על גופתי המתה של ג'פרי ארצ'ר הוא רומן בלשי מומלץ ומהנה ששווה לכבות את נטפליקס בשבילו.
אני רוצה לספר לכם את האמת, בתקופה האחרונה התקשיתי בקריאה.
ממש.
הייתי שואלת ספרים מהספרייה ומניחה אותם על הכוננית שליד המיטה, בעיקר כדי לקשט אותה.
קוראת חמישה-שישה עמודים ועוזבת, די מספיק.
קוראת כמה ספרים רוחבית ובגמגומים, בלי להגיע לסוף.
הייתי מסתכלת בקנאה עצומה בילדים שלי, שבולעים ארבעה-חמישה ספרים תוך יומיים ומתענגים על כל רגע.
הייתי משכנעת את עצמי שהארון מלא הספרים שעומד בסלון מעיד שאני עדיין אשת ספר ותולעת ספרים
וכל מה שמבקרת ספרות אמורה להיות, בטח.
אבל האמת? רק בינינו?
בסוף יום עבודה מפרך כל מה שהתחשק לי לעשות בתקופה האחרונה זה לצפות בטלוויזיה.
ולאכול עוגיות.
הרבה עוגיות.
אולי גם קצת פופקורן?
עם מלח גס. ממממ.
ואני מאמינה שזאת לא רק אני, כי יש משהו בחיי היומיום השוחקים של כולנו שיוצר תשישות קוגנטיבית ופיזית ומקשה על התמסרות לגירויים מורכבים. הרצון הוא לנוח, להתרפק ולברוח קצת מהתלאות ומהדאגות.
קל יותר לפעמים ללחוץ על כפתור ולבהות במסך מרצד.
למה אני מספרת לכם את כל זה ואיך כל זה קשור לג'פרי ארצ'ר ולספר שלו?
אני מודה שחשבתי שלא אוהב אותה בכלל, את החוויה הזו של קריאה בטלפון.
הרי מה יותר מתוק מלהחזיק ספר בידיים, להריח אותו, להעביר עמודים ולבלוע את המילים?
אני זוכרת את עצמי בתור ילדה בשבוע הספר שלא יכולה לשבוע ממראה דוכנים עמוסים, מסניפה שוב ושוב ספרים חדשים ומתעלמת ממבטים המומים של עוברי אורח.
הייתי בטוחה שלעולם לא ארצה דבר מלבד התאחדות עם ספר פיזי, חי ונושם בין ידיי.
ובכן, מתברר שהקדמה הטכנולוגית כן השפיעה עליי ובמיוחד התנקזות החיים כולם לתוך הטלפון הנייד.
מתברר שכדי לחזור לקריאת ספרים בשלמותם ולהנאה גדולה מכך, אחרי תקופה ארוכה שלא הצלחתי בזה, כל מה שהייתי צריכה הוא ההרגשה המוכרת של האצבע שמלטפת מסך, מעבירה עמודים בקלות ובהינד עפעף, ממש כמו בגלילה האינסופית באחת מהרשתות החברתיות.
ובכל זאת, איך קרה שבמקום להפעיל את הנטפליקס סיימתי לקרוא ספר בילוש ופשע שלם, של יותר מ-600 עמודים?
ג'פרי ארצ'ר יודע את העבודה, ללא ספק.
ההיענות שלו לתכתיבים של הסיפור הבלשי ולקלישאות מאפשרת קריאה חלקה, זורמת, סוחפת וקלה.
הוא טווה את העלילה המותחת שלב אחרי שלב, מעצב את הדמויות ביד יציבה ובוטחת.
פקד-בילוש ויליאם ווריק, בלש בכיר בסקוטלנד יארד, הוא גבר צעיר ומוכשר שכולם צופים לו עתיד מזהיר בצמרת משטרת המטרופולין. ווריק שם לו למטרה עיקשת לתפוס את מיילס פוקנר, גנב אומנות אשר מפברק את מותו כדי לברוח מעונש, ולהכניסו לכלא. הוא נעזר בבלשים מובחרים נוספים, נכשל שוב ושוב, נלחם ומתעקש ובדרך למטרה הזו העלילה מסתבכת ומתפתלת.
בתחילה היה לי קצת קשה לעקוב אחרי הסיפור, הדמויות והפרטים השונים אך עם הזמן התוודעתי אליהם בצורה כזאת שההחלקה פנימה לתוך הסיפור בכל פעם מחדש הרגישה טבעית ונעימה.
יש בכתיבה שלו רגעים משעשעים, חינניים וקלילים והסיפור הבלשי המותח שהוא פורש מצליח לרתק מתחילתו ועד סופו ולספק אסקפיזם טהור.
האסקפיזם טמון גם בכך שלמרות רגעים מעציבים פה ושם ולמרות מערכות היחסים האמינות הנרקמות בין הדמויות, מתוך בחירה מודעת וברורה הוא לא צולל אל נבכי הנפש או מעמיק בטרגדיות.
הוא מתאר מקרי רצח, בגידה ואלימות במין נימה שלרוב נשארת מרוחקת במידה.
זו נימה שמייצרת חיבור לדמויות ולמה שמתחולל, בלי לכווץ או לטלטל.
ארצ'ר נשאר נאמן למטרה שלשמה בא- סיפור טוב, כתוב היטב, מותח ומהנה לקריאה.
זה לגמרי ספר שהשלים לי את הפנטזיה המושלמת של הדימוי מפינטרסט או מהאינסטגרם, להיות זאת שמתרפקת על הספה בסלון עם חלוק ביתי רך, תה ועוגיות וספר טוב.
יש, סופסוף.
עכשיו אני רק צריכה למצוא דרך להסיר מהחלוק את כתמי התה.
הוספת הערה