת לראות אותי מתרפס. טוב, לעזאזל, האנטר אושי לא מתרפס בפני אף אחת.
"לא משנה, אחי, הכול בסדר. שיהיה לה בהצלחה, וגם לו. אני אשלח לו איגרת תנחומים בדואר." אני זוקף את כתפי ומסרב לתת לזה להרוס לי את הערב.
אני שמח בשביל דיקס ומאדי, ומחר אוֹכל את העוגה המזורגגת ואחייך. אני לא איכנע לדחף לבתר את הזרועות של החמור הזה ולקרוע אותו לגזרים כמו פיניאטה במסיבת יומולדת של בן עשר. אם היא רוצה לשחק, גם אני יכול לשחק.
"נראה שכולם מביאים איתם מישהו. אכפת לך אם אני אביא מישהי?"
"את מי?" שואל דיקס. יש לו כל הזכות שבעולם להפגין חשדנות, אבל אני לא יכול לקבל את זה שאני החמור היחיד בלי בת זוג.
"אתה לא מכיר אותה."
"ואתה מכיר?" הוא משיב במהירות, מסכת הרופא שלו כמעט מתנודדת מראשו.
מיציתי את הניתוח הפסיכולוגי הזה תחת עדשת המיקרוסקופ לערב אחד. אני קם, מסיים את הבירה ומנגב את הפה בגב כף היד. "אני שואל כדי להיות מנומס, אבל אם תגיד לא, אז לך להזדיין."
דיקס מרים את ידיו בכניעה. "או־קיי, תביא אותה, אבל האנט..." אני מחכה שהוא ימשיך. "בלי זונות." הוא מכיר אותי כל כך טוב.
אני מעמיד פני מזועזע. "אני אמור להיפגע, אבל אני לא נפגע. אז תסמס לי את הפרטים." אני מפשפש בז'קט שלי ומוציא את הארנק, אבל דיקסון מנופף לעברי בביטול.
"עלי. הפעם הבאה עליך." אני יודע שיש משמעות נוספת למילים שלו — למכשף החכם, המהפנט הזה. אני לא טורח להאריך בדברי פרידה כי מחכה לי משימה. אני צריך למצוא בת זוג.
הרוח הקרירה של חודש מארס גורמת לי למשוך את דשי הז׳קט על החזה בתהייה אם כדאי לי לעצור מונית, או לצעוד את עשרת הרחובות עד לדירה שלי באפר איסט סייד. תוך כדי התלבטות נתקל בי איזה קבצן ומתנצל על כך באריכות. שקית הזבל שלו המלאה פחיות נופלת ארצה.
בלי לחשוב פעמיים אני משתופף על ברכי כדי לעזור לו להרים את השלל שלו. בין שזו התערבות אלוהית או ידו של השטן — לעולם לא אדע — אבל כשהנייר שזרקתי לפח ברשלנות דבוק לפחית הפפסי שלו, אני יודע שזה סימן.
האיש מבחין בי מסתכל על המספר ומקלף את הנייר בעדינות מפחית האלומיניום. "בבקשה, אדוני."
אני מקבל את הפתק בחיוך. "תודה." שנינו עומדים, ואני מעביר אליו את שארית הפחיות שלו.
אין לי מושג מה נכנס בי, אבל אני מחליט לבטוח בזר הזה, כי בדרך כלל זרים לא חסים על רגשותיך. הם לא צריכים. "המספר הזה, קיבלתי אותו מאישה שזיינתי אחרי שהכרתי פחות או יותר שלושים שניות. החבר הכי טוב שלי, השטן החתיך הזה פה..." אני מצביע על דיקס שמדבר בטלפון, ללא ספק מדווח למאדי איזה אסון מהלך הייתי הלילה. הקבצן מסתכל על דיקסון ומהנהן בהערכה למראה הכריזמטי שלו. "הוא מתחתן עם אהבת חייו, וכרגע הזמין אותי לארוחת ערב מחר. כל זה נשמע כמו פרק מ'חבורת בריידי', נכון? אבל הבעיה היא שלארוסה שלו יש חברה הכי טובה שמטריפה אותי, ואני מתכוון לזה בכל מובן אפשרי של המילה."
אני נושף אוויר ברעש בתקווה להיפטר כבר מהמראה שלה שתקוע לי בראש. "היא מביאה איתה בן זוג. איזה חמור שלא ידע להתמודד איתה גם אם היו לו שמונה ידיים. אני רוצה אותה, וחשבתי שאולי גם היא רוצה אותי. אבל עכשיו מסתבר שהיא המשיכה הלאה לכרי דשא ירוקים יותר, אז אולי הגיע תורי לעשות כמוה."
הגבר מהנהן בשקט ומאפשר לי להמשיך.
"אז השאלה שלי היא אם גם אני צריך להמשיך הלאה, למרות שאני לא רוצה? או שאני צריך להילחם עליה? להקשיב למה שדיקסון אמר ולספר לה איך אני מרגיש...? זיינתי שבע או שמונה נשים השבוע, אני כבר לא מצליח לספור, וככל שאני שונא להודות בזה, דיקס צודק. אני די בודד, ואולי זאת קריאה לעזרה."
אני מביט בפתק עם המספר המוכתם ותוהה אם הבעיה שלי היא שאני לא נותן לנשים אחרות הזדמנות מפני שאני נאחז בבלתי מושג. העליתי את מארי על כס השלמוּת כי זה המקום הראוי לה. בואו נודה בעובדות. היא ראויה להיות עם מישהו נחמד, בחור טוב שיגיד לה שהיא יפהפייה לא רק בהקשר של ציצים או תחת. אני לא יכול לתת לה את זה כי אני לא האביר על הסוס הלבן.
ניסיתי לרמות את עצמי ולחשוב שהיא תראה בי משהו שאף אישה לא ראתה בעבר, אבל אין מה לראות. כל הקלפים שלי היו מונחים על השולחן, ונראה שאף אחת לא אהבה את מה שהיה לי להציע. מארי לא שונה כי אני לא שונה. אני לא מישהו מיוחד, ואני חי בעולם של וולט דיסני אם אני חושב אחרת.
"שיחה טובה. אתה ממש יודע להקשיב." אני אומר וטופח קלות על זרועו של הקבצן.
"אז מה החלטת?" הוא שואל, ונראה סקרן באמת. מאחר שדיקס נעמד, אני יודע שהגיע הזמן לצאת לדרך.
אני מושיט יד אל הכיס, שולף את הארנק ומושיט לאיש שטר של מאה דולר. הוא מנופף לעברו בביטול, אבל אני מצמיד אותו לכף ידו. "קח את זה, אתה זול יחסית לכמה שהמניאק הזה היה לוקח ממני." אני מחווה בסנטר לעבר דיקסון. "והחלטתי שהרווק הזה חוזר למשחק."
אני משאיר את הפסיכולוג האהוב עלי על המדרכה, מבולבל, ואילו אצלי הערפל של מארי התפזר סוף־סוף. הייתי מסונוור מהפנטזיה לחיות את האגדה שלי בחיים האמיתיים. מסתבר שהעולם כבר לא צריך גיבורים... הוא צריך מפלצות כדי שהבחורים הטובים יבלטו.