אורנה וייס

אורנה וייס

האוניות שוקעות לאט האוניות שוקעות לאט אורנה וייס

"הַלַּיְלָה יָרוּ לִי כַּדּוּר בְּלֵב, / מָה אֶעֱשֶׂה בִּשְׁאֵרִית הַזְּמַן?", שואלת אורנה וייס, ועונה לאורך ספרה הראשון בשירים שמבטם כמו מציץ בנו מבעד לעור שקוף לגמרי. השירה והסיפורים הקצרים הכלולים בהאוניות שוקעות לאט הם יותר מסך מבעיו של קולה המיוחד: הכאב האישי העולה מהם אינו חדל לגעת בעצביה החשופים של ההוויה הישראלית. השואה המחלחלת אל הילדות, המאמץ להיבדלות מהאם וסיוטיה, הבעל שנרצח בפיגוע חבלני, הבדידות, התשוקה, והגעגוע — נותנים כולם ביטוי עמוק למערכות הנפש הניצבת מול מציאות הקיום בארץ הזאת. האובדן והבדידות, יחד עם רישומי הילדות בצל חוויות השואה של ההורים, מותירים את הדוברת בשירים אלה כחשופית נטולת קונכיה. לא מעטים מהשירים מתעדים חוויות מטיפולים, מהמאבק להיות ולצלוח את הלילה האפל של הנפש — אך אפילו שם שירתה של אורנה וייס אינה נעשית משותקת אלא מזוקקת. דווקא הכתיבה ממעמקים היא המאפשרת לה את המגע הבלתי אמצעי המייחד את קולה ושפתה השירית. בצד השירים, ובהקבלה לשערי הספר, כלולים בהאניות שוקעות לאט גם שלושה סיפורים קצרים, שהאחד מהם — 'קול שני' כבר זכה לשבחיהם של הסופרים חיים באר ועמוס עוז.  

הוספה לסל! קנייה מהירה
שכחת סיסמא?

הזינו את כתובת המייל שלכם לקבלת מייל לשחזור סיסמה


שליחה