הונאה

1

שָׁאי
בבקשה אל תירה בי, בבקשה אל תירה בי, בבקשה...
הלב שלי פועם כל כך לאט שנדמה לי כמעט שהפחד גרם לו לעצור מהילוכו.
האימה וחוסר ההחלטיוּת של החייל הולמים בי — קלידוסקופּ של תחושות על גלים של משהו כמו צבע וצליל שמרכיב אותו, את דמותו הפנימית, כפי שהוא עכשיו: האִפיוּן, או הקול שלו, כמו שדוקטור 1 קרא לזה. והפחד שלו אינו רק מפני המחלה, אלא ממני. אבל זה מתנגש בתוכו עם מה שעיניו רואות לפניו: נערה יורדת על ברכיה בעפר, ידיה מוּשטות לפנים.
ועם זאת, מי יאשים אותו אם הוא ילחץ על ההדק?
בבקשה אל תירה בי, בבקשה...
הפיתוי לתקוף את ההילה שלו — לעצור את ידיו ולגרום לו ליפול — כמעט מכריע אותי. אבל אם אעשה את זה, מה הטעם בכך שעזבתי את קאי ובאתי לכאן? הרָשויות חייבות להקשיב לי. הם חייבים לדעת שניצולים כמוני הם נַשָֹּאִים. שהמגפה התחילה כאן, על האי הזה, מתחת לפני הקרקע. אם אתקוף את השומר שלהם, לָמה שיקשיבו לְמה שיש לי לומר?
אם כי אולי הם כבר יודעים. אולי בסיס חיל האוויר על האי הזה, שטלנד, הוא חלק מן הטיוח, וכל זה לשווא.
בבקשה...
ידיו מתהדקות על הרובה.
הראש שלי משייט. הפסקתי לגמרי לנשום. אני לא מסוגלת להביא את עצמי לקחת עוד נשימה עד שאדע מה הוא עומד לעשות.
ההילה שלו משתנה. היא מעמיקה עם החלטה. הוא החליט.
עיניו עדיין עליי. יד אחת ניתקת מהרובה שלו, מוּשטת אל מכשיר הקשר.
אני צונחת — כמעט מתמוטטת — אל הקרקע, ממלאת בבהילוּת את ריאותיי באוויר. אני יכולה לשמוע את מלמול קולו, אך לא את המילים.
הֲיִי אמיצה, שָׁאי. היי אמיצה כמו שקאי היה לוּ היה כאן.
עכשיו שהלב שלי פועם שוב בזמן נורמלי הוא הולם מהר מדי בחזה שלי, והנשימה שלי רדודה ומהירה. מותשת מיָמים של חוסר שינה והליכה בלילות, אני נשכבת על הקרקע ומביטה בשמַיִם הכחולים השלֵווים מעליי. המחסומים שלי במקומם, למקרה שקאלי הבחינה בהיעדרותי ומחפשת אותי, וזה גורם לָעולם סביבי להיראות מרוחק.
במקום זה, אני מתמקדת בפנים: בהאטת כל נשימה והעמקתה. ולמרות הפחד, התשישוּת מביאה את הכרתי לנדוד אל אותו מקום מוזר שבא לפני שינה.
האם קאי יודע כבר שהולכתי אותו שולל, ועזבתי?
אולי הוא עדיין ישן.
אני מדמיינת את עיניו עצומות, ריסיו כהים על לחיו, נושם בעדינות, חצי חיוך של חלומות נעימים על שפתיו.
ואז העצמי החלומי שלי שם, אצבעותיי בשׂערו, מלטפת את חזהו החשוף היכן שלבו פועם תחת עורו.
קליק.
ידי עוצרת, דוממת. מה זה היה?
קליק. מין צליל קשה, צורמני, כמו מתכת על סלע.
אני מבולבלת לרגע, ואז חוזרת לכאן, לעכשיו — לגוף שלי השוכב בעפר.
אלה צעדים. מישהו מתקרב.
אני הודפת מעליי את השינה ומתיישבת.
שני גברים ואישה פוסעים לעברי, שלושתם בחליפות מגן מכּף רגל ועד ראש. חוליית הוֹצאה להורג או ועדת קבלה? הם מרוחקים, מעומעמים על ידי החסימות המובְנות בתוך החליפות שלהם — ההילות שלהם עדיין שם, אבל מעוממות.
האישה נוטלת את ההובלה.
"בוקר טוב. אני דוקטור מורגן. ואת?"
"שָׁאי מקאליסטר."
"אני מבינה שאמרתְ לשומר שלנו שאת ניצוֹלה של שפּעת אבּרדין, ושאת נשָׂאית."
"כן. זה נכון."
"איך את יודעת שאת נשָׂאית?"
"בכל מקום שהגעתי אליו, המגפה באה בעקבותיי. לא ידעתי. הבנתי רק אחר כך. אני יכולה להראות לכם על מפה היכן הייתי, ולספּר לכם מתי, ואז תראו."
