זוכי פרס ספיר

זוכה פרס ספיר לספרות התלמידים בכיתה לא אהבו את המורָה שלהם. היא הייתה עריצה, חמוּרה, מנוכרת. היא לימדה אנגלית, אבל עיקרה את השפה מכל מה שחי והגישה לתלמידיה שלה שלד של חוקים מופשטים. בהתאבדותה בקפיצה מגג הבניין שבו התגוררה, המורה נשארה חתומה ואלמונית כמו בחייה. מקץ שלושים שנה נקראת המספרת, תלמידתה לשעבר, אל חידת חייה של אלזה וייס. במבט לאחור, היא מבינה שקיבלה מווייס שיעור גורלי, שיעור ששיעורו כחיים עצמם. אבל מה היה השיעור הזה? מה לימדה המורה? זאת ראשיתו של המסע המסחרר שבמרכז הרומן הראשון של מיכל בן-נפתלי. בשילוב וירטואוזי של חומרים היסטוריים נפיצים והפלגות בדיוניות מתחקה הרומן אחר עקבותיה של אישה שעשתה כל שיכלה כדי שלא להותיר עקבות. שיעורה של המורה מתגלה כצופן מורכב, שפענוחו ההדרגתי מוביל את המספרת אל כמה מהצמתים הסוערים ביותר של המאה העשרים. "המורָה", רומן ראשון למיכל בן-נפתלי - מהסופרות הנועזות והמקוריות ביותר הפועלות כיום - מתפרשׂ על תקופות בלי לאבד לרגע את יכולת הקריאה האינטימית בדיו הסתרים של הנפש האנושית.

ספר האלף-בית של דן צלקה הוא ספר פלאי, מעין קמע. סוד הפלא הוא עשרים ושתיים אותיות האלף-בית. זהו לקסיקון אישי, שערכיו הם אירועים ודמויות מחיי הסופר. הסדר האלפביתי, השרירותי לכאורה, גואל את פרטי החיים מן היומרה האוטוביוגרפית לספר סיפור שיש לו התחלה, אמצע וסוף, והופך את צירופם למשהו אחר, אולי לדיוקן עצמי. מן הדיוקן הזה ניבט האמן, אחד הסופרים המרתקים והחידתיים ביותר שקמו לנו בעשרות השנים האחרונות. זהו ספר של אותיות, אך גם של אנשים: רשומות בו דמויות שוברות לב, כמעט מכושפות, מילדותו ומנעוריו של דן צלקה בברית-המועצות ובפולין ההרוסה של שנות הארבעים והחמישים, ולצידן דמויות ישראליות המוכרות לרבים במידה זו או אחרת - ציירים, משוררים, פוליטיקאים, עיתונאים, קבצנים, פילוסופים, סנדלרים, מוכרי ספרים. בין הדמויות הללו משובצים קרעי חיים, רגעים מהבהבים, חרטות, אהבות ישנות, אפילו חפצים: זוג נעליים בלויות, צנצנת חרדל, שעון-עצר, אקדח -- רמזים לחיים שנסדקו שוב שוב, לא רק בתוהו הנורא של אמצע המאה העשרים, אלא גם במאמץ להציל מן התוהו הזה משהו חי, פועם ומתמיד.

