המרחק הכי גדול הוא הזמן. לפעמים מוצאים בכך נחמה, לפעמים פחד גדול. אין עוד הרבה דברים שהם יקרי ערך בעולמנו חוץ מזמן, האם אנחנו יודעים מה לעשות איתו?
מבינים את זה כאשר קשר מסתיים או כשמאבדים מישהו יקר. אפשר גם להבין את זה כשחולף מספיק זמן מאירוע או ממשהו שקרה לנו ופתאום אנחנו מתעוררים ומבינים שההרגשה שלנו, הפרספקטיבה שלנו, לגביו השתנתה. שהוא מתחיל לדהות, להתפוגג. כך או כך, בדיוק כמו תחושת התאהבות, גם הזכרונות החזקים ביותר דינם להתמוסס בדמיוננו בסופו של דבר, גם אם לא להיעלם לחלוטין.
לפעמים בהחלט יש בכך נחמה. הידיעה הזו שבכל זאת נכון המשפט "הזמן עושה את שלו", לא משאיר את הדברים כפי שהם, קבועים לנצח. הידיעה הזו גם אוצרת תקווה שלב יוכל להתרפא, שכאב ידעך, שדברים שנראו לנו כה חשובים בעבר יהפכו ללא רלוונטים, מחשבות שהציקו לנו לא יטרידו אותנו עוד, נוכל להמשיך הלאה, להתגבר, להתפתח ולבנות את עצמנו מחדש.
מנגד, או אולי נכון יותר יהיה להגיד, בה בעת, יש בכך גם פחד גדול מאוד. כפי שיש אמת במשפט "הזמן עושה את שלו", כך גם יש אמת בהבנה שאין עוד הרבה דברים שהם יקרי ערך בעולמנו חוץ מזמן. אולי רק אהבה ובריאות. אם יש לנו את שלושת אלו, סוג של שילוש קדוש וקסום: אהבה, בריאות וזמן, אז אנו מוצאים רגעי אושר ונחת, מרגישים שלמים בחלקנו, לא מסתכלים החוצה.
העניין הוא, שהדברים היקרים ביותר בחיים הם גם נזילים. יש לעבוד בשבילם, להתגמש, להעריך ולא לקחת אותם אף פעם כמובן מאליו. הם קשורים זה בזה, לפעמים גם תלויים זה בזה, והזמן, בניגוד לאהבה ובריאות, לא הולך ובא בתצורות שונות, אלא מתקדם. הווה של תהליכים בלתי נגמרים שמביא את כל הדברים לכלייה.
אך לפני שניפול לדיכאון, ניזכר שהזמן מעניק לנו טעם, משמעות ומוטיבציה. אני אפילו תוהה לעצמי כמה מאיתנו באמת היו מוכנים לחיות לנצח, להמשיך ולהמשיך עם החיים, עם עוד התמודדות ועוד שחיקה. ואם ניתנו לנו מספר שנים קצובות אז הרי שיש לנצל אותן, לבחון את חיינו בחוכמה, את האנשים שאנו בוחרים להכניס אליהם, את הדרך בה אנו מתייחסים לסובבים אותנו - לבני האדם, לשאר החיות ולסביבה.
מה אנחנו באמת עושים עם הזמן שלנו? ולא, צפייה בטלוויזיה או סתם שקיעה בפיד של הפייסבוק או אינסטגרם היא לא בהכרח בזבוז זמן. אני מתכוונת, מה אנו עושים עם הזמן שלנו ברובו, בשביל להרגיש שהוא לא חומק לנו מבין האצבעות? כי גם אם אי אפשר תמיד להעלים את התחושה הזו, אפשר להגיע למצב בו אנו מרגישים שאנו מנצלים אותו בסך הכול בצורה ראויה, שתורמת לנו, שתביא לנו אהבה ובריאות. יש אנשים שמוצאים את זה בהבאת פרחים הביתה ביום שישי, אחרים בפעילות שהם בוחרים לעשות באופן קבוע או בהחלטה לקום כל בוקר ולמצוא על מה להגיד תודה.
ואתם?
-
והפעם, מובא לכם ספר ראשון בסדרת ספרים שהוא הכי, אבל הכי לא בזבוז זמן לקריאה!
הצוות של אינדיבוק ממליצים לכם על:
החברה הגאונה / ספר ראשון בסדרת הרומנים הנפוליטניים של אלנה פרנטה: לילָה צֶ'רוּלוֹ, ילידת 1944, בתו של הסנדלר שלא יצאה כל חייה מתחומי נאפולי, נעלמת בגיל 66, ונעלמים כל חפציה ומסמכיה, לאחר שאף גזרה את עצמה מכל התצלומים שבהם הופיעה עם בנה. היא הגשימה בהגזמה אופיינית את רצונה להתנדף ולמחוק את כל החיים שהותירה מאחוריה – והמעשה הרגיז מאוד את אֶלֶנה גְרֶקוֹ, בתו של השוער בעירייה, בת־גילה וחברת־הנפש שלה כמעט 60 שנה. כמין נקמה מתיישבת אֶלנה, שהיא כבר סופרת, לכתוב כל פרט מסיפורן של השתיים, זו מול זו, לאורך כל השנים. התוצאה המהפנטת היא מסע בן למעלה מ־1,800 עמודים, טֶטרלוגיית הרומאנים הנפוליטניים של אֶלֶנה פרנטה (שם בדוