הוצאת אינדיבוק

18 סיפורים של מציאות ואבדות, של התגלות ושל חסר, של אובדן ושל יופי וקירבה השולחים את גיבורהם לנתיבים לא צפויים, המזמנים להם לא פעם מפגש מכאיב עם אובדן עמוק יותר, אך לפעמים גם עם רגעים של התגלות ושל עוצמה.

"כאן כתוב שקוראים לך דניאלה היילי אמיתי? היילי? מה זה ההיילי הזה? שם שהכנת לרגע שתכבשי את העולם, את הוליווד?" "היילי הוא שביט שעובר במסלול כדור הארץ אחת לשבעים וחמש שנה בערך. ובלילה שנולדתי בו, תשעה בפברואר, אלף תשע מאות שמונים ושש, כל מי שהביט אל הרקיע היה יכול לראות אותו. רק להרים את העיניים ולהסתכל..."   הוריה של דניאלה חשבו שהשם שהעניקו לה יהפוך אותה למין כוכב שביט נדיר כזה. ואכן, אם תקלידו את שמה בגוגל, תעלו 27 אלף תוצאות חיפוש. היא שחקנית יפה ונחשקת. היא חיה בתל אביב. היא טסה לטוקיו כדי לשחק בסרט. היא עוצרת בפריז כדי לחפש את הבלוגרית שכמו מדברת מגרונה.   אולי היא מבקשת קשר. אולי היא מבקשת להבין את חייה. אולי היא מבקשת להבין מה פירוש הדבר, להיות כוכב שביט. הרי  "כל מה שהיא יכולה לחשוב עליו כשהיא מעלה לפניה את השם היילי, הוא שבפעם הבאה שבה יחלוף במסלול כדור הארץ, באלפיים שישים ואחת, ההורים שלה כבר לא יהיו פה. וגם היא, גם היא תהיה כבר אחרי הכל. ההישגים שלה כבר יהיו מאחוריה, וכך גם האהבות והתשוקות, וכל השיאים, והיופי."   ביד בטוחה ובלשון חדה ופיוטית, ערן שגיא מלווה את היילי במסע של חיפוש עצמי, של עונג וכאב, של חושניות ושל קהות רגשית, של היקסמות מזוהר ושל פקפוק בו. קולו הוא קול חשוב של מתבונן חומל בתרבות ההולכת ומתכסה באשליה ומחפשת לעצמה מזור.     "(היילי)" הוא הרומן השלישי של ערן שגיא, אחרי "זה קורה מהר" (2011, כנרת זמורה ביתן) ו"אקלים" (2014, כנרת זמורה ביתן).   בספר משולבים קטעי בלוג מאת תהל פרוש.    

סיפורו המוזר של זר מסתורי, נוכל מומחה ואמן תחפושות, שעולה על אוניית קיטור במיסיסיפי. רומן אמריקאי גדול

  עֲדַיִן לֹא כָּל הַנְּשָׁמָה מְהַלֶּלֶת יָהּ עֲדַיִן יֵשׁ בָּהּ חֵלֶק אֶחָד סַרְבָנִי עוֹמֵד בְּמִרְיוֹ וּמַצְמִיחַ בְּתוֹךְ לִבּוֹ תְּהִיָּה לוֹמֵד לוֹמַר בְּקוֹלוֹ שֶׁלּוֹ בּוֹדֵד אֲנִי וְאֵין לִי לָשֵׂאת בִּשְׂפָתַי שֵׁם הֲוָיָה עַד שֶׁהִיא אֵינָהּ רוֹצָה לָשֵׂאת עֲווֹנִי. ספר שיריו השלישי של הסופר והמשורר אלמוג בהר. קדמו לו: צִמְאוֹן בְּאֵרוֹת (עם עובד, 2008) וחוט מושך מן הלשון (עם עובד, 2009).    

