טוני מוריסון

טוני מוריסון

הביתה הביתה טוני מוריסון

הביתה הוא הרומאן העשירי של טוני מוריסון, כלת פרס נובל לספרות (1993), המחברת של 'חמדת', 'העין הכי כחולה', 'גן-עדן' ו'חסד' הבלתי-נשכחים. רומאן חדש של מוריסון שב ומזכיר לנו בכל עמוד עד כמה היא פשוט יודעת לכתוב, להוליך טקסט בתנופה שמעטים מסוגלים לה. הביתה מחזיר אותנו לארצות-הברית הקשה של ראשית שנות החמישים של המאה הקודמת, ארצות-הברית של מלחמת קוריאה, של הפרנויה המקרתיסטית האנטי-קומוניסטית ושל האלימות הגזענית המבעבעת: על אף אחת מדמויות הספר לא נאמר בו מה צבע עורה, די לנו במצבים שאליהם נקלעת הדמות כדי לדעת זאת. פרנק מָאני בן ה-24 הוחזר משירותו הצבאי בקוריאה חבול נפשית, הלוּם קרב. שני חברי הילדות הקרובים שלו, שאיתם התגייס בתקווה שחיי שלושתם ישתנו, נהרגו לידו. ללוֹטוּס, ג'ורג'יה, המקום שכוח-האל שבו חי לפני הגיוס, הוא אינו מתכוון לחזור, מה יש לו לחפש שם? גם אמו ואביו כבר אינם חיים. זר הוא מסתובב בעיר סיאטל קרוב לשנה, מטורף למחצה, רדוף התקפי חרדה לא נשלטים, תיעוב עצמי ורוחות-רפאים של תמונות חוזרות. כל דבר מזכיר לו משהו טעון בכאב, והאבל העמוק שלו על מות חבריו מכסה, כמסתבר, על מעשים מקוריאה, שאינו מעז לזכור. אבל מכתב שהוא מקבל – "בוא מהר. היא תהיה מתה אם תתמהמה" – מוציא אותו מן השיתוק הנפשי שלו. הוא יוצא דרומה, לג'ורג'יה, להציל את חיי אחותו בת העשרים, האדם היחיד שנותר לו בעולם, זו שעד לפני ארבע שנים הוא היה לה הן אם, הן אב, הן מדריך ומגן. המסע אל אחותו ואחר-כך הביתה ללוֹטוּס – המתנהל בטוּרים גבוהים ונגדש אירועים קיצוניים – הוא לא רק מסעו של פצוע הנפש החוזר לחיים, אלא גם מסע שאירועיו מביאים את פרנק להתמודד עם הזיכרונות המושכחים שלו ולשנות את מה שנראה לו כאמת. לכאורה כותבת מוריסון כמספרת כל-יודעת, אבל האמיתוֹת שבידה זמניוֹת, פרנק קורא עליהן תיגר שוב ושוב: "את יכולה להמשיך לכתוב. אבל אני חושב שאת צריכה לדעת את האמת". האמת הזאת תאפשר לו לקחת אחריות על חייו, לעמוד זקוף, לא להיות תלוי באחרים בתפיסת הערך העצמי. "בוא אח. נלך הביתה", אומרת לו אחותו, והבית אינו סתם מקום, הוא תחושת-עולם.  

הוספה לסל! קנייה מהירה
חמדת חמדת טוני מוריסון

טוני מוריסון, כלת פרס נובל לספרות לשנת 1993, נמנית היום עם השורה הראשונה של הסופרים האמריקניים. על הרומאן 'חמדת', שזכה בפרס פוליצר היוקרתי לסיפורת (1988), כתבו שהוא "המעולה ביצירותיה של טוני מוריסון, שיותר מכל דבר אחר שכתבה מבליט את כישרונה הענק והכמעט-מפחיד"... "סיפור מהפנט, ברוטאלי בכוחו... קיראו אותו ותרעדו"... "מלא פלאים... ספר לשקוע בו, לקרוא אותו בקול, להקשיב לו... יוצא-מן-הכלל"... "נכתב בכוח שרק מעטים כמותו בספרות בת-זמננו"... "הצלחה מזהירה! מבריק!"... אין לדמיין את הסיפורת האמריקנית בלעדיו"... אין זה בדיוק ספר ריאליסטי, למרות הריאליזם הברוטאלי שלו; והוא פנטאסטי רק אם נקבל שהפנטאסטי הוא מה שמהבהב נואשות בין הפלאי לבין הריאליסטי. הרומאן מתרחש בפרבר של אוהאיו, שנים אחדות אחרי מלחמת-האזרחים של ארצות-הברית. סֶת', שנמלטה מן העבדות לפני 17 שנים, עודה רדופה ברוחות הרפאים של עברה. כאילו "שום דבר לא מת אף פעם" ו"זה תמיד יהיה שם ויחכה". לפני 17 שנים, כשבאו לוכדי העבדים הנמלטים להחזירה, איבדה את בתה בת השנתיים, שאותה ביקשה להציל מגורל דומה. כשרצתה לחרות על המציבה "חמדת לבנו" נאלצה לשכב לשם כך עם חרת-המציבות, אך קיבלה בתמורה רק 4 אותיות: "חמדת". וכך זכתה הילדה לשמה, לאחר מותה. מאז ביתה נגוע ורדוף. האם אלה רק הדמיון והזיכרון הטראומטי, או שהבית רדוף בפועל על-ידי רוחה של התינוקת? ומיהי חמדת, נערה-אשה שהופיעה יום אחד, אחרי 17שנים, יושבת על גדם עץ, לובשת שמלת משי ונועלת נעליים חדשות לגמרי; הנערה הזאת – האומרת ששמה חמדת, ושם-משפחה אין לה, ונאספת לביתה של סת' ומשתלטת כליל על החיים שם – האם היא חמדת הבת, שחזרה מן העֵבר השני? בכך כמעט כולם מאמינים, וזה הסיפור שקובע את המציאות מכאן והלאה – סיפור שלא רוצים להמשיך, סיפור שלא רוצים לזכור. אבל מה הקשר בינה לבין "איזה בחורה שלבן אחד נעל אותה אצלו" מיום שנולדה, במחסן חשוך ליד מים, והשתמש בה, ו"בקיץ שעבר מצאו אותו מת והבחורה נעלמה"? בעולם הברוטאלי של הספר, שבו אדם אינו יודע אפילו את שמו, ומי אביו ואמו, ולאן נפוצו ילדיו – סיפור הזהות הוא סיפור של חורים ומחיקות; סיפור של ניסיונות נואשים למלא את מה שאינו ניתן למילוי.

הוספה לסל! קנייה מהירה
שכחת סיסמא?

הזינו את כתובת המייל שלכם לקבלת מייל לשחזור סיסמה


שליחה