'מישהו לרוץ אִתו' הוא סיפור מתח, וחיפוש, ואהבה. אסף, נער ביישן וגמלוני בן שש־עשרה, נעקר משגרת־יומו כשהוא נשלח למשימה חסרת־סיכוי: לאתר את הבעלים של כלב גדול ופרוע שנמצא משוטט ברחובות ירושלים – והוא זה שיריץ כבסחרחורת את העלילה של אסף בספר. כך מגיע אסף לאנשים ולמקומות שבאמצעותם נגלה לו, כמו בפאזל, סיפור מופלא השואב אותו לתוכו – סיפורה של תמר, נערה בודדה וסוערת, שנלכדה בסבך של עולם אפל ומסוכן, ונאבקת בו באומץ. תמר היא הגיבורה הגואלת של 'עלילת ההצלה' שבספר. תוכניתה נועזת, כמעט מטורפת, ולאסף הנדהם והמוקסם אין ברירה אלא להילכד איתה בסיפור שלה, לרוץ איתה עוד לפני שהכל ברור לו ולפני שהוא פוגש אותה ממש. לשניהם יהיו אלה ימים של מסע אל גבולות ההעזה, הנדיבות וההקרבה; מסע של התבגרות מואצת. הסיפור, שמתחיל כסיפור לבני־הנעורים, הולך ומתבגר מפרק לפרק (ופרקי תמר מלכתחילה 'מבוגרים' יותר מאלה של אסף בן־גילה). השניים יחצו 'גבול' ביחד, ויגיעו לגילוי עצמי ולגילוי האהבה. קוראים שונים, או קריאות מגוּונות, יוכלו ללכת שבי אחרי ה'רומנסה' המודרנית הזאת, הריאליסטית והמבריקה, של גרוסמן. אפשר לקרוא בספר למען העלילה המפתיעה בתהפוכותיה; אפשר להתרגש מהעיצוב החם והחכם של תהליכי הנפש של הדמויות השונות כל־כך זו מזו ועם זאת מוצאות בתוכן את "החלק של הלֶגו בנפש" שמחבר אדם לאחר; ומי שמבקש לעקוב אחרי גלגולי הגיבור ה'גרוסמני' בין ספריו גם ימצא עניין רב בַּ'תיקון' שעוברים כאן הגיבורים החסומים מן העבר, החל מ'רץ' – ביכולת שניתנת להם לפרוץ את המעגל, לתת את עצמם לאחרים, להשמיע בחוץ את הקול הפנימי, הנבדל והטהור אף שמתפלשים אתו במחילות הפנימיות הכי אפלות. כשמגיעים לסוף הספר אי אפשר לא לשים לב לגלגול שעבר כאן אשכול המעשיות על הנסיכה השקועה בשינה עזה, ועל גואלהּ האירוטי. סיפור התשתית הזה, של המיפנה בחיי המתבגרים ומשבר העקירה מעולם הילדות ומיסגרותיו, התפרק ונבנה־מחדש אחרת בוֶרסיה המודרנית שלו. אפשר לגלות כאן את הֵדי הפרטים המטאפוריים האופייניים למעשיית ההתבגרות הזאת: המגדל, המבצר או הטירה החסומים, האי הנעלם בלב ים, סבך השיחים הקוצניים, היער, המערה, הבריכה או הבאר שהנסיכה משוקעת בהם, מעגל־האש הלא־עביר, הסם שהישקו אותה תחליפי־ההורים המאיימים, בעל־החיים המוליך את הנווד־הנסיך ליעדו, המבחנים שעליו לעבור בדרכו להבקיע את הסבך, המפתח, התיבה בה מופקד האוצר, מחלפות השיער הנגזזות, וכו'. אבל הסיפור הזה מתחלק כאן אחרת בין הדמויות, והוא נבנה מחדש בהסטות, בחילופי זהויות, ובחילופי מינים (שחוזרים שוב־ושוב בספר, כמעט לגבי כל דמות). 'הנסיכה' היא זו שגואלת כאן באומץ (המאבקים של אסף הם רק הד רך); 'הנסיך' (א��ף) הוא זה שרדום; אבל המסומם בפועל אינו אסף, אלא מי שרוצים להצילו; דווקא בהורים כמו הוטל ה"כישוף שרוקן אותם מעצמם, רק קליפת הוריה נשארה"; ומן המגדל, שהזמן בתוכו ניקרש, פורצת דווקא תחליף־האם, לאחר שבאה הדקירה שנקבה את קרום המלים שהיו חייה עד אז; וכו'. המעקב אחרי האמירה החדשה של הספר יצטרף לקחת בחשבון את הערבוב־מחדש העמוק שהוא עושה בתפקידים התרבותיים המסורתיים. ועדיין לא אמרתי דבר על העיקר: הגילוי המחודש של עונג־הקריאה. מ.פ.