להורדת הספר חינם, אנא בצעו תהליך רכישה רגיל בכרטיס אשראי והמערכת כבר תאשר את הקניה באופן אוטומטי במרחב המצולק והשסוע של מלחמת לבנון השנייה, שבו המטרות הקיומיות המוכרות אובדות; השאלה "לאן?" נענית בתשובה תקיפה: "תפסיק לשאול שאלות מיותרות". ככה, ללא סיבות ויעדים, עם המספר ועם סיפור המלחמה, אנו נעים. יש מצית בכיסו. האש נישאת על גופו. אנחנו נעים כדי לחמוק מאש. אנחנו נעים כי אנחנו מושכים אש. אנחנו נעים כדי לייצר אש. "לאן?" היא שאלה אנושית מדי. מעבר לאוריאנטציה, היא שואלת לגבי תכלית. ומהי תכליתו של אדם שהפך לחוליה בגופו של נחש, הנע בטור עורפי, בקנים שלופים לכל עבר..."                            יהונתן דיין  

מה קורה לזוג האוהבים שהטיול שלהם הולך ומשתבש? איזו נחמה לא צפויה מוצאת אישה שחיי הנישואים מכבים אותה? כיצד מקרב מותו של גבר בין שתי נשים? גיבורי האסופה "הולכים ומסתבכים", נאלצים להתמודד עם הבחירות של עצמם ועם התפניות המפתיעות שמכתיב להם הגורל. הסיפורים המובאים באסופה מנסים לשפוך אור על החלקים החשוכים יותר במערכות היחסים שלנו, על הדברים שאנחנו מעדיפים לא פעם להתעלם מהם או סבורים שיהיה נכון יותר לשתוק לגביהם. גם הגיבורים שלפניכם יאמצו לא פעם את השיטות הללו אך ישלמו את המחיר וייאלצו להתמודד עם התוצאות.   האנתולוגיה "הולכים ומסתבכים" מארחת מגוון כותבים וכותבות שלחלקם זהו פרסום ראשון. הבמה הדיגיטלית מאפשרת לחקור ולהציף נושאים וכותבים שאינם חלק מהמיינסטרים הספרותי, להציע קולות חדשים ומעניינים ולהפיץ את בשורת הספרות לכל דורש.

"כל דיבור", כתב חיים נחמן ביאליק, "הוא כיסוי... קליפה סוגרת בתוכה טיפה אפלה". פרדוקס השפה, המודעות לשקיפות הכוזבת של המלים והצורך להבקיע באמצעות הלשון אל מה שמעבר לה, הם העומדים ביסוד הספר שלפנינו. מתוך התחקות מתמדת אחר מסלולים של גילוי וכיסוי בלשון, במבחר דיונים מאירי העיניים בספרות, במדע, בשיח הפוליטי ובאתיקה – מחנוך לוין ועד אלן טיורינג, מגנטיקה ודקדוק ועד סוגיית הרצון החופשי, מביקורת האמנות ועד שאלות של אי ציות אזרחי -  המסאי, הבלשן והבלוגר הפוליטי עידן לנדו מקפיד להציב סימן שאלה מעל הניסיון האנושי להריק מחשבות למלים, לייצג בהן מציאות או אולי דווקא להסתירה. ואולם אין זה ספר מופשט או תיאורטי. להיפך. בסיכומו של דבר, לנדו אינו בא אלא לומר: חובתנו המוסרית הראשונה במעלה היא להסיט את הווילון החוצץ בינינו ובין עולם העובדות, בין הייצוג ובין הממשות. כאשר הוא עוסק בפוליטיקה, אין מובן מאליו מזה - הקריאה לקרוע את מסכי התעמולה והכזב מעל עינינו היא קריאה להילחם בעוולות ובאי צדק המקיפים אותנו – אבל כמה יפה לגלות זאת בקריאתו המרהיבה בסיפוריו של ישעיהו קורן, למשל, בהצבעה על האופן שבו הם מערערים תבניות תפישה מקובעות וסוללים בשבילנו זיקות ישירות ואינטנסיביות יותר עם עולם החושים. אם כך, החתירה להבקיע את קליפת השפה אינה רק חובה מוסרית; היא גם מפתח להתנסות עשירה יותר של היות בעולם. כתיבתו של לנדו ספוגה בפליאה לנוכח העושר הבלתי-צפוי המסתתר מתחת לפני השטח, היא שיר הלל צנוע לכוח ההתבוננות, היא קריאה מתמדת לפיתוח שפה צלולה ולטיפוח אתיקה של כתיבה ודיבור, כלומר לטיפוח אתיקה של יחסים בין בני אדם, אתיקה של ממשות.    