היא מקשיבה, מהנהנת. מה שאני יכולה לראות מפניה מאחורי הלוחית השקופה בחזית הקסדה של חליפתה אינו מסגיר דבר, אבל זה שָׁם, בהילה שלה. הם ידעו — או לפחות חשדו — שזה כך.
"מדוע באת לשטלנד?"
"להתחקות אחר סיבת המגפה. זה לא בא מאבּרדין, זה בא מכאן. מתחת לפני הקרקע."
הם מחליפים מבטים. גל של דאגה עבר ביניהם כשאמרתי מתחת לפני הקרקע, אבל אני לא יכולה לקרוא מדוע.
"מוטב שתבואי אִתנו," היא אומרת. היא מהססת, ואז מושיטה יד.
אני נוטלת את ידה, וקמה בגולמנוּת על רגליי. החליפה קרה, מתכתית. צורת ידה מטושטשת מתחת לכפפה. כל חמימות שאולי יש בידה אינה עוברת.
"אין לנו מספיק חליפות מגן לכסות את הבסיס, לכן תצטרכי ללבוש חליפת מגן לפני שניכּנס, בסדר?"
באותו רגע אני מבחינה שאחד מהם נושא חליפה על כתפו. הוא מעביר לי אותה.
"ניחשתי את המידות שלָך פחות או יותר נכון, אני חושבת," היא אומרת, ומראה לי איך להיכנס לתוכה. כשהיא נסגרת על ראשי אני צריכה להכריח את עצמי לא להיאבק, לא להדוף אותה מעליי. היא נסגרת וננעלת. האישה מסבירה לי את כפתורי הבקרה, וכיצד לנשום בפנים. האוויר המסונן דליל ושונה מהאוויר סביב האי.
אנחנו יורדים במדרון. אני מרגישה גולמנית, כאילו הקרקע תחת רגליי רחוקה מדי ללכת בבטחה.
כאילו אני נפרדת ממנה, ולעולם לא אהיה שוב חלק ממנה.

2

קאלי
אני נכנסת ללחץ אטומי כשאני חוזרת לבית וקאי אינו שם. האם הוא נעלם בזמן שחיפשתי את שָׁאי? האם שניהם השאירו אותי מאחור?
אבל עד מהרה אני מוצאת אותו מאחורי הבית, עומד על הצוק ומשקיף אל הים. זרועותיו שלובות על חזהו, גופו נוקשה. הוא צופה אל הגלים המתנפּצים על הסלעים הרחק למטה, כאילו הוא חושב להצטרף אליהם.
אני פוחדת.
אל תעזוב אותי גם אתה, קאי. אני זקוקה לך. אני אומרת את המילים למרות שאני יודעת שהוא לא יכול לשמוע אותי. שָׁאי הייתה היחידה שהייתה יכולה, ועכשיו היא איננה.
אני מַציבה את עצמי בינו לבין שפת הצוק. אם אני נעה קרוב אליו, אני מרגישה התנגדות, כמו שאני חשה אם אני נדחקת לתוך כל עצם — אדם, סלע, דלת — לכל הדברים יש אותה תחושה מבחינתי. אני מביטה אל תוך עיניו. הן ערמוניות — כמעט ירוקות עכשיו, בשמש — ומלאות זעם וכאב. הוא אחי, ואין שום דבר שאני יכולה לעשות כדי לעזור לו. שום דרך לעצור בעדו אם יחליט לפסוע מעל קצה הצוק. אני יכולה לרדת אתו, לטוס במורַד הצוק, לִצפות בגופו מתרסק על הסלעים ומדמם למוות, אבל אני פשוט אמשיך עוד ועוד. קשה למות כשאתה כבר מת.
אבל גם אני כואבת בִּפנים. שָׁאי עזבה את שנינו. אני רוצה לומר לו את זה, והתסכול מכך שאני לא יכולה להיראות או להישמע גורם לי ליילל ולנופף באגרופיי לעבר הים.
קאי מביט לעברי, עיניו נרעשות. האם הוא שמע משהו?
כשצרחתי במכון התת-קרקעי ליד הטכנאים ששאבו את האֵפר שלי אחרי שדוקטור 1 הורה להעביר אותי ריפוי באש, הם קפצו בבהלה. מאוחר יותר אחד מהם שרק במקביל לשיר ששרתי. אולי קאי יכול לשמוע אותי, ולוּ רק במקצת?
קאי! אני כאן! אני צועקת את המילים בכל כוחי.
הוא מקמט את מצחו, ואחר כך נד בראשו, פונה והולך חזרה אל הבית.
אולי הוא יכול לחוש בנוכחותי, לפחות במקצת, אך אינו מאמין בזה. לפחות קטעתי את מה שהוא חשב כשהביט למטה אל הסלעים ואל הים.
