בחזרה לאודסה

1.

אני נמצא עכשיו לבד, בעיר זרה ומנוכרת. הרחק מתמונות היום־יום המוכרות לי, המהוות את שגרת חיי. אלה של הפכים הקטנים: החפצים בבית, הפנים המוכרות והמברכות של השכנים, שבילי השכונה, הפרחים והצמחייה של הבית. שגרת העבודה והמפגשים עם החברים לארוחות צהרים חפוזות. נגינות ורחשים המאופיינים רק לסביבה הטבעית שלי. אבל עכשיו אני כאן, הרחק ממקומי, דבר אינו מוכר לי. לא אדם ולא חפץ. הכול זר: הדמויות החולפות, שפתם המוזרה, העצים הזקופים והעירומים, הבתים המוארכים והאפורים, הבהובם של פנסי הרחוב, ההסבה המרגיעה על ספסלי הגן המתפוקקים ואפילו המנגינות התועות, האמורות לדבר בשפת כול האדם.
אני מפוחד. מודה שהבאתי את זה על עצמי. האם יש בכך משום הקלה?, אולי. כי בסופו של דבר, בהכאה עצמית על חטא, אתה חייב חשבון־נפש רק לעצמך. היא עדיפה על האשמת אחרים ומונעת הסתבכות איתם. אם תכעס או תוותר, תשלים עם המצב או תתקן את המעוות, זה יהיה בינך לבין עצמך בלבד. אני חושב על התגרות בגורל. מצב בו אינך חופשי. אתה מוותר מראש על החרות שלך. אחרים הם החושבים בשבילך. אתה לוקח סיכון. אבל בלי סיכון אין התקדמות לפעמים. כמו בעסקים. זהירות יתר לא מוסיפה הרבה לחשבון הבנק שלך. אלא שכאן לא מדובר בכסף. אני מקווה שהפעם זהו מצב הפיך. זאת בניגוד לטעויות הגורליות שאנו מגלגלים לפתחנו לפעמים, מתוך התלהבות יתר, ואשר אין מהם דרך חזרה. כאלו המשתקות את השכל ומסיטות את המחשבה. כמו רכבת היורדת מן הפסים, בגלל היסח הדעת לרגע של נהג הקטר, או מתוך החלטה שגויה והרת אסון שלו. אבל המקרה שלי הפעם אינו נוגע לרכוש או לעצמים דוממים, אלא למשהו חי ונושם, מרטיט ומפיר את שיווי המשקל. בגלל זה הוא כול כך נוקב ופוגעני. אבל עוצמתו של אירוע, או מידת היותו מסוכן ומזיק, תלויה במידת־מה גם באופן התייחסותך אליו ובמידת רגישותך. כן תלוי הדבר בסוג הפיצוי שהאל, והגורל המתעתע, מעניקים לך לפעמים בקשר לכך. בעיצומו של הסיכון או לאחריו.
הפעם אני מאבד את הראש בגלל התמכרות לאותו יופי נשי, שרבות דובר בו ואשר חלק לא קטן מהתהפוכות בתולדות־האדם הושפעו ממנו. מדובר באישה רחוקה ועלומה שלא ראיתי אותה מעולם. עובדה המעצימה את הסקרנות ופורעת את הדמיון. אני נוכח לדעת שהשיטיון אינו רק נחלת הנעורים והזקנה. הוא יכול להיתפס גם בגיל העמידה. זמן בו אתה אמור, לכאורה, להיות כבר בשל ומעוצב, שקול ובעל רגש אחריות. אבל קיים הפיתוי הזה, הדוחף אותך להוכיח שהאדרנלין המוגבר, האופייני לרוב לשנות הנעורים, שריר וקיים גם בפרקי הזמן של הגיל השני והשלישי.
אני מתפלא על אותם חברים בגילי, השבויים בתוך כפייתיות ובולמוס בלתי נשלט להוכיח את גבריותם. להשכיב כמה שיותר נשים ולהתהדר בזה בראש חוצות. תכונה המיוחסת במיוחד לנו, הישראלים. אני מנסה למצוא בזה את המניע וחושב על חסך של נעורים. על בחורים דחויים. על כאלה שדמות האישה החיובית נעדרה מתקופת ילדותם. יש כאלה שיתלו את הסיבה ביצר של 'הישגיות' או סתם בתוצאה של הורמונים מוגברים ומשתוללים. אני רואה בהם מקבילה לאותם גברים המוניים, שתרבות האכילה אצלם מעוותת. כאלה הטורפים מכול הבא ליד. הם אינם איסטניסים. יש בהם משהו רעבתני חסר הבחנה...
איך אתה יכול להישאר כול כך הרבה זמן בלי אישה?. שאלה מתבקשת. אני מתרץ להם ברגשות. באנינות טעם. אבל הם עונים לי בצורך הטבעי לסיפוק היצר המיני. אני ממשיל להם שככה מקובל אצל בעלי החיים, שאצלם המין נטול רגש, זמין ומתרוצץ בשדות וביערות. אבל חבריי אלה מדגישים דווקא את היצר המיני המוגבר אצל החיות. יצר שנחלש אצל האדם מאז שהוא הזדקף על שתיים. אני תמיד מפסיק את הויכוח, כמו במחלוקות על דת ופוליטיקה, כי אני יודע שהוא לא יוביל לשום מקום. זה דומה למשיכת חבל, בה אין כול סיכוי שצד אחד ימשוך את האחר לצדו. נושאים של מבוי סתום, בהם רבה הרגשנות, ההתלהמות והתלהטות היצרים על פני השכל הישר. אני בדרך כלל חותם את העימות באמירה שכול אדם וטעמו, כול אחד וטבעו. אבל אני הולך הפעם על עניין שהמין הוא היבט משני בו. משהו הנתון בתוך מסגרת מרסנת ומרגיעה, שנועדה לקיים את המשכיות החיים...
אני נמצא לבד בחדר צר, בדירה קטנה בעיר זרה. אני מרותק בין ארבע קירות. מפוחד וקצת רועד. בשעת מצוקה גם מרחבים נראים צרים ולוחצים. אפילו עצמים דוממים נראים עוינים, כאלו זורם דם בסיבים שלהם ויש בהם נשמה. אני מדמיין לעצמי פעולות כיליון הצפויות לי. לא, לא מתוך נטייה אובדנית כלשהי שלי, או אסון טבע צפוי. זה גם פחות נובע מסתם טעות גורלית בשיקול הדעת. ניתן לשייך את זה לגחמה, שהיא תולדה של יצר בלתי נשלט. פיתוי שקשה לעמוד בפניו. כזה העוטף אותך כמו בחליפת לחץ ומנטרל את כול הרצונות שלך. משאיר לך רק את יצר הפיתוי הממוקד הזה.
אני מסתכל מבעד לחלון. מסגרת העוטפת את ראשי כמו בציור דיוקן, מקצה לי ריבוע של תצפית מוגבלת ומוגדרת. אני סוקר את העוברים ושבים ומחפש את האחד שהוא בדרכו אלי. זה המצויד בגרזן משונן ולופת אקדח עם משתיק קול. הנשק שלו מוצנע בבטנתו של מעיל חורף שחור, מין שינל זהוב כפתורים כזה, מעודפי המלחמה האחרונה של הרוסים בגרמנים, כאן על אדמת אוקראינה. מטרתו, כנראה, שוד ורצח מתוזמנים, או סחר באיברים, או שניהם גם יחד. אני מרגיש שיותר מדי אנשים וספרים הזינו את הפחד שלי, לפני נסיעתי לארץ הזאת. זה מתווסף לחרדות המובנות שלי.
האמת היא שאני מחכה בעיקר לה. המחשבות הפרועות שלי מתייחסות אליה, מתוך סקרנות ומאותה משיכה מגנטית, בלתי נשלטת, אל היופי המשתק והמהפנט. אני נתפס לחשש, הנובע מהפחדים המתגברים אצלי כאן, שמא יש לה יד בתכנון האובדן המדומיין שלי. התעוררתי לפני שעה. היא הביאה אותי במונית משדה התעופה בשלוש לפנות בוקר. נסיעה בדרכים אפילות, בהם הרגשתי כמו נידון למוות שקשרו את עיניו בדרך אל עמוד התלייה. עכשיו אני כאן, בריא ושלם ומחכה לה. הבטיחה להגיע בשמונה בבוקר. חלפו שעתיים. השעה כמעט עשר ואני עדיין מחכה. ברגעי לחץ ומצוקה נמתח הזמן, כידוע. אני מרגיש כמו נבל שמיתריו מתוחים וכול אוושה פורטת בו נעימת נכאים. אני מחכה לה, לא משום תחילתו של רגש אלא בעיקר כדי להיות בחברת אדם. לרסן את הדמיון המשתולל. הפעם לא מדובר באותה צפייה מקצרת נשימה לאהובה מוכרת וקרובה, שיש לתת בה אמון. לא בהמתנה שיש איתה שמחה והתרוננות לקראת מפגש, שהוא המשכו של קשר אמיתי שעמד במבחן. רגש שניתן לומר עליו שהוא בדוק, כמו תרופה חיונית, תוצרת חברה ידועה ואמינה ליצור תרופות.