הרמן מלוויל (1819-1891) ידוע בעיקר בזכות הרומן "מובי דיק" (1851), שקנה לו מקום של כבוד בהיסטוריה של ספרות העולם ונחשב עד היום ל"רומן האמריקאי הגדול". ואולם מעטים יודעים שעם פרסומו נחל "מובי דיק" כישלון חרוץ, ומחברו לא היה ידוע כמעט בקרב הקוראים בני זמנו. בעצם, רק במאה ה-20 מלוויל התגלה מחדש והוכר כאחד ממבשרי המודרניזם בספרות וכגאון שאין שני לו.   ואולם עוד לפני "מובי דיק", ראשון "כישלונותיו" המזהירים של מלוויל היה הרומן שלפנינו, "מארדי והמסע לשם" (1849). אם מלוויל תיכנן לכתוב אותו בסגנון של שני ספריו הראשונים, הביוגרפיים, כעלילת הרפתקאות ימית ריאליסטית בעלת מוטיבים אקזוטיים, הרי עד מהרה מצא את עצמו נסחף בזרמי דימיון פיוטיים. הים הממשי התנגש בים מיתי-שירי-פילוסופי; סיפור האדם התמזג בסיפורם של דגים, גלים סימבוליים החלו גואים והעלילה נשאבה למערבולת אלגורית.   "מארדי" מתייחד בערבוב בלתי פוסק של ז'אנרים ובחוסר נאמנות לכל צורה ספרותית מוכרת. הרומן כולו עומד בסימן של בריחה. לצד הימלטותו של הגיבור-המספר מהספינה, בריחה המניעה את סיפור המעשה, נמלטות מבין ידי המחבר גם הלכידות הצורנית, הבהירות התוכנית ולעתים אף השפיות התחבירית. המספר חותר בין איי הארכיפלג המדומיין מארדי עם חבריו השונים והמשונים - היסטוריון ישיש, פילוסוף אובד עצות, משורר עדין נפש ומלך שהוא חצי-אל - ותר אחר דבר שאבד מבלי שוב. אבל תחושת המסע, כמו מעשה הקריאה הספרותי, מאשרת את קיומה של הנפש הנרגשת והסקרנית, ו"מארדי", גם אם נותר לוט במסתורין, מזמין להרפתקה מיוחדת במינה.   מלוויל של "מארדי" הוא סופר צעיר, המגלה את היצרים והיצירתיות שבמלים. תחת עטו נולדה יצירה קרנבלית, ססגונית ופרועה, שהחלה חותרת לעבר המים הרחוקים והמסתוריים, לעבר המעמקים שמהם יגיח לימים הלוויתן הלבן, מובי דיק.   תירגם מאנגלית: יהונתן דיין    

