רחל פרץ

ספר השירה השלישי של רחל פרץ

"מעשה לוט" הוא ניסיון ראשון מסוגו: יומן קריאה אינטימי, מתוארך עד לרמת השנייה, של טקסט, במקרה זה סיפור סדום ועמורה התנ"כי. זוהי "קריאת אצבעות"; מעשה הקריאה מתחולל מול המסך, ברגע שהאצבעות מונחות על המקלדת, כמעשה חי, פעולה בזמן. במסע שעשיתי בעקבות הסיפור החידתי של סדום ועמורה, הלכה והתגלתה דמותו המורכבת, המסוכסכת, של לוט, ובו בזמן התפענחה מהותה המהפכנית של תביעתם של אנשי העיר – "לדעת" את מלאכי האלוהים שנטו ללון בעיר. מתוך כך עלתה דמותו של סבא שלי, שהיה מספר סיפורים, ובסוף ימיו נקט שתיקה מוחלטת, כניסיון נואש להימנע מלשון הרע.   (מתוך השער האחורי):   07:54 הרגע הזה בסיפור הוא הרגע שבו הסיפור קורס. לא חטאי סדום, לא צדיקותו היחסית של לוט, לא המעשה הסופי ההרואי של החרבת העיר, השאלה המוסרית המשתמעת ממנו, ההתערבות האלוהית התמוהה – הכל מתפוגג לרגע הזה שבו אדם כלוא בבית שלו, בחוץ מתגודדים מי שבעיניו הם אחיו, וחלק ממשפחתו שם, והם מועדים להשמדה. בפנים צרים עליו שני מלאכים רעים. מה הומה לו בראשו, למה הוא פוסח על שתי הסעיפים, נקרע בין חוק האל לחוק האדם, אבל בעיקר נקרע מתוקף עצמו, מתוקף האישיות הפשרנית שלו, ההולכת בין הטיפות, כאילו מה שקרס בתוכו הוא מצב הביניים, מצב הפשרה, המצב שהוא הכי מזדהה איתו, הכי נאחז בו. 07:59 כל הזמן מהדהד לי בראש קפקא. ההולך אל הטירה ואליה לא מגיע, המחפש אחר החוק ובינתיים גווע בשער החוק, והרי הוא החוק, חוק ההישרדות במידת אדם, חוק אוזלת היד, חוק הכישלון, ולמעשה – חוק המאבק, זה החוק, חוקו של הקוף מול האקדמיה, שנושא את העוון שנעשה לו כצלקת על ישבנו, מאחוריו היער האבוד בדמותה של הקופה מוטרפת הדעת שלקח לו, מלפניו העולם האנושי שהוא חבר אליו כמוצא יחיד אפשרי, וכאילו – זה האדם, ממוצא למוצא, במו ידיו, והנה כאן חוק המכילה הגדולה מתערב ומשתלט על מרכז הסיפור, ופלא שלוט רפה ידיים לגמרי, זה המוצא האחרון שלו, ההתמהמהות, המיאון הפסיבי. 08:01 וגם אני הייתי מתמהמהת. איזה עולם מחכה לי מחוץ לשערי העיר, עולם שבו הצדק נחרץ, הדעת אחת, עולם נטול חירות, שבו הרע נגזר עליו להיות רק רע, רק שחור, בלי אפורים. איזו זהות עצמית יכולה להיות בעולם כזה. 08:03 (אם אלוהים היה יורד לגרמניה, רגע לפני המלחמה, ואומר לקפקא, קום צא, גם הוא היה מתמהמה)      

וְאוּלַי לֹא לִטְרֹק אֶת הַשַּׁעַר וְלֹא לִסְגֹּר אֶת הַדֶּלֶת, לָצֵאת כְּשֶׁשְּׁנֵיהֶם פְּתוּחִים מֵאֲחוֹרַי, כְּלוּם זְמַן זֶה הָיָה, אֲדוֹנִי הַשּׁוֹפֵט, פָּעַלְתִּי מַהֵר, הָיִיתִי סְפּוֹנְטָנִית וְנִכְנַסְתִּי בַּשַּׁעַר שֶׁהִשְׁאִיר פָּתוּחַ לִכְבוֹדִי וְחִיַּכְתִּי כְּשֶׁאָמַר בְּרבֹ טֶקֶס שֶׁסּוֹף סוֹף, כְּבָר שָׁנָה וְלֹא נִכְנַסְתְּ אֲפִלּוּ פַּעַם אַחַת, וּמָה כְּבָר בֵּינֵינוּ, קִיר מְשֻׁתָּף, וְהִנֵּה אֲנִי בַּמִּרְפֶּסֶת שֶׁלּוֹ, שֶׁגָּדְלָהּ כְּשֶׁלִּי, מְפַלֶּסֶת בֵּין שִׁלְדֵי שֻׁלְחָנוֹת לְשַׂקֵּי מְשֻׁמָּשִׁים, כְּלוּם מֶרְחָק, אֲדוֹנִי הַשּׁוֹפֵט, חָצִיתִי בְּאַרְבַּע קְפִיצוֹת, אַל תַּאֲמִין לֶחָלָל (מתוך "כיפה אדומה") בוהָה בשער הריק, התמלאה כּיפּה אשְמה סתומה ושמטה את הסלסילה. אולי סבתא כועסת כי אכלה הכל. ומה יאכלו עכשיו. והרעב בבת אחת סִחרר את ראשה. ועמדה ככה, במרחק רב מדי מהשער, שנראָה קטן מרגע לרגע, וניסתה לקרוא סַאְ-בְתְ-תְאַ, אבל שום קול לא יצא. והיה לה פיפי. ובתוך רגע הוא כבר נקווה בתחתוניה וכיסה את פְּנים ירכיה ונספג בגרביה וירד עוד ועוד, כמה פיפי, מה סבתא תגיד, וכבר הבכי, סא-בת-תא, ושום קול לא יוצא. (מתוך "רק תני לו אויב")   "כיפה אדומה | רק תני לו אויב", ספרה של רחל פרץ, הוא ספר כפול. חלקו הראשון, "כיפה אדומה", מכיל 26 שירים שאפשר לקרוא בהם כשלעצמם ואפשר לקרוא בהם כדיוקן חדש, אלטרנטיבי, או כמחווה, לאחת הדמויות השותקות והמושתקות ביותר בעולם האגדה, כיפה אדומה. חלקו השני, "רק תני לו אויב", הוא שרידים מניסיון פרוזאי לספר את סיפורה של כיפה אדומה מחדש. זהו ניסיון אבוד לדובב את כיפה, לדבר עליה, ללכת אחריה עקב בצד אגודל, לפענח את סוד מסע החניכה של המפגרת שאינה מתחנכת אל סבתה, הזקנה שאינה מתפגרת. בין לבין עולה ומזדקרת דווקא דמותו של הזאב, המתגלגל באלף פנים, מאתגר ומתגרה בציווי שכיפה הקלאסית צייתה לו עד לרגע האחרון: לעולם לא לקרוא לדברים בשמם. סדרת "כבר" בעריכת ליאת קפלן