היא עונה לשם נטלי. אני מוצא שהרבה נשים בחלק זה של העולם נקראות נטלי או אירינה. נטלי היא זו שדאגה לי, במחיר מופקע, לדירת החדר השכורה הזו. היא ממוקמת בקומה שלישית של בניין המצוי בשכונת פועלים. מדובר בעיר תעשייתית זרה ומאיימת, אפורה ומשמימה, על נהר הדנייפר, הנושאת את השם מקהה השיניים, זפורוז'יה. נכון שהיא עיר ענקית, אבל אני מתרשם שהיא מחולקת לאזורים דומים ומשמימים שפשוט שוכפלו במין תכנון עיר להמונים. כאלה שאין להם פנים ולכן הנחת המתכננים היא שאין להם לא רגשות ולא רצונות. מיקומה הוא בדרום מזרח אוקראינה. היא מאופיינת במרכז תעשייתי גדול, הכולל תעשיית מטוסים ותחנת כוח המונעת במים, הגדולה ביותר בברית־המועצות לשעבר. אני מתחיל להתחרט שלא התמקמתי במלון, שיש לו בדרך כלל קצת זיקה בינלאומית, או לפחות הוא גלוי לציבור. שלא כמו חדר צר ומבודד, שיכול להזמין צרות ומזימות. מלון היה יכול להעניק לי יותר ביטחון ודואג לריסון הדמיון המשתולל שלי.
אני משקיף מהחלון. מונה את מספר החשמליות העוברות, במרווח של שלוש דקות בדיוק, ונעצרות מעבר לכביש. סוקר מרחוק את הנוסעים, היורדים ממנה, כשהם מתנהלים בתנועות עצלות ובמבטים קפואים ומושפלים, כמו אינם ממהרים לשום מקום. אני לא מבחין ביניהם בשום איש עם מעיל שחור ומגבעת, החופן בחיקו גרזן או נשק חם. גם את נטלי אני לא מזהה מתוך עלמות החן הרבות, היורדות מהחשמלית ופוסעות זקופות אל הרחוב, בתנועות ריחופיות, עם רגלי האיילה הדקות שלהן. הן נראות כהעתק האחת של השנייה, עם תווי הפנים הסלאוויים המצודדים והשיער הנורדי הזהוב־מסנוור.
אני ממתין לסימן חיים גם מאודי שמעוני, החבר והלקוח שלי, העושה חייל בסחר בקפה. אני היועץ הכלכלי שלו. הוא ביקש ממני להצטרף אליו מאוחר יותר לאודסה. כול אחד מאתנו הגיע בנפרד. אודי כבר שהה שבועיים באודסה לפני שאני יצאתי לדרך לפגוש את נטלי בעיר שלה. אודי החליט להרחיב את עסקיו גם למזרח אירופה, המתחילה להיפתח למערב. בניגוד אליי קיים באודי גם יצר הרפתקני, אותו שילב עד כה בהצלחה, יחד עם החוש העסקי שלו. הוא מייבא פולי קפה מברזיל, קולה וטוחן אותם במפעל שלו בירושלים ומשווק בסיטונות, בארץ ובעולם. כשאני מדבר אתו על אמצעי זהירות, בעיקר לגבי עסקיו בחלקים הלא כול כך בטוחים של העולם, הוא תמיד מנופף לי בעקרון העסקי, שבביזנס צריך לקחת סיכונים לפעמים. אבל למעשה גם אני לוקח על עצמי הפעם סיכון מסוים, בתחום האישי ולא העסקי. בעניין שניתן לכנותו רגשי ולא חומרי. אני נעצב כשאני חושב על האפשרות שהוחמצה להיות עם אודי במהלך כול המסע הזה. אבל אודי דוגל בהפרדה בין עסקים לנשים. כאילו מדובר בשותף לדירה שמחליט ללכת לסרט כשאני מתנה אהבים עם חברה בחדר הסמוך.
