אבות ישורון

אבות ישורון

מלבדאתה מלבדאתה אבות ישורון

מִלְּבַדְאַתָּה אבות ישורון "לשון לסופר כצעצוע לילד. לשון ביד יוצר – הוא לא מרגיש בה, עד שלא שובר אותה; וכשהוא מפיל אותה – הוא שומע את קולה של הלשון, השפה שהיא שלו". מבחר מקיף זה, בעריכת הלית ישורון ולילך לחמן, מביא את אחד מגדולי המשוררים הישראלים, משורר מהפכן ששירתו בשלושים השנים האחרונות לחייו היתה נועזת, מקורית ומרתקת יותר מזו של צעירים ממנו בשנים רבות. שיריו מתפרעים בלשון שמשגעת את העברית ובערבוב הנושאים הגדולים של הקיום היהודי-ישראלי עם חומרים קומיים וזוטות של חצר אחורית תל-אביבית. ישורון שואב לכלל מטאפוריוּת הדדית את כל הנקרה בדרכו, קטן וגדול, טריוויאלי ומרכזי. בזה כוחם הגדול של שיריו לדקור את הקורא, להפעימו ולחדש את ראייתו. ישורון הוא "זה שיש לו מסמר תמידי בתוך הנעל", וה"מסמר" הזה קשור תמיד באשמה גדולה, היסטורית ואישית. אין בעולמו שום שלמים הרמוניים, מאוּחים, שאינם "גן ריב". עד שלא שוברים לא מרגישים. השבירה היא דרך להעמיד את עצמאותך מול הדברים, אך גם דרך לאשש את תחושת קיומם. ומן הצד האחר, יש גשר בין המרוחקים. התהום בין כאן לשם, בין העיירה לתל-אביב, בין העכשיו לעבר, בין העברית ליידיש, בין יהודים לערבים – מניעה את המשורר לראות בקוטב האחד את המנוגד לו. כי "אין נופים אבודים", כי "הגשר נחוץ לעבור אל השרוף שוב ושוב". לילך לחמן הוסיפה לספר אחרית-דבר נרחבת. 

הוספה לסל! קנייה מהירה
הבית הבית אבות ישורון

הפואמה "הבית" היא משיאי יצירתו של המשורר אבות ישורון (1904-1992). בערוב ימיו משקיף המשורר על הבית שממול, הנתון בעיצומו של תהליך שיפוץ. הפואמה מלווה את תהליך השיפוץ, מתוך הזדהות עם סירובו של הבית להשתפץ. מבחינתו של ישורון, דווקא שכבות ההרס והבלאי של הבית מגלמות את הזיכרון, את חותמם של דיירים קודמים; והשיפוץ כמותו כשכחה. הזיכרון והחוב למתים ממלאים תפקיד גורלי בעולמו הקרוע של אבות ישורון, וכך נעשה הבית לזירת מאבק של ממש. בעודה פורטת בנאמנות את תהליך השיפוץ, הפואמה כמו מספחת את הבנוי להרוס, ופורצת את הרגע – כמו בסיאנס – לקולותיו המציפים של הזיכרון. הפואמה של ישורון היא אתר בנייה, המוקדש להצמחתו הסבלנית של ה"הרוס", כלשונו. במובן זה הפואמה יונקת ממקורותה הקדומים ביותר של השירה: היא אינה מבקשת לתאר מצב או למסור עמדה נפשית, אלא להוליך מעשה בעולם. המשורר מגייס את כל כליו ופועליו כדי לעצור את תהליך השיפוץ, או לפחות לתת בו צורה חדשה. "הבית" הוא דגם מפוסל בחומר, המדמה את היפוכו של התהליך המתרחש במציאות. ככל שהמילים משליטות את ההרס על הבנייה, הן הולכות ונטענות בעוצמה מאגית, אכסטאטית: "הבית בזמן/ בניתו נראה/ כל הזמן/ הולך ונהרס.// כל טלאי/ שמוסיפים לו – / הדגשת ההרוס./ כמה הרוס!". אפשר שפעולת ההשבעה השירית הזאת נחלה הצלחה של ממש: כך או כך, פעולות השיפוץ הופסקו לכמה שנים, והקבלנים הניחו לבית בהריסותיו. הספר הבית מביא את מבטיהם של 16 אמנים על היחסים בין "הבית" לבית. 16 עבודות אמנות מלוות את בתי הפואמה, וחוקרות את  היחסים בין ביתו של המשורר לבית שממול; בין חומרי הבנייה של העולם לאלה של הלשון; ובין כל אלה לבין המדיום שבאמצעותו הם פועלים (צילום, ציור, רישום) בהוסיפם עוד טלאי למלאכת הבנייה הלא-נגמרת של "הבית". זה ללא ספק ספר השירה הכי יפה, חזותית, שיצא ב-2013. הפואמה הנהדרת והחיה "הבית" של אבות ישורון, לצד עבודות של אמניות ואמנים ישראליים עכשוויים המפרשות את המושג "בית". שאפו להוצאת הקיבוץ המאוחד - ספרית פועלים ולעורך עודד וולקשטיין שאחראים לקסם הנדיר הזה." (דף הפייסבוק של "המגדלור")  

הוספה לסל! קנייה מהירה
שכחת סיסמא?

הזינו את כתובת המייל שלכם לקבלת מייל לשחזור סיסמה


שליחה