אלבר קאמי

מסה שעיקרה התנגדות שיטתית ומנומקת לגזר-דין המוות, שנימוקיה תקפים ומעוררי עניין גם כיום

אוסף הקבצים שבחר וערך קאמי לספר מתווים גיבוש של חשיבה ערכית ופוליטית בד בבד עם תגובתו לענייני השעה

רשימות אלג'יריות 1958-1939: מסמך מרתק, שממנו עולה הגדרה חדשה של תפקיד האינטלקטואל בחברה דמוקרטית

באוראן שבאלג'יריה, עיר מסחר מכוערת למדי וסתמית, "עיר מודרנית בתכלית", פורצת פתאום מגפת דבר וקוטלת יום-יום בייסורים נוראים המונים מתושביה. תחילה העניים הם שמתים בפרווריה הצפופים והמזוהמים, אבל אחר-כך משליטה המגפה את "דין הצדק" שלה בלי משוא-פנים, ומכחידה עשירים כעניים, סוהרים כאסירים, זקנים כצעירים- כולם עומדים נגדה חסרי- אונים. אבל יש בהם מי שנכנע לה מיד ויש מי שנלחם בה, יש מי שעושה אותה מבחן לאהבת האדם- האדם בכלל, ואולי יותר מזה, נפש אהובה אחת או שתיים:אם, ידיד, אישה, ילד.   את רומן המופת הזה חיבר אלבר קאמי, חתן פרס נובל לספרות, על רקע מלחמת העולם השנייה, ומאז הוא היה לאחת היצירות הידועות ביותר בספרות העולמית. הספר כובש זה עשרות שנים את ליבם ורוחם של קוראיו בשילוב שהוא משלב סיפור ריאליסטי , מרתק ומרגש, עם משל על מצבו של האדם המערבי המודרני. משל זה עדיין תקף בלי ספק גם כיום, לאחר עוד ועוד תבוסות שנחל ההומניזם המערבי מאז ועד עתה. קאמי העמיד להומניזם הזה- שאת תבוסתו שאין לה סוף חזה בספר בפיכחון כואב- אנדרטאות אלמותיות בדמותם של אחדים מגיבורי הרומן. דמויות בשר ודם הן שהובסו כולן ואף על פיכן עצם מלחמתן היתה אולי סוג של ניצחון, ניצחונם של מי שאינם נושאים עיניהם אל האידיאולוגיות הגדולות, אלא "מסתפקים באדם ובאהבתו העלובה והכבירה".   "הדבר" מובא כאן בתרגום חדש, חי ורענן , של אילנה המרמן.

"[...] על הגשר עברתי מאחורי דמות שרכנה מעל למעקה ונראתה כמביטה בנהר. מקרוב יותר יכולתי להבחין בדמות אשה צעירה ודקה, לבושה בשחור. [...] צעדתי כבר כחמישים מטר כששמעתי את הקול – שלמרות המרחק נשמע אדיר בדממת הלילה – קול של גוף נחבט במים. נעצרתי באחת, אבל לא הסתובבתי. כמעט מיד אחר-כך שמעתי צעקה, ששבה ונזעקה כמה פעמים, נסחפה גם היא במורד הנהר, ולפתע נָדַמָה".   עם נפילתה של האשה האלמונית אל נהר הסֵן מתחילה גם נפילתו של ז'אן-בָּטיסט קְלַָמַנְס, אולי הדמות העמוקה, האפלה ורבת-הפנים ביותר שיצר אלבֶּר קאמי. כמו לוּציפֶר הנופל מרקיע העדן אל תחתית השאול, גם קלמנס, הפרקליט המצליח ואיש החברה ההולל, נופל מאוויר הפסגות של פאריז למקום הנמוך ביותר באירופה. בְּבָּר מלחים מפוקפק באמסטרדם, הוא מגולל בפני עובר-אורח מזדמן את סיפור חייו ונפילתו, סיפור שהוא גם התוודות על חטאיו וגם כתב-אשמה נוקב, שנון ומסחרר, נגד המין האנושי כולו.   בשיא של וירטואוזיות דוחס קאמי לרומאן הקצר הזה כמה מן המיתוסים המכוננים של התרבות המערבית, מן הברית החדשה ועד ל'קומדיה האלוהית' של דנטה, וגם ביקורת על חוגי האינטלקטואלים בצרפת, השָׂשים תמיד להאשים, לשפוט ולקשור אל עמוד הקלון, אפילו את מי שהיו רק אתמול חבריהם – רמז עבה לז'אן-פּול סארטר וחבורתו, שתקפו את קאמי בארסיות על התנערותו מן הקומוניזם הסטליניסטי. 'הנפילה', שראה אור ב-1956, הוא הרומאן האחרון שכתב קאמי, אחרי שתיקה ספרותית ארוכה. שנה אחר-כך זכה קאמי בפרס נובל לספרות, וב-1960 נהרג בתאונת-דרכים. 'הנפילה' מוגש כאן בתרגום חדש, נאמן ועדכני, במסגרת סדרת "פאריז-דָקאר" בעריכת ניר רצ'קובסקי.