אני לתומי חשבתי שאני משלב עבודה עם אהבה, כפי שהאנגלים אוהבים להתבטא. אני מתחיל להצטער על כך. השעה כבר אחת עשרה. אין סימן חיים מנטלי או מאודי. אני מתפוצץ. הנייד שלה לא עונה. מהטלפון של אודי מהדהד קולו של בחור אוקראיני עם קול בס, שאינו יודע שום שפה אחרת. נראה שהנייד של אודי נגנב או אבד ונפל לידי הבריון שענה לי.
בא לי לצאת מההסגר שלי, ללכת ולהתערב בין העוברים ושבים. לא איכפת לי שנטלי תמתין, אם היא תגיע בכלל. בדרך כלל אני לא חסיד של ענישה או של תגובה נגדית, הנובעת מפגיעות עצמית. אני חושב שיש בזה סימן של חולשה. אבל הרצון ליציאה שלי החוצה, הוא יותר תוצאה של תחושת מחנק ודחף להשתחרר מאיזו שהיא כליאה.
אני מתעטף במעיל קשמיר כחול ומחמם ומתגנב החוצה, דרך חדר המדרגות האפל והקודר. אני נתון לחוסר ביטחון לא אופייני. אבל לא ניתן להתעלם מהעובדה, שאני בכול זאת עומד בפני סימן שאלה, לבד בעיר זרה. מתכונן למפגש עלום, שאינני יודע מה הוא מזמן לי. אני מזדחל לאורך המדרגות האפלות, שלא היו כי אם יציקות ביטון מקופלות. אני מגשש בחושך ונתמך בקירות. אני נזהר לא להחליק. לשבור רגל כאן זו צרה צרורה, שלא הייתי רוצה להוסיף לביטחון הרופף שלי. הביקור שלי כאן, מבחינת הפחד, בכול זאת שונה מהמשימות הצבאיות בהם השתתפתי בימי חלדי. שם גם לא הייתי לבד. אני פוסע לאט ומקווה לא להיתקל בשכן כלשהו. הנה סוף־סוף אני יוצא אל האור, דורך על רחבה של אדמה תחוחה. מופתע מהצינה השוררת בחוץ, בחודש זה של ראשית האביב. אני פוסע הלאה, משתדל לא לעבור בסמטאות חשוכות. מגיע לשדרה הראשית על שם לנין. כאן עדיין נושבת באוויר רוח הקומוניזם המקורי. יתכן והסיבה לכך נעוצה בזה, שמייסד השלטון של הפרולטריון היה יותר נחמד לאוקראינים מיורשו הגרוזיני האימתני. זה שעד היום הם אינם סולחים לו את הפיכת החוות החקלאיות הפרטיות לקולחוזים. מבצע שהביא למותם של מיליוני אוקראינים ברעב ולעוד מיליונים נוספים, של מתנגדים לצעד הזה, למוות בהגליה לגולגים של סיביר.
אני מתעכב ליד פסלו של לנין, המוצב בלב השדרה. הוא זקוף ונישא אל־על כמורם מעם. פורס יד לשלום אל האופק הנעלם. עכשיו אני מבין למה השאירו אותו שם, גם לאחר בשורת הפרסטרויקה והגלסנוסט, צעדים אמיצים שהביאו לעצמאותם ולהשתחררותם מעולה של ברית־המועצות. כאן זוכרים לטובה גם את מחולל המהפכה הכלכלית והמדינית, מיכאל גורבצ'וב, שהביא עליהם את בשורת הפרסטרויקה, שפירושה בניה ועיצוב מחדש, ואת הגלסנוסט, שמשמעו פתיחות וחרות. טוב, אז הם עדיין מעריצים את לנין, מקללים את התליין סטלין ומברכים את גורבצ'וב, מבשר האביב. אבל במחשבה שנייה, התיעוש הרב של העיר בא להם בזכותו של אותו יוסף סטלין דווקא...