בִּפנים הוא מתהלך מצד לצד. הוא מכניס את ידו לכיסו ומוציא מכתב. הוא נראה מקומט ומעוך, כאילו מעך אותו לכדור. עכשיו הוא פורשׂ ומחליק אותו שוב. הוא מנסה לקרוא, אבל מזיז אותו מהר מדי בשבילי מכּדֵי שאוּכל לראות מה כתוב.
הוא טומן אותו חזרה בכיסו וצונח על הספה.
"קאלי, את כאן?"
אני כאן, אני כאן! אני רוצה לבכות כשאני שומעת את קולו, כשאני שומעת אותו אומר את שמי.
"שָׁאי עזבה. היא אומרת שהיא לא לקחה אותָך אִתהּ, כי את תרצי בוודאי להישאר אתי. שאני צריך לדבר אלייך." הוא כורך את זרועותיו סביב עצמו כאילו הוא מנסה לכבוש משהו בפנים.
"היא הלכה להסגיר את עצמה לבסיס חיל האוויר, לומר להם שהיא נשׂאית, והמגפה התחילה כאן, בשטלנד. למקרה... למקרה שזה לא יסתיים בטוב, היא אומרת שלא נלך אחריה. עלינו לעזוב את האי ולחזור ליבּשת. לספּר לכל מי שנוּכל על מקור המגפה ודרך התפשטותה, ולא להניח להם לטייח את זה.
"היא כותבת שעליי לומר לך שהיא מצטערת." קולו מר ורווּי כַּעס. "כאילו הצער הופך את זה לבסדר!" הוא מרים את ידו קמוצה לאגרוף, אבל אז גופו נראה כאילו הוא קורֵס לתוך עצמו. "שָׁאי, איך יכולתְ?" הוא לוחש. הוא נאבק בזה, אבל כתפיו רועדות.
ו... ו... הוא בוכה. קאי — אחי הגדול — בוכה?
זה לא בסדר. זה מפתל אותי בפנים כאילו גם אני עומדת לבכות, אבל דמעות הן דבר שאין לי עוד. וגרוע מזה: תחושה נוראה, אחרת, מכרסמת בתוכי.
זה באשמתי, נכון?
זאת אשמתי ששאי עזבה. היא חשבה שהיא מידבקת. שכולם — כולל אִמהּ — נדבקו בזה ממנה, וכך הם חלו ומתו. אני הנחתי לה לחשוב כך. לא סיפרתי לה את האמת.
לא סיפרתי לה שזאת אני שהייתי הנשאית לכל אורך הדרך. זה לא עלה בדעתה, היות שאני מתה: מי שמע על רוח רפאים מידבקת? אבל כל המרכזים הגדולים של המגפה — מן ההתחלה כשזה התפשט משטלנד לאבּרדין, ומשם לאדינבורו, ואחר כך ניוקאסל, ומעֵבר לה — היו מקומות שאני הייתי בהם. המחלה הִכּתה תמיד זמן קצר אחרי שהייתי שם: זאת חייבת להיות אני.
מאוחר יותר, כששאי חלתה והחלימה, היא הייתה יכולה לראות ולשמוע אותי. היא היחידה שהייתה יכולה, אחרי הריפוי שלי — פרט לנוטים למות. אחר כך המחלה באמת הגיעה לכל מקום שהיא הייתה בו — אבל רק מפני שגם אני הייתי שם. היא לא הייתה בכלל באבּרדין או בניוקאסל. היא הסבירה את זה בכך שאמרה שהיו בוודאי ניצולים אחרים באותם מקומות, אבל אני לא מצאתי ניצולים כלשהם כשהייתי שם.
היא לא הייתה עוזבת את קאי ואותי לוּ סיפרתי לה את האמת, אבל... לא! זה לא באשמתי, שום דבר מכל זה. הכול חוזר לדוקטור 1: הוא האיש שעשה לי את זה. הוא הרופא שהחדיר לתוכי את המחלה במעבדה התת-קרקעית שלו. כששׂרדתי והשתניתי, הוא ריפּא אותי באש, והפך אותי לְמה שאני כעת.
זה באשמתו.
כל מה שעשיתי מן ההתחלה — ששכנעתי את קאי ושאי לבוא לכאן למצוא את מקור המגפה, ואחר כך לא סיפרתי לשאי שזאת אני הנשׂאית — כל זה היה כדי להגיע אל דוקטור 1.
אבל אני הייתי אמורה ללכת עם שָׁאי, שאוּכל להיות שם כשהם ימצאו אותו. זאת הסיבה שלא יכולתי לספּר לה את האמת — לא הייתה לה סיבה ללכת אליהם לוּ היא ידעה שזאת לא היא.
אבל היא עזבה בלעדיי.
מדוע? למה היא לא לקחה אותי אִתהּ?
קאי בוכה, והזעם והחום בתוכי מתחזקים, מתעצמים — זעם שמסוגל להרוס ולבלוע את העולם.
דוקטור 1 חייב לשלם על מה שהוא עשה.