אם אלה החיים

הערת המחברת
'אם אלה החיים' הוא הספר שלירז, הדמות הראשית מהספר 'רבות הדרכים', כתבה. הספר שופך אור על נסיבות היכרותם של לירז וכרמל ועל מערכת היחסים העמוקה שלהם, ולכן, על אף שאפשר בהחלט לקרוא את הספר הזה כספר בפני עצמו, אני ממליצה לקרוא את הספר הזה רק לאחר שקראתם את 'רבות הדרכים'.
חשוב לי להדגיש שלירז כתבה את הסיפור כסיפור, לא כאוטוביוגרפיה, וככזה היא שינתה בו את שמות הדמויות וחלק מההתרחשויות, כך שיתאימו לסיפור שרצתה לספר ולאו דווקא לדברים כפי שהתרחשו באמת ומתוארים ב'רבות הדרכים'. קחו את זה בחשבון במהלך הקריאה ותתייחסו אל הסיפור כפי שהוא – רק סיפור, או כמו שלירז אמרה ב'רבות הדרכים', כמו אריג של בדיה ששזורים בו חוטים שקופים ודקים של אמת.
קריאה מהנה,
שרון

פרק 1
האחד בספטמבר, היום הראשון ללימודים
מגרש הכדורסל המאובק מלא בני נוער נרגשים, עומדים בחבורות סביב ערמות של מזוודות ושל תיקים ומשוחחים אלה עם אלה בקולות נלהבים ובתנועות ידיים רחבות, צוחקים, חלקם מתחבקים וטופחים זה לזה על הגב, כדרכם של חברים ותיקים הנפגשים מחדש לאחר תקופת זמן ארוכה.
אני מביטה בכל ההתרחשות מחלון האוטובוס, גוש עצום של רגש חונק את גרוני ומקשה עליי לנשום, דמעות של בהלה מציפות את עיניי. ברגע שהנהג פותח את הדלתות, עשרות בני הנוער המקיפים אותי נעמדים בבליל של קולות ומתחילים למשוך תיקים מתאי האחסון הנמצאים מעל לראשינו ולעשות את דרכם אל מחוץ לאוטובוס ואל המגרש.
אני מנסה להתעלם מכל המהומה סביבי, לנשום עמוק ולאט, להרגיע את עצמי. החבורה מתרכזת בשולי מגרש הכדורסל, מצטרפת לעשרות בני הנוער שכבר נמצאים עליו. קול דחיקה של בוכנה נשמע כשהנהג פותח את תאי המטען וכמה נערים מקרב הקבוצה, לבושים בגופיות שעליהן כתוב ׳חוגי סיירות׳ ובמכנסי חאקי קצרים, ניגשים אל האוטובוס ומתחילים להוציא מקרבו את התיקים ואת המזוודות, מעבירים מיד ליד את התיקים כמו בשרשרת, עד שהם נערמים בשולי המגרש ליד הנערים והנערות הנרגשים.
אני בוחנת דרך החלון את כולם, מצליחה להבחין בין הקבוצות הבוגרות יותר, אלה שחוזרות לכאן לשנת לימודים נוספת ושחבריה שמחים להיפגש מחדש לאחר שלא התראו כל הקיץ, לבין הילדים החדשים, שעומדים אלה עם אלה קרוב לאוטובוס שלנו, מחייכים חיוכים מהוססים אך מנסים להיראות אמיצים ולא מושפעים, מנסים להפגין ביטחון עצמי אם כי פה ושם אני רואה את החיוכים הרועדים, את המבטים החוששים.
אני מבינה אותם. לי עצמי אין אומץ לרדת מהאוטובוס.
״היי, את בסדר?״ אני שומעת קול נשי מעבר לכתפי ומסובבת את ראשי בבהלה אל עיניים תכולות המקובעות בפנים ידידותיות וחייכניות. אני ממהרת להנהן, בולעת את הרוק בקושי. ״אני רוני, המדריכה.״ היא מחייכת, מרימה גבה, ״בואי, רדי מהאוטובוס, הגענו. מייד נתחיל בחלוקת החדרים ולאחריה נלך לארוחת הערב.״
אני מהנהנת שוב ללא אומר ומחליקה על פני המושב, נעמדת במעבר הצר והולכת אחריה לעבר דלת היציאה, רואה שאני האחרונה לרדת מהאוטובוס. כשרגליי כבר ניצבות על המדרכה, אני בוהה בחוסר אונים בתאי המטען הריקים ובערמת התיקים שמולי. לעולם לא אמצא בה את התיק שלי עכשיו.
״הלם של היום הראשון, הא?״ נשמע קול לצידי. אני קורעת את עיניי משורת האוטובוסים הארוכה שעומדת על הכביש ומעשרות הנערים והנערות שמתגודדים סביבי ומביטה בבעלת הקול. חולצתה קרועה סביב הצוואר ומכנסי הג׳ינס שלה גזורים, שערה הארוך קלוע בעשרות צמות מדובללות בסגנון ג׳מייקני. עיניה הגדולות והחומות, המוקפות בריסים עבים, מביטות בי בחיוך משועשע. ״אל תיראי כל־כך מודאגת,״ היא צוחקת כשאני לא עונה ורק מביטה בה בחשד, ״היום הראשון קשה לכולם, לא רק לך. אני נתי, דרך אגב. איך קוראים לך?״
"נתי?"
"כן, נתי." חיוכה מתרחב, "זה קיצור של שם חנוני לגמרי, אז תקראי לי רק נתי. ואת?
״אני לירי,״ אני עונה בקול רועד, מביטה בפיה הלועס מסטיק ואז שוב במגרש.
״לירי,״ היא מטה את ראשה ומביטה בי בחיוך עקום, "גם זה קיצור למשהו, לא?"
״כן, זה קיצור של שם פולני ארוך וגלותי.״ אני מושכת באפי, עיניי מתרוצצות לכל הכיוונים. "לורטה או משהו אידיוטי כזה. אל תשאלי."
״בחייך, תירגעי,״ אומרת נתי. ״הכול בסדר. כולם פה לחוצים לא פחות ממך.״
״אני לא חושבת ככה,״ אני ממלמלת, מביטה שוב לעבר הקהל מעבר לכתפי, אל הנערים והנערות שזה עתה ירדו מהאוטובוס איתי, ״אני חושבת שאני לחוצה יותר מכולם. הם אולי מתרגשים, אבל נראים נינוחים, הם מרגישים פה בבית.״
״אל תתני לזה להטעות אותך,״ היא צוחקת, ניגשת אליי, משלבת את זרועה בזרועי כאילו היינו מכרות ותיקות שזה עתה נפגשו מחדש ומובילה אותי אל הקבוצה שלנו, קבוצת הילדים החדשים שתתחיל את שנתה הראשונה בתיכון, בפנימיית ׳שדות׳. ״הכול העמדת פנים. הלילה הראשון הוא תמיד הכי קשה, לכולם. נהר של דמעות יזרום פה הלילה, אני בטוחה.״
אני מביטה בה בתדהמה ובחשדנות. לא חשבתי שאזכה לקבלת פנים כה לבבית ביום הראשון שלי ללימודים, ועוד על ידי נערה מאחת הכיתות הבוגרות יותר. ״אני מניחה שזה נהיה קל יותר בכיתה י׳, הא? את כבר מכירה את כולם, ומרגישה פה בבית. אני לא מכירה פה אף אחד."
"מה פתאום כיתה י'?" היא צוחקת, מובילה אותי בין כל הילדים על המגרש אל פינה מרוחקת, אל ספסל אבן הניצב על האדמה המכוסה עלי איקליפטוס שצנחו מהעץ העתיק וגבה הצמרת שמתנשא מעל ראשינו, מצל עלינו מפני השמש הקופחת. "גם אני, כמוך, חדשה פה, מתחילה את כיתה ט'."
היא מתיישבת על הספסל ומושכת אותי לישיבה לצידה. אני מתיישבת לאט, מביטה בה בעיניים קרועות לרווחה. "אז איך... אז איך את כל־כך רגועה? את לא לחוצה? לא מודאגת?"
היא מושכת כתף אחת בנונשלנטיות, ממשיכה ללעוס את המסטיק במרץ. "נכון שאני בשנה הראשונה, אבל אני מכירה את המקום, ביקרתי פה כבר הרבה פעמים, לא רק ביום ההסתגלות שהיה לנו בקיץ. את רואה את הבחור הזה שם?" היא מטה את סנטרה קדימה, לעבר חבורת נערים שיושבת על הברזלים מעברו השני של המגרש. הם חמישה. ארבעה מהם מדברים ביניהם, מדי פעם מצביעים לעבר הבנות החדשות שזה עתה ירדו מהאוטובוס וצוחקים, ואילו אחד מהם, זה שיושב במרכז השורה, לא נוטל חלק פעיל בשיחתם. תשומת ליבו אינה נתונה אל הבנות שעל המגרש, אלא אלינו. הוא רוכן קדימה, אמות ידיו נשענות על ירכיו המכוסות בבד ג'ינס כהה, ברכיו מציצות מבעד לחורים קרועים בג'ינס ושערו הארוך נופל על פניו, בעוד עיניו נעוצות בנו. אני מבחינה בניצוץ העניין שבעיניו גם מהמרחק הזה, על אף עשרות הנערים והנערות החוצצים בינינו. כשהוא רואה שהבחנתי בכך שהוא מביט בנו, הוא מסיט את ראשו בחדות, הודף בכתפו את חברו שיושב לצידו עד שהוא כמעט מעיף אותו מעל הברזלים ולוחש לו משהו באוזן, מציץ לעברי. החבר מביט בנו ומתחיל לצחוק.
"מי זה?" אני שואלת בגבות מכווצות, מביטה בהם.
"זה אחי, ירדן." שפתה מתעקלת מעט מעלה בקצה, במבט של תיעוב. "הוא מתחיל השנה את כיתה י"א. בגלל זה ההורים שלי רשמו אותי ללימודים פה, במחשבה שהוא ישים עליי עין," היא נוחרת בזלזול, מעקמת את פיה, "כאילו אני מעניינת אותו באיזושהי צורה. אותו מעניינים רק החברים והחברה שלו."
אני מציצה שוב לעבר הבנים, היושבים על הברזלים וטופחים זה לזה על הכתפיים. הם מדברים בקול רם, אך אינני מצליחה לשמוע בדיוק על מה, בגלל הרעש סביבנו. ראשו עטור השיער הכהה והארוך של ירדן מופנה לעברי ועיניו נתקלות בעיניי. סומק עולה בלחיי על שנתפסתי מביטה בו ואני ממהרת להשפיל את עיניי לעבר האדמה המכוסה עלים יבשים בעודי מציירת בה מעגלים בעזרת קצה נעלי. "אז ככה את מכירה את הפנימייה ואת בית הספר? בזכות ירדן?"
"כן, ביקרתי פה כבר כמה פעמים בעבר. אפילו בילינו פה שבת משפחתית בשנה שעברה." היא שוב מעקמת את שפתיה, "אל תשאלי. בכל שנה הם עושים את זה. מארגנים שבת משפחתית. ואז ההורים שלך באים ומכירים את כל החברים שלך וזה הכי מפדח בעולם. וגם יוצאים לטיול רגלי משותף וזו אמורה להיות איזו חוויה מקרבת." היא נאנחת אנחה מוגזמת, מחייכת אליי, "אבל יש עוד זמן עד אז, אנחנו לא צריכות לדאוג לזה מעכשיו."
"נכון," אני מנסה לחייך, אבל בטוחה שיוצא לי חיוך עקום נורא. שבת משפחתית? שההורים יכירו את החברים שלי? הגוש שחנק את גרוני שב ומתמקם לו בנוחות בצינור הבליעה, מקשה עליי לנשום.
"אז זה מה שהם עושים?" אני לוחשת בקול צרוד ואז מכחכחת בגרוני בניסיון להיפטר מהדבר הזה שחונק אותי, מנסה לשנות את נושא השיחה, "ירדן והחברים שלו? יושבים על הברזלים ובוחנים את הבנות החדשות שמגיעות השנה לפנימייה?"
"קלטת את המצב בול," היא צוחקת, "בכל שנה זה אותו הסיפור. הוותיקים באים לראות את 'הבשר הטרי', והשנה לכאורה יש להם לגיטימציה להיות פה, הם השכבה המאמצת."
"שכבה מאמצת?" אני שואלת בגרון ניחר, שולחת את ידי אל תיק הצד שלי כדי להוציא בקבוק מים ומעבירה יד מכוסה אבק על מצחי המזיע. ירדן שוב מביט לעברנו במבט בוחן. זה לא בגללך, תירגעי, אני אומרת לעצמי, הוא רק בודק מה קורה עם אחותו, הוא בכלל לא מסתכל עלייך.
"שכבה י"א תמיד מאמצת את שכבה ט'. שכבה י' מאומצת על ידי שכבה י"ב, כי הם היו המאמצים שלהם גם בשנה שעברה, כשהם התחילו את הלימודים פה."
"מה זה אומר בכלל?" אני שואלת לאחר שאני לוגמת מהמים, שופכת מעט לכף ידי ומרטיבה את פניי, ואז מעבירה את הבקבוק לנתי, שתשתה גם. היא לוקחת את הבקבוק מידי ולוגמת ממנו.
"זה אומר," היא אומרת בעודה סוגרת את הפקק ומחזירה את הבקבוק לידיי, "שהם יעבירו לנו את ההַשבָּעָה."
"ההשבעה?" אני נבהלת. זה לא נשמע טוב. המילים הבאות של נתי רק מגבירות את החרדה שלי.
"כן, ההשבעה. את לא יודעת כלום על המקום הזה?" נוזפת בי נתי בחיוך, אבל מבטה מתענן לרגע ומתמלא בספקות.
אני מנידה בראשי ללא אומר.
"זה אומר שלפני ששכבה י"א תוכל להפוך להיות השכבה המאמצת שלנו, אנחנו נצטרך להישבע לה ולפנימייה אמונים. בדרך כלל זה קורה בלילה, וזה יהיה בהפתעה. אנחנו לא נדע מתי זה יקרה, וזה חלק מהכיף."
אלוהים, לאיזה מקום הגעתי.