אני חולף בין עצי האדר והלבנה הזקופים והעירומים. ניצני לבלוב ראשונים מבצבצים מהם, מגששים אל האור והחופש, כמו תושבי הארץ הזו עצמם. אני מחפש חברת אדם, אבל העוברים והשבים מעטים ומבטיהם קפואים. אני משער שמרבית התושבים מצויים במפעלים ובשאר מקומות תעסוקה, מכורים לסימני החריצות והקנאות לעבודה של המשטר הקודם. ההתייחסות המוגזמת לעמל כאל דבר מקודש, יותר מרוח האדם ומטובתו, מעבר לכול רגש אנושי. העבודה כהזדמנות לחיים, החשובה יותר מהחיים עצמם.
פה ושם אני מבחין בדמויות בודדות הממתינות בתחנות האוטובוס ובתחנות החשמלית. מרביתם נשים. כול צעירה שנייה נושאת על כתפיה שיער פרוש בגוון בלונדי על גבול הלבקני. הן רזות ותמירות. מהן לבושות באופנה מיושנת של שמלות פרחוניות או חצאיות כפלים של נערות מקהלה. אחדות מתהדרות במקטורנים קצרים רקומי נצנצים או במעילי עור מזויף בצבע שחור. חלקן עם ג'ינסים מהוהים, מכתפות תיקי צד מרוטים. אני נתפס להרגשה מוזרה של הימצאות בקצה עולם ריק ושומם. אני הולך והולך ברחוב, נוכח התופעה הזו, אותה חווים בחוץ לארץ, כשלא נתקלים באדם מוכר אחד לרפואה. והרי זה מה שמקנה לך את ההזדהות עם הסביבה ומשיב על פניך קצת רוח חמימה.
אני מתקרב לאזור בו יש רצף של חנויות. כאן אני כבר מבחין בתנועה יותר ערה. נערות חולפות, מהודקות בג'ינסים מהוהים ומתגרים. יש גם גברים, אבל הרבה פחות מנשים, בשעה זו של היום. כולם גבוהים ורזים. בכלל, הכול זקופים כאן: העצים, הגברים, הנשים והפסלים הדוממים. אולי יש בזקיפות הקומה הזו מעין גאווה מתחדשת, לאחר דורות של דיכוי ושפיפות. אני נוטה לשייך את זה אולי גם למתח. כולם כאן מתוחים, דרוכים. בגלל קשיי המחיה, בגלל הפחד, גם זה הנגרר מן העבר המשעבד. הם שקטים ואילמים, כי הורגלו מדורי דורות שפתיחת פה היא הזמנה לצרות. הם גם לא מביטים לאחור, חוששים שמא יתקלו באיזה דמות עוקבת מהמחלקה לביטחון פנים. אני תוהה מה טיבו של גוף שלטוני מוזר זה, המתיימר לשמור על בטחון התושבים ונמצא מעורר בהם חלחלה. אז כפי שאמרתי, התושבים כאן הולכים זקופים, דוממים ומתוחים. אני נזכר בחיות החרוצות, הזהירות והערניות האלה, הנקראות סמורים. אלה המציבות שומר המתריע מפני סכנה מהקרקע או מהאוויר, כדי שיהיה מספיק זמן ללהקה לנוס לתוך המחילות המוגנות. השומר הסמורי הזה, ההולך על ארבע, מזדקף על רגליו האחוריות, מותח את עצמו, וראשו המוארך נע לכול הכיוונים. זאת בניגוד לתושבים כאן, שידיהם בכיסיהם, מחוסר ביטחון או מפני הקור. אני חושב על מפרקי ידיו של הסמור, המקופלים לגובה החזה שלו, כשכפותיו שמוטות, כי אין לו כיסים, אליהם יוכל לתחוב אותם...
אני מחפש חברת אנשים אבל נתקל בדמויות עגומות, אפופות צל וחתומות מבט. אני עוקב אחר שפת הגוף שלהם. אם הם נתקלים במכר או בידיד הם מגיבים בניד ראש מאולץ, כמו חוסכים באנרגיה, העלולה להתבזבז עם כול דיבור או תנועת גוף.
האלם הזה משגע אותי. אני שואל מישהו איפה יש סופרמרקט או מכולת והוא מגיב בחיוך נבוך וממשיך הלאה, כאילו אמרתי איזה דבר שטות. הבדידות שלי מתעצמת כשאין אנשים שאני יכול לדבר אליהם, להחליף איתם מילה או חוויה. אני חושב על החמימות והצהלה של הצרפתים ברחוב, המרעיפים ארבע נשיקות־לחי עם כול מפגש עם אדם מוכר. אבל כאן אני אדם זר. אני מתגעגע לרב־השיח בישראל. אפילו סתם ללהג ה'פריחי' של בנות הטיפש־עשרה:
שלום רותי. אהלן חן. אז מה נשמע?. מה קורה?. מה העניינים? מה חדש? כיף? (כלומר: כיף חאלק?)...
