האריה האגדי - חלק א' וב', המארז

פרולוג
מונטריאול, שבע שנים קודם לכן

אני מניח את אימא שלי על מיטת בית החולים אחרי שהקיאה את נשמתה במשך חצי שעה.
“את צריכה משהו?” אני שואל, מכסה אותה בשמיכה.
“רק לישון קצת,” היא עונה בקול חלש, צרוד ועייף. עיניה נעצמות מעצמן.
אני מתיישב על הכורסה שליד מיטתה ומתבונן בה.
היא איבדה את שערה ואת גבותיה מזמן, ולמרות זאת, עדיין קשה לי לראות אותה ככה. תופעות הלוואי של הכימותרפיה גרמו לגופה, ובעיקר לפניה, להתנפח. עורה חיוור והיא נראית מותשת.
האונקולוגית אמרה שהטיפול עלול לגרום למערכות גופה לקרוס ושהסיכון שתמות בעקבות הטיפול גבוה מסיכויי ההחלמה, אבל הרופאה הזאת היא היחידה שנתנה לה סיכוי כלשהו. ואני לא דואג. כבר לא.
גלנדה ספקטור היא לוחמת. הלוחמת החזקה ביותר שאני מכיר. הפעם, הסרטן הזה בחר בגוף הלא נכון. הגוף שלה סבל כל־כך הרבה בעבר, ששום דבר כבר לא יכול להרוס אותו. אם היא הצליחה לשרוד את מה שהשטן בכבודו ובעצמו עשה לה במשך כל השנים האלו, אז הכימותרפיה הזו, מסוכנת ככל שתהיה, היא רק משחק ילדים עבורה.
הטלפון הנייד שלי מצפצף בכיסי ומנתק אותי ממחשבותיי. אני שולף אותו וקורא את המסרון שלוקאס שלח לי.
לוק: בלייר עברה לדירה החדשה.
אני: איך היא מרגישה?
לוק: פיזית היא מרגישה בסדר. מבחינה נפשית ייקח לה זמן להתאושש.
אני אמור להרגיש אשם, אבל אני מרגיש בעיקר הקלה על שהפילה את התינוק ושכל הסיפור הזה נגמר סוף-סוף.
לוקאס שולח מסרון נוסף.
אני בדרך לשדה. מגיע עוד כמה שעות להחליף אותך.
אני מתחיל להקליד תשובה, כשלפתע נשמע קול נשי צועק – “אלוהים! קח אותי כבר!”
מה, לעזאזל?!
אני מתרומם מהכורסה, מוודא שאימי לא התעוררה ויוצא מהחדר. אני צועד בפרוזדור המחלקה האונקולוגית ומתקדם לכיוון הצרחות.
“אני רוצה למות! למה אתה מחכה?! קח אותי כבר!” חסר לאישה הקולנית הזאת שאימא שלי תתעורר.
אני עוצר מול חדר מספר שבעים ושבע.
“למה אתה עושה לי את זה?! תן לי למות!” צועקת אישה כבת שמונים בעודה שוכבת במיטה כשפניה מופנות אל התקרה.
“היי!” אני שואג.
היא קופצת במקומה בבהלה.
“אולי תמותי בשקט? יש פה אנשים חולים שצריכים לישון!”
היא מסתובבת לכיווני ומסתכלת עליי, או, ליתר דיוק, לא מסתכלת. האישונים העכורים שבעיניה מעידים על כך שהיא עיוורת.
“קצת רחמים,” היא זועפת, “אני גוססת.”
“רחמים תבקשי מהאלוהים המזוין שלך כשתגיעי לגן עדן. בינתיים, תסתמי את הפה,” אני אומר ופונה חזרה לחדרה של אימי.
“היי, חתיך הורס, חכה רגע,” קולה עוצר אותי באחת.
“חתיך הורס?” אני מרים גבה. “איך זקנה עיוורת כמוך יודעת איך אני נראה?”
“אני לא זקנה!” היא נעלבת. “אני בת שבעים ושבע. ועיוורת או לא, ברור לי שאתה חתיך.”
עכשיו אני סקרן. “למה זה ברור לך?”
“כי עם קול כמו שלך לא ייתכן שאתה מכוער,” היא מחייכת בשובבות.
אני מחניק חיוך.
“את טועה, בובה. אני לא סתם הורס. אני ממש, ממש הורס.”
“ושחצן,” היא מוסיפה. “תעשה לי טובה, שב לידי וקרא לי סיפור,” היא מבקשת במתיקות.
“לא. אני הולך עכשיו ואת תשמרי על שקט.” הפעם, טון קולי רך יותר.
“אל תהיה כזה. יש ספר על השידה שלי,” היא מצביעה על השידה הניצבת ליד מיטתה. אני מופתע מכך שהיא יודעת בדיוק את מקומה. “קרא אותו בשבילי.”
“ולמה שאעשה דבר כזה?”
“כי יש לך את הקול הכי יפה ששמעתי ואני רוצה לשמוע אותו שוב.” אני מגלגל עיניים. “חוץ מזה, אם לא תעשה את זה, אני אצעק שוב.”
“את מאיימת עליי?”
אם ידעה מי אני, לא הייתה אפילו מעזה לחשוב על זה.
“כן, מה תעשה? תהרוג אותי?” היא מחייכת בממזריות.
“את מוזרה, אישה.” אני נכנע ונכנס אל החדר. כשאני מתקדם לעבר מיטתה, אני רואה את הספר מונח על השידה.
“למה יש לך ספר אם את לא יכולה לקרוא אותו?”
“הוא לא שלי, הגעתי הנה רק אתמול. הוא כנראה שייך למי שהיה כאן לפניי.”
אני לוקח את הספר בידיי. הוא עבה, כבד ובעל כריכה אפורה שבה מופיעה עניבה אפורה, בהירה יותר מרקע הכריכה. אני קורא את הכותרת בקול, “’חמישים גוונים של אפור’. איזה ספר זה, מתח? ריגול? פשע?”
הזקנה צוחקת בקול. “לא, זה מסוג הספרים שצריכים למכור לנשים בצירוף ויברטור.”
אני מניד בראשי, לא מאמין.
“אעמיד פנים שלא שמעתי אישה בת שמונים אומרת את זה.”
“אני בת שבעים ושבע. תפסיק לבגר אותי. שב!” היא פוקדת עליי.
“איך, לעזאזל, את יודעת שאני עומד?”
“הרגלים,” היא עונה. “שב, ותזכור שלא נשאר לי הרבה זמן, אז תחתוך ישר לחלקים הלוהטים.”
אני פורץ בצחוק. זו השיחה הכי מוזרה שהייתה לי אי פעם.
הזקנה אומרת משהו נוסף שאני לא שומע, כיוון שלחדר נכנסת אחות צעירה. היא מחייכת אליי ומתקדמת לעברנו.
סוף-סוף מישהי ששווה זיון בבית החולים הזה. היא תהיה הזיון שלי הערב.
“לולה,” אומרת האחות, “מה שלומך היום?”
‘לולה?’ אני תוהה ביני לביני. לא הייתי מנחש שזה שמה של הזקנה הזאת, הוא נשמע כמו שם בדוי של חשפנית... ואת האחות אזיין כשהיא לובשת את המדים הלבנים האלה.
“בסדר עכשיו,” עונה לולה, “כשהמאהב שלי טרח להגיע.” היא מצביעה עליי. לא לכיווני, אלא ישירות עליי.
האחות מביטה בי ובלולה לסירוגין, מבולבלת.
“יש לי חולשה לנשים זקנות ועיוורות,” אני מסביר וקורץ לה.
היא מסמיקה מייד.
“אני לא זקנה!” מתגוננת לולה.
“מתי את מסיימת את המשמרת שלך?” אני שואל את האחות, מתעלם מהזקנה.
“בעשר.” היא מחייכת בביישנות.
“היי!” לולה מתרגזת. “אתה יכול לחכות שאמות לפני שאתה עובר הלאה!”
“אולי תסתמי כבר?!” אני מסנן בשיניים חשוקות, אבל לא מוריד את מבטי מהזיון שלי.
לולה מסובבת את ראשה אל האחות. זה פאקינג מוזר!
היא לא יכולה לראות אותה, אבל יודעת בדיוק היכן היא עומדת.
“אל תתרגשי ממנו יותר מדי. הוא אולי הורס,” היא מרימה את הזרת שלה, “אבל הזין שלו בגודל של הזרת שלי.”
אני אהרוג אותה!
“לולה!” אני מזהיר בלחישה ופונה להביט באחות, “אל תקשיבי לסבתא שלי, הסרטן עלה לה לראש. היא הוזה.”
“אני לא סבתא שלו,” אומרת לולה במלוא הרצינות. “הוא ביקש ממני ללמד אותו לזיין כי הוא לא מצליח להעיף את הנשים שלו לשמיים. תסתכלי בעצמך איזה ספר הוא מחזיק.”
האחות משפילה מבט אל הספר שנמצא בחיקי ופניה מאדימות.
לולה מניחה את ידה בצד פיה כממתיקה סוד. היא לוחשת, אבל לא מספיק בשקט, כדי שאשמע אותה, “מתי ראית גבר קורא ספר כזה?”