נטליה גינצבורג

נטליה גינצבורג

קולות הערב קולות הערב נטליה גינצבורג

נטליה גינצבורג הגדירה את שלוש היצירות שבספר זה כ"רומאנים קצרים". "הדרך אל העיר" (1941) הוא ה"רומאן" הראשון שלה. "כך זה קרה" נכתב ב-1946; "קולות הערב", מפסגות יצירתה, ב-1961. שלושתם סיפורי אי-אהבה "פרובינציאליים". מאחורי הפשטות העניינית שבה הם כתובים יש הרבה אירוניה רכה, אבל בסופו של דבר גם הקורא הכי מתוחכם לא יתבייש להזיל דמעה. "כך זה קרה" הוא סיפורה של האשה שהתחתנה כדי ש"תמיד נהיה יחד, ובכל שעה אדע איפה הוא", ובסוף (המסופר מיד בפסקה הראשונה) רוצחת את בעלה. "הדרך אל העיר" מספר על נערה המאוהבת בבן-דודה אך מתחתנת עם בנו של הרופא המקומי, שהכניס אותה להריון; ו"קולות הערב" הוא סיפור שקיעתה של משפחה בורגנית פיימונטזית סביב מלחמת העולם השניה, במקביל לשקיעתה של אהבה (מוגבלת) של שניים מבני הדור הצעיר, אחרי המלחמה – סיפור שאיש אינו שומע בו באמת את האחר, אף-על-פי שרובו דיאלוגים. האהבה איננה במקום שאולי יכלה להיות; והיכן שהיא בלתי-אפשרית אולי קיימת אשלייתה. אבל, בסופו של דבר, יש בשלושת הרומאנים שלוש וריאציות על מסלול אחד: המסלול שעושה אשה כדי להיות אוטונומית, בלתי-תלויה, כדי לגבש את העצמי שלה. ובכל מסלול כזה – ה"כוח" שמושג, יש לו גם מחיר כבד, והוא כרוך גם באובדן. אפילו של עצם החיים.  

הוספה לסל! קנייה מהירה
אמרות משפחה אמרות משפחה נטליה גינצבורג

את 'אִמרות משפחה' כתבה נטליה גינצבורג כמעט באמצע הקריירה הספרותית המרשימה שלה, לאחר שכבר היתה מאחוריה שורת רומאנים מופתיים. אבל הרומאן הזה הוא שהפך בבת-אחת אותה גם לסופרת של המוני קוראים: למעלה מחצי מיליון באיטליה עצמה. המאורעות, הדמויות והשמות בספר מציאותיים. "לא המצאתי דבר... כתבתי רק מה שאני זוכרת", כותבת גינצבורג, אבל דווקא בגלל מגבלותיו של הזיכרון יש לקרוא את הספר "כאילו הוא רומאן". ואכן, הספר הזה אינו אוטוביוגרפיה. לאורך רובו, נטליה לוי (שם נעוריה) היא בו רק העין הצופייה והאוזן השומעת מול בני-המשפחה והדמויות הקשורות בהם. לא המאורעות עומדים במוקד, אלא הפרישׂה האסוציאטיבית של אופני-הדיבור עליהם, הביטויים החוזרים-ונשנים שהיו אומרים במשפחה לאורך שנים ארוכות. דומה שאין בספר שום דיבור שנאמר רק פעם אחת. הביטויים העליזים הללו, שמאמצת לעצמה המשפחה, הם בעצם גרעינים תמציתיים של סיפורים ואנקדוטות. ומאחר שהם חוזרים ומושמעים במצבים שונים זה מזה, הם נעשים מעין מטבעות-לשון פרטיות ומטאפורות של הזיכרון המשפחתי. מכלול הסיפורים ואוצר הביטויים הם אבן היסוד של האחדות המשפחתית, העדות לגרעין החיוני שבה. המסגרת הכרונולוגית של הספר היא ימי טוֹרינו של גינצבורג, עד סוף חייה בבית הוריה (היא חיה עם הוריה עד גיל 34, כשכבר היו לה שלושה ילדים). מאורעות גורליים רבים סוחפים את התקופה. מלחמת-העולם השנייה חותכת כסכין באמצע הרומאן את השלווה המשפחתית הנאיבית. דמויות מן העידית של השמאל האיטלקי, של המאבק בפאשיזם ושל התרבות האיטלקית קשורות בבני משפחת לוי ומסתובבות בספר. אך כל הדמויות הללו מתוארות בו במבט "מלמטה", כבני-אדם של יום-יום, וכל מה שטראגי, דרמתי או פוליטי משוטח ומאופק ומובלע בפַּכִּים השוליים, האקראיים, שנספחו אליו, בפואנטות שהספר משופע בהן. בדיוק יכולת האיפוק הזאת היא שהופכת את גינצבורג לסופרת הגדולה שהיא ויוצרת אפקט מצמרר. הרומאן של גינצבורג ראה אור לראשונה בעברית ב-1988, תחת השם 'לקסיקון משפחתי'. התרגום ההוא, בנוסף לשגיאות ולאי-הדיוקים שבו, היה רק הד קלוש ללשון הגינצבורגית, שהתרגום החדש מנסה להתקרב אליה ככל יכולתו.  

הוספה לסל! קנייה מהירה
שכחת סיסמא?

הזינו את כתובת המייל שלכם לקבלת מייל לשחזור סיסמה


שליחה