"אדם הראשון" הוא ספר שמלאכתו לא שלמה.  כתב-היד נמצא בילקוטו של אלבר קאמי ב- 4 בינואר 1960,  לאחר שנהרג הסופר בתאונת דרכים.  הוא החזיק 144 עמודים כתובים בעט,  במשיכה אחת,  לפעמים בלי פיסוק כלל,  בכתב קשה לפיענוח (ראה צילומים בעמודים 12, 43, 93).  הסופר עבד על יצירתו האחרונה הזאת בעיקר בשנה שלפני מותו, אבל ברשימותיו הוא מזכירה כבר שנים אחדות קודם לכן, והערותיו מלמדות שהתכוון לעשותה לרומן.  זמן קצר אחרי מותו העתיקה אלמנתו,  פְרַנְסין קאמי,  את כתב-היד במכונת- כתיבה,  ושנים רבות אחר-כך המשיכה את המלאכה בתו, קתרין קאמי,  ותיקנה את הדפים המודפסים בעזרת השוואה דקדקנית עם כתב-היד המקורי.  פרי העבודה הזאת הוא הספר שראה אור לאחרונה,  ב- 1994,  בצרפת,  בהוצאת "גַאלימַר" כספר השביעי בסדרת "מחברות אלבר קאמי". בתרגום העברי הלכתי בדרכה של המהדורה הצרפתית; מלים שפיענוחן אינו ודאי מובאות בסוגריים מרובעים.  מלים שלא פוענחו כלל יש במקומן רווח בין סוגריים מרובעים. בתחתית העמודים מובאות תוספות וגרסאות המופיעות בכתב-היד: אלה שכתבן המחבר מעל לשורות מסומנות בכוכב,  ואלה שכתבן בשוליים - באות.  ההערות המסומנות בסִפרה הן הערות של המו"ל,  חוץ מאחדות,  שציינתי שהן שלי.  בסוף הספר הבאתי מבחר מצומצם מן הנספחים הכלולים במהדורה הצרפתית.  בנספחים האלה כלל המו"ל הצרפתי רשימות של המחבר שנמצאו על דפים יחידים בתוך כתב-היד.  ועוד הערות ורשימות שהיו כתובות בפנקס קטן, שקאמי נתן לו את הכותרת "אדם הראשון (הערות ותוכניות)".  המבחר שלי הוא כולו מן הרשימות של הפנקס, והוא מחזיק רק את הקטעים שבעיני הם תוספת מעניינת לטקסט העיקרי - אם מפני שהם פותחים צוהר קטן להציץ בעדו אל כוונותיו של קאמי לגבי ספרו,  ואם מפני שיש בהם ללמד עוד משהו על רגשותיו של קאמי כלפי הדמויות שבספרו,  או על מחשבותיו בעניינים החברתיים והפוליטיים העומדים במרכז הספר הזה.  מטעם זה כללתי גם את מכתבו של אלבר קאמי למורהו בבית-הספר העממי,  לואי זֶ'רמֶן, שנכתב לאחר שהוכתר הסופר בפרס נובל לספרות,  ב- 1957. ההחלטה לכלול בתרגום העברי את ההערות שבמהדורה הצרפתית אינה נובעת מכוונה לשוות לספר "צביון מדעי", כי אם מן הרצון לכבד את אופיו המיוחד של הטקסט הזה, שהוא במובהק יצירה ספרותית לא-גמורה,  ויותר מזה: מסמך אנושי ואישי ממדרגה ראשונה.  דבר זה ניכר היטב לא רק בתוספות ובהערות למיניהן,  אלא גם בתוכן ובסגנון. ואמנם גם פה נקטתי בעקרון של נאמנות לרוח המקור: לא ראיתי לי זכות,  וגם לא טעם,  לעבד וללטש את הטקסט במקומו של קאמי,  שלא הספיק לעשות זאת,  ולא מחיתי בתרגום את עקבות היד הנמצאת בעיצומה של כתיבה קדחתנית,  עקבות המעידים עדות חיה כל-כך על מעורבותו הרגשית של הכותב.  לכן,  לא זו בלבד שהבאתי את ההערות - גם אם לא תמיד הן בהירות לגמרי ולא בכולן יש תוספת של ממש - אלא השארתי את החספוס ואת המעידות המעטות שבמקור: משפטים ארוכים מאוד,  מקצתם אף לא-גמורים, חזרות,  ניסוחים מגושמים לפעמים,  סתירות - כל אלה סימני מאמציו של זכרון אנושי בעצם פעולתו. אין ספק שמותו של קאמי שלל ממדפי הספרות היפה יצירה שונה,  משוכללת יותר מזו שיש בידינו עתה, אבל היצירה-המסמך שניתן לנו לקוראה עכשיו,  מלבד זה שגם כמות שהיא כתיבתה נפלאה ברוב חלקיה, מזמנת לנו, יותר משלושים שנה אחרי מותו של אלבר קאמי,  מפגש חדש ואחר עם בן תקופתנו המיוחד הזה,  האיש והיוצר. אילנה המרמן