ביטויים חוזרים ונשנים, כפולים ומכופלים, שמופקים מהרובד הבסיסי ביותר של המוח. חסרות לי החפירות האלה, המפוצצות את הראש, ברכבת, באוטובוס, ברחוב ובמקומות ציבוריים. שיחות בקולי קולות, תוך שיתוף כול הסובבים בפרטים האישיים והאינטימיים ביותר. החשיפה הזו, שבסביבתי הטבעית הייתה גורמת לי לפעמים להסתייגות עד כדי אטימת אוזניים, כאן אני חושב עליה כעל מלל שמחמם את הלב, והיא איננה...
עכשיו אני כאן, בעיר של אילמים, לא רק בגלל השפה. מזל שהרוסים היו כאן והנחילו להם גם את הרוסית השנואה עליהם. אבל למה הם שותקים למען השם? אני חושב שזה גם נוהג שנשאר להם מתקופת ההלשנות. זמנים בהם כול מי שאמר מילה נגד מנהיג או נגד המשטר היה מוצא את עצמו אוכל שלג בסיביר. היו אומללים כאלה שגם אם הם לא אמרו מילה או דבר הסתה או ביקורת, הרי שבכול זאת הם נעצרו. זאת כתוצאה מהלשנה של שכן או אדם, שרצה לסגור איתם חשבון אישי. אז בגלל זה הם שותקים. גם אם זה לא תמיד עוזר. הפחד משתק אותם, לכן הם שותקים. הם חשדניים. איך אפשר לחיות כשאתה מאבד את האימון בכול הסובב אותך?.להיות כול הזמן בתחושה של הסגר, של רדיפה. לאבד את החרות הפנימית גם כשאתה חופשי פיזית. אני חושב שבשתיקה שלהם אצורה איזו אלימות שמאיימת להתפרץ. אני נזכר בכול הפרעות שהם עשו ליהודים בארצם, במהלך כול הדורות, כולל בשיתוף הפעולה הנלהב שלהם עם הנאצים. אומנם זה נבע קודם כול משנאתם לרוסים ששלטו בהם והמיתו מיליונים מתוכם, אבל הם האשימו גם את היהודים, כמי שחוללו את הקומוניזם ותפסו עמדות מפתח במוסדות השלטון הרוסי. אבל אין להתעלם מהעובדה שהאנטישמיות היא בדמם ואותה הם יונקים עם חלב אימם. אני חושב על ילד מוכה שבעצמו הופך לאלים ומגלגל את האלימות הלאה. אז הם אילמים כי גם המוות הוא אילם.
אני מרגיש שאני בודד מאוד כאן. אבל מאמין שאצלי זה מצב זמני. התושבים כאן בודדים ומרירים באופן קבוע. גם בגלל זה הם אילמים. אתה בודד כשהפה שלך סגור. אתה מפנים דברים ואוכל את הלב. חכמי תורת הנפש הרי אומרים שצריך להשתחרר ממועקות, להוציא ולא לשמור דברים בבטן.
אני ממשיך ללכת. נתקל בעובדי עירייה שמתקנים איזה צינור. הם לבושים במדים מנומרים כמו חיילי קומנדו. אולי ההזדהות החיצונית עם כוחות הביטחון מעניקה להם איזה עדיפות ומחזקת את הביטחון הרופף שלהם. בגלל זה הם כן מפטפטים ביניהם לפעמים. הם לא מדברים כול הזמן, כי זה עלול להיחשב כחבלה בעבודה. אז אני חושב שגם מה שהם כן אומרים אלה בטח הנחיות עבודה בסך הכול, לכן זה מותר. אני מתאכזב מהרעיון וממשיך ללכת...
אני חושב שאני אחזור לדירת החדר שלי. אולי נטלי כבר הגיעה. אני משחזר את היופי המקפיא שלה ושוכח מכול הצרות הצפויות לי כאן, כולל אלה העלולות אולי לבוא גם ממנה.
הכול התחיל מאותה סקרנות. מה מחולל הפיתוי, מה קורה כשאנחנו משתעבדים ליופי הנשי?.