הרומן הראשון של אלונה פרנקל למבוגרים! זוכה פרס ספיר 2005!   הרבה שמות היו לאלונה פרנקל בילדותה, ובהרבה מחבואים היא הסתתרה: בעגלה מלאה קש, בבונקר שנחפר מאחורי הארון במטבח, בדיר חזירים, בארגז ששימש כמיטה ודמה לארון מתים, במרבץ סמרטוטים, בארון שאחת מדלתותיו הוסוותה כמערכת של מגירות. הם לא היו תמימים במיוחד, משחקי המחבואים הללו, ולעיתים אף היו מסוכנים מאוד -- בעיקר כשהגסטפו ארב מעבר לדלת. עם הזמן היא שכחה ללכת, שכחה לדבר, שכחה אפילו לבכות, אך לא הפסיקה לחלום ולהשתעשע, לצייר ולחפש חברים למשחק. הבכי פרץ אחר-כך, מייד אחרי המלחמה, ומאז לא חדל, גם כשעיניה יבשו. הוא רק חלחל למפלסים עמוקים יותר, שקע אל מאגרים של דמעות תהום. בספר 'ילדה', ספרה הראשון למבוגרים, פורשת אלונה פרנקל את זיכרונות ילדותה הקשים והסבוכים בחושניות מפליאה, ומתוך נאמנות עמוקה לנקודת המבט המיוחדת של גיבורת הספר -- הילדה הרכה שנאלצה להסתתר פעמים כה רבות עד שהייתה לרואה ובלתי נראית, ומסתתרת עד היום בתוך האישה שצמחה ממנה. עכשיו, אחרי עשרות שנים, היא מציצה סוף-סוף ממחבואה ומתגלה לעינינו: ילדה מלאת חיים בעולם מר ונורא. הספר ראה אור לראשונה בהוצאת מפה בשנת 2004, ובשנת 2005 זכה בפרס ספיר לספרות.

ל"בת הגדולה", הגיבורה של הרומאן הזה, יש שורשים מצריים מדורי־דורות. מצד האב – עוד מימי גירוש ספרד, אז הגיעו מקסטיליה, לאחר תלאות וטלטלות, שבעה אחים קאשְׂתילים ונחתו בחוף עזה; ומצד האם אפילו 3000 שנה מוקדם יותר, שכן היא נצר לבית־האב היחיד שלא מסופר עליו בתולדות ישראל, אלה שסירבו למשה רבנו ונשארו במצריים. את בני המשפחה העלה ממצריים בשנות החמישים השומר הצעיר. הם היו מאנשי הגרעין המצרי, שנקלט בקיבוץ עין שמר ועד מהרה גורש משם בעוון סטליניזם. בתערובת של עובדות היסטוריות וביוגרפיות, ואגדות מומצאות, ובדיון והגזמות, ושפע של פרטים ומאורעות שכביכול אינם ממין העניין, כותבת קסטל־בלום בגוף שלישי את הסאגה המשפחתית של משפחת קאשְׂתיל. לראשונה פוגש העולם הספרותי הקסטל־בלומי את העולם ההיסטורי ואת הזיכרונות המשפחתיים, ובמפגש הזה הטון של המספרת חמקמק, מעורר היסוס מתמשך אם הדברים נאמרים ברצינות, בקריצת־עין או בהפלגה גרוטסקית. עצם הז'אנר של רומאן המשפחה והקונבנציות שלו מאותגרים כאן. "עץ המשפחה" כמו זוכה לגיזום משונה – צמרתו נשלחת בתנופה הצידה. התשובה לשאלה מה שייך ומה לא שייך לסיפורה של הזהות המשפחתית המדומיינת, לאותם מאפיינים מלַכדים העוברים מדור לדור, חדֵלה להיות טבעית ופשוטה. כמו בסיפורי משפחה אחרים, גם בסיפור של משפחת קאשְׂתיל נמצא ארוחות ומפגשים משפחתיים, מיתות ולוויות, אירועים ופרטים החוזרים באופן מפתיע בדורות שונים של המשפחה, אִמרות וסיפורים משפחתיים, וגם דברים שלא מדברים עליהם, כי הם חרפה למשפחה, או עלבונות ואי־פרגונים, שאף הם דבק משפחתי מאחה. אבל המאפיינים האלה מחליקים הצידה אל עֵבר הפארודיה והאבסורד, או אל הבלתי־שייך לכאורה. כך גירוש ספרד המכוֹנן, והגירוש מעין שמר, ושאר הגירושים וההדרות המכאיבים, מצטרפים ל"גירוש ברמינגהם" שבו נמנע מן "הבת הגדולה" לגור בדירה "שדרורה מֶקְקֵיי סידרה". ובמקום סיפורם של שבעת האחים בגירוש ספרד צץ סיפורו של אח שמיני שהמסורת המשפחתית העלימה, כי בתו היתה רועת חזירים וחרפה למשפחה. דווקא הבת הזאת היא אנלוגיה מוקצנת ל"בת הגדולה" הדחויה, כפי שבת־דמות אחרת שלה היא סֶלֶסט, היהודייה המצרייה החסרה כל עניין בישראל, שההצדקה להופעתה בספר, כמו גם ההצדקה לחומרים לא־שייכים אחרים, היא הפוטנציאל האנלוגי שלה, אשר עצם הפעלתו מושארת לקוראים. הספר הזה, היודע להפוך שורת מיתות לטקסטים קומיים, הוא בסופו של דבר ספר על כיליון ועל שיברונם של אידיאלים ושל חלומות גדולים; על אי הרלבנטיות של התום לישראל של ימינו. "ייאוש כזה לא נודע במדינה מאז הקמתה". בהעזה רבה מוליכה בו קסטל־בלום את כישרונה האדיר לאזורים חדשים בכתיבתה.

זוכה פרס ספיר 2012 המספר של מוקס נוקס מגולל את קורותיו של נער אחד בקיץ אחד, כשהיה בן שש־עשרה ועבד במפעל קיבוצי, ואת יחסיו עם שני נערים שם ועם מזכירת המפעל, אישה בודדה, שהוא חושד שהיא המאהבת של אביו, גבר דתי ומלא זעם. במקביל, בהווה שממנו הוא מספר, הוא נסחף לפרשיית אהבים עם אישה מבוגרת ממנו, שמעמידה בסכנה את גבולות האינטימיות ואת תחושת הוודאות שלו בעולם. עלילתו של מוקס נוקס מעוגנת בעכשיו, וגם באז, אבל לא מזמן - הכול כאן, די קרוב אלינו: בתל אביב־יפו ובעיירה בדרום הארץ. נתוני הזמן והמקום המוכרים הללו וגם מטעני הנפץ החברתיים והתרבותיים האקטואליים, שאדף מטמין בסיפור שלו ואחר כך מפרק אותם: חילוניות ודתיות, פריפריה ומרכז, אותנטיות ופוריטניות מול זיוף והתפקרות ועוד, במיומנות מצמררת (ליתר דיוק, רק את רובם - כמה מהם נותרים, בכוונה, במצב של על־סף־התפוצצות) מעודדים אותנו לחוויית קריאה ריאליסטית, כלומר, לחוות את העולם הבדיוני בכלים הרגשיים והרוחניים המשמשים אותנו בחיי היומיום שלנו. אבל, כמו תמיד אצל שמעון אדף, בתוך הקפלים והסדקים של החיים השגרתיים מסתתרות רוחות רפאים שהגיבור חייב להתמודד איתן כדי לשרוד הן כאדם "מן היישוב" בן להורים, אח, מאהב וכו, והן כיוצר שמנסה לשרות עם אלוהים ועם אנשים. אדף יוצר כאן דמות של אמן צעיר שמתעמת עם משקעי הכאב של ילדותו ועם מסורות לא מפוענחות, שהונחלו לו כאורח חיים שלם ואטום. הוא מחליט להתנתק לחלוטין מעברו, שמיוצג על ידי דמותו העריצה של אביו, ולאמץ מסורות חלופיות, רחוקות ככל האפשר (למשל, העיסוק האינטנסיבי שלו, הכפייתי משהו, בלימוד שורשי מילים לטיניות).   מוקס נוקס הוא הרומן החמישי של שמעון אדף, וספר המראה של הרומן הקודם שלו, "כפור". זהו רומן חשוף, רגיש, ההולך "על הקצה", מחוספס ופיוטי, מנוכר ומתמכר־ממכר של הסופר הישראלי החידתי והמאתגר ביותר.   על ספרו "מוקס נוקס" זכה שמעון אדף בפרס ספיר לשנת 2012. 

זוכה פרס ספיר 2015! אנדרו כהן, פרופסור ומומחה עולמי לתרבות השוואתית, גבר נאה, אלגנטי ומרשים הוא התגלמותה של ההוויה הניו יורקית העכשווית, המצליחה והמרוצה-מעצמה.   הוא מתגורר בדירת פאר המשקיפה על נהר ההדסון, מפרסם מאמרים מבריקים במיטב כתבי העת ומנהל בקלילות מערכות יחסים סבוכות עם הנשים בחייו. אלא שלפתע פורצים לתודעתו חזיונות מיסטיים: חלומות והזיות חסרי פשר על המשכן ועבודת הכוהנים בבית המקדש בירושלים.   אלה חושפים בקעים במסכת חייו המושלמת-לכאורה, והפרופסור הנינוח חווה קריסה שממדיה פסיכולוגיים ותיאולוגיים כאחד. ובתוך כל זה נשזרת עלילת משנה בלשון חז"ל, המתארת את סדר עבודת הקורבנות והקטורת ביום הכיפורים. שורותיה הנפתלות משמשות מפתח פרשני למהומה שאליה נקלעים חייו השאננים של הפרופסור היהודי-ניו יורקי.   השפה העברית, על תיבות התהודה ההיסטוריות המגוונות שלה, היא גיבור נוסף ברומן. דווקא על רקע אי-ישראליותה המובהקת של העלילה המתרחשת כולה בניו-יורק, על רחובותיה, מסעדותיה ודמויותיה הססגוניות, הבחירה בעברית מסמנת כי תשוקתו האמיתית של הרומן מקורה במקום ובזמן אחרים, קדומים וקמאיים.

זוכה פרס ספיר 2013.   אסא פוגל, דוקטור בלי משרה ופרוד טרי, מתעורר בוקר אחד לחדשות מבהילות: אמא שלו האהובה, סמנכ"ל מרכז תיאודור הירש לשלום בר קיימא, פרופסור להיסטוריה של עם ישראל, אספנית אנינה של אמנות ישראלית ופעילה נמרצת בשלל אגודות ידידים – חשודה שגנבה ממקום עבודתה 3.4 מיליון שקלים. עכשיו אסא מנסה לנווט בתוך מציאות טרופה: בין אחותו המשוכנעת בחפותה של אמה לבין אחיו הספקן; בין פרודתו הנוכחת בחיי כולם לבין החברים שנעלמים; בין טעויות ותיקות לעלבונות חדשים – והכול לעיני התקשורת, שאינה נותנת מנוח. אבל יותר מכול עליו לבחון מחדש את דמותה המוכרת כל כך של אמו. מי היא האישה הזו, עם חוש ההומור הנהדר, השכל החריף והנטייה הקלה לצדקנות, שיושבת עכשיו במעצר בית? בעלת הבית מפרק את דמויותיו בסכין מושחזת ומרכיב מהן רומן מקורי ומסעיר על משפחה ועל כסף, על אימהות וילדים, על כישלון והצלחה, על מעמד ועל תדמית.  ספריה הקודמים של נעה ידלין, חיי מדף (זמורה ביתן, 2010) ושאלות קשות לאללה – אתם שואלים, אלוהים משיב (חרגול/עם עובד, 2005) זכו לשבחי הביקורת וסימנו אותה כאחד הקולות המבטיחים בספרות העברית.   הסופרת זוכת פרס ספיר 2014!  

בעברית קדחתנית פורש ליניק פיסת חיים מפתיעה בחיוניותה העזה, ומתבונן בה ללא שיפוט, וגם ללא ריכוך, מתוך קרבה וריחוק כאחד, בהבנה וגם באירוניה. הסיפור זורם ומתפתל בהיצמדות לזרימת תודעותיהם של מירה ונחמיה, שמסירתן בתנופה, בניואנסים ובמטאפורות לא-צפויים, היא מקור כוחו הסוחף של הרומאן. הריאליזם הנוקב של הדמויות הראשיות מלווה בספר בססגוניות הגרוטסקית של שלל הדמויות מן היישוב. בעלילות-המשנה שלהן שבים ונארגים הנושאים של הספר באקלים של הפוגה-קומית. וגם כלבה שותקת וחכמה מלווה אותנו. 'דרוש לחשן' הוא רומאן מז'ורי, הקובע לחגי ליניק מקום בשורה הראשונה של בני דורו בסיפורת הישראלית. הספר זכה בפרס ספיר לספרות לשנת 2011.