להורדת הנובלה אנא בצעו תהליך רכישה רגיל בכרטיס אשראי והמערכת כבר תאשר את הקניה באופן אוטומטי לכאורה, "מולקולה" היא נובלה פשוטה - סיפורו של בחור ישראלי צעיר בטיול, המחפש אחר אלפרד, חברו שנעלם. אבל בעצם החיפוש אחר אלפרד הוא רק אמתלה לחיפוש אחר, היולי, פנימי, אחר המשמעות האמתית של הקיום, תוך כדי צלילה עיוורת לתוך נפשו של האני הדובר, אבל בעיקר צלילה לתוך המבנה והצורה של העולם, והמבנה והצורה של המילים עצמן. "מולקולה" היא יצירה שבונה ומפרקת את עצמה תוך כדי תנועה. היא מדויקת כמו שירה, והיא נכתבת כמו שירה, ואז, לרגעים, היא בעצם הגות, ולרגע נוסף היא כמו טריפ מילולי ושיר הלל לטבע, ובעצם – לכל מה שחשוב. כבר נכתבו ספרים על ישראלים שנסעו לחפש את גורלם אי שם, אבל "מולקולה" עושה זאת בדרך אחרת, חדשנית, מלאת תעוזה ורגש, ומתרוממת כמו טיל מעל כל הקלישאות והאקסיומות של הישראליות, ושל החיים והספרות. "עמיחי שלו, עורך הנובלה"

אוסף הסיפורים הקצרצרים החדש של אלכס אפשטיין הוא תרכובת מושלמת של רגש, דמיון ונחמה. "היה היה איש אחד שהחליף את כל השמות של אנשי הקשר בטלפון שלו לשמה של האשה שעזבה אותו. מאז, בכל פעם שהטלפון מצלצל, ולו רק לרגע, הוא מאושר כמו ילד". בספר מאה סיפורים ותפילה אחת: על זוג שהתחתן בתא טלפון, על אדם שהחליט לסדר את כל הספרים בספרייה שלו לפי מספר הפעמים שמופיעה בהם המילה אהבה, על ספר שנשלח לירח ועוד ועוד. יד ראשונה מסופר מוגש לקורא בפורמט שמתאים לקריאה בכל הסמארטפונים, טאבלטים, מחשב אישי ובקינדל. הספר הדיגיטלי מגיע מיד אחרי הרכישה. מהדורת הנייר של הספר היא יצירה ייחודית, הנכתבת בכתב ידו של הסופר מחדש עבור כל קורא. אין עותק אחד שזהה למשנהו. עדכון, אוקטובר 2014: המהדורה בכתב יד אזלה. עדכון, אפריל 2015: עותקים חדשים בכתב יד (הכוללים גם סיפורים חדשים) מוצעים שוב למכירה. זמן אספקה: כחודש מביצוע ההזמנה.

בהפרש של שעות אחדות נולדים שני אחים בשתי ערים סמוכות, האחד בתל אביב והשני ביפו. הימים הם ימיה הראשונים של מלחמת יום כיפור, וההיסטוריה הגדולה, ההיסטוריה של הפרויקט הציוני והסכסוך היהודי-ערבי ומלחמת המעמדות, כמו נכפית מאז ועד עולם על הביוגרפיה הפרטית שלהם. ארבעה עשורים לאחר מכן הם מוצאים את עצמם הרחק ממולדתם, האחד בלונדון והשני בשטוקהולם - זוג תאומים שאמונתם בחברת מופת, במרקסיזם-ציוני, במוסיקה ובספרות לא התפוגגה גם כשהתנפצה על סלע המציאות, ההתברגנות, ההגירה והסיאוב הפוליטי. את דרכם לשם הם מנסים לפענח כעת בסדרת מכתבים הדדית, שהאישי והציבורי מעורבבים בהם ללא הפרד, וכך גם הפיוטי והריאלי, הביוגרפי והעיוני, הבדוי והתיעודי, המחויך והדאוב, האינטימי וההיסטורי. בין קרל מרקס לליאונרד כהן, בין תיאודור הרצל לאהוד בנאי, בין אהבות נעורים להורות טרייה, בין כפרי יוון לחווה הסינית, דניאל ודיויד סטברו משרטטים דיוקן מרתק ויוצא דופן של משפחה אחת, של דור אחד, של חלום אחד, של מדינה שעצם קיומה הוא ספק נס ספק הזיה. האם יחזרו אליה? השאלה הזאת עומדת בבסיס ההתכתבות, שיותר מביוגרפיה או וידוי, מצטברת לכלל אופציה פואטית וחברתית מרהיבה, שהיא "התגלמות החלומות, הערכים, ההיסטוריה והשורשים שלנו, תרכובת של הגיבורים הפוליטיים והפחדים והתקוות שלנו". שלהם, ואולי של רבים מאתנו.    

אסופה מרגשת על אחד הנושאים האקטואליים ביותר בישראל של ימינו: הגירה וחזרה. חמישה סיפורים קצרים של יעל ברון, משה סקאל, יזהר הר-לב, דורית שילה ותמר מרין, בעריכת שי צור. גיבורי "ארזנו לבד" הם צעירים מוכשרים ומשכילים שנוסעים ללונדון, פריז, ניו-יורק וערים אחרות באירופה ובארצות-הברית. הם עוזבים לשלוש-ארבע-חמש שנים, לעשור או לחיים שלמים, וחוזרים לארץ – לצמיתות או לביקורי מולדת. הם נוסעים כדי לחיות כמה שנים במקום אחר ולראות קצת עולם או בשל משיכה לתרבות שונה; ללימודים, בעקבות הזדמנות מקצועית או "בשביל הקריירה"; כדי לממש זהות מינית או בעקבות אהבה. והם חוזרים כי תמו הזמן שהקציבו לעצמם או המשימה שעבורה נסעו; כדי שהילד "יתחיל בית-ספר בארץ"; בעקבות האהוב או כי נמאס להם להיטלטל בין שם לכאן ולחיות חיים כפולים, או רק כדי לבקר את החברים ובעיקר את ההורים, לראש השנה או לפסח, כמו "דגי סלמון ששוחים בחזרה למקורות". לכאורה העולם כולו הוא ביתם, אבל משהו מן הזרות מלווה אותם בכל אשר יפנו; ולפעמים דומה שאין להם בית בשום מקום.

כומר צעיר בכפר הררי בסרדיניה נסחף למערבולת של תשוקה, יצרים וייסורים בעקבות פרשיית אהבים עם צעירה בת הכפר, גבירת המקום. אמו מנסה להניא אותו מלנטוש את ייעודו הדתי, אבל נקרעת אף היא בין דאגתה לבנה, גבר בשר ודם, ובין רצונה לשמור על מעמדו וחובתו כאיש רוח. נופי הכפר הפראיים, המתוארים להפליא, מהדהדים ללא הרף את רחשי הלב של הגיבורים, ואורח החיים המקומי כל כך, האקזוטי כביכול, אינו אלא רקע לנושא שאוניברסלי ממנו אין: אהבה אסורה, ההתנגשות בין בשר לרוח, בין תשוקת הלב למוסכמות החברה. "האם" הוא ספרה הראשון בעברית של הסופרת האיטלקייה גרציה דלדה, זוכת פרס נובל לספרות ב-1926. לספר מצורפות אחרית דבר פרי עטה של המתרגמת, שירלי פינצי-לב, וכן ההקדמה שכתב הסופר הבריטי ד.ה. לורנס למהדורה האנגלית של הספר.

בת יורשת לבדה את בית הוריה; סיבת הירושה: ספונג'ה. דניאלה טרוץ מישראל זוכה בפרס נובל כללי ("כלכלי?" "לא, כללי"). רוכב אופניים משנן ספר ללימוד יידיש במסע במדבריות אסיה. אשה שביצועיה במיטה הם לעילא ועילא אוספת לביתה גברים ונשים לשעה מופלאה של חיי-נים. הדמויות המאכלסות את ספרה החדש של נגה אלבלך, "ספונג'ה וסיפורים קצרים", נעות חרש בנתיבים השחוקים והשוחקים של שגרת היום-יום ומבקשות לעצמן מוצא באקט זעיר של חירות, של סתירת ציפיות. קולן הוא קול קטן, שאינו מבקש למרוד דווקא, אלא להעמיד לעצמן ולנו סולם ערכים חלופי, המאיר את חיי האדם מן השורה באור חדש. כזוהי גם כתיבתה, החותרת כביכול תחת כובד הראש הספרותי. האירוניה והאבסורד שבסיפוריה אינם אלא כסות לחמלה ולביקורת נוקבת כאחד. "ספונג'ה וסיפורים קצרים" הוא ספרה השני של אלבלך למבוגרים, אחרי "הדחיפה" (הקיבוץ המאוחד, 2013), שזכה בפרס שרת התרבות לספרי ביכורים. הספר רואה אור במהדורה דיגיטלית בלבד וכולל נובלה אחת ו-11 סיפורים קצרים,  שלרובם זהו פרסום ראשון.  

  יצירת המופת הקצרה של הרמן מלוויל, "בארטלבי הלבלר", ממשיכה להפעים, להטריד ולרגש את קוראיה שנים רבות אחרי כתיבתה. דמותו המסתורית והנוגעת ללב של הפקיד-הכתבן, המפנה עורף לחברה ולדרישותיה, נחשבת לאחת המבשרות של קפקא ושל הרגישות המודרנית. אין ספק שהיא אחת מפסגותיה של ספרות העולם. "בארטלבי" זכתה למחוות רבות בספרות המאה העשרים, החל בג"מ קוטזי וכלה בפול אוסטר. מהדורה חדשה זו מוסיפה על מחוות אלה זווית ישראלית ואוניברסלית גם יחד. המהדורה כוללת את היצירה המלאה בתרגום מחודש של דפנה לוי, ולצדה 13 מאמרים, הערות ושירים פרי עטם של שמעון אדף, לאה איני, סיגל בן יאיר, רון דהן, יהונתן דיין, עינת יקיר, חגי ליניק, עידן לנדו, ערן צלגוב, עילי ראונר, עמיחי שלו, אודי שרבני וארז שוייצר.  "אילו שאלני אדם שנמנע מקריאה או הגיע לכדור הארץ מהחלל החיצון, איזה סיפור, אחד, חובה שיקרא/יטעם מהאנושות, הרי זהו הסיפור" – לאה איני  "ריטואל ההתנגדות (...) הוא השער שדרכו יכול המספר של מלוויל לחרוג מן הניתן לידיעה, לחוות מפגש עם מה שמעניק משמעות לאנושי ומצוי תמיד מחוצה לו" – שמעון אדף.   "אין דרך להתגבר על בארטלבי" – עינת יקיר  "בארטלבי מציב לפנינו מופת של אי-קיום כדי כדי להעיר אותנו מהתרדמה שבהתעלמות מהסבל ושבהדחקת המוות, מהתרדמה שבהבחנה בינינו ובין הזולת, מהתרדמה שבאי אהבה" – ארז שוייצר   שימו לב: מהדורת השמע כוללת את יצירתו של מלוויל בלבד, ללא סדרת המדרשים.

"עור התוף של הלילה" ספר הביכורים של המשוררת טלי עוקבי מציג שירה בעלת נינוח אחר, לא ישראלי במובהק, רחוק מהנרטיב הספרותי וממשבר הזהות המאפיינים את השירה הישראלית. עוקבי "מפסלת" את שיריה ומשייפת אותם עד לקבלת גביש פואטי ייחודי. "כל פתיתי האדם כושלים" היא כותבת במקום אחד, "ימי אבן קפואים" היא כותבת במקום אחר. עוקבי מתגוררת בגרמניה מזה שנים רבות והשפעת השפה והשירה הגרמנית בולטת לאורך כל שירי הספר. זהו ספר ביכורים מרשים באיכותו, בעל שפה מובחנת וקול מזוקק של משוררת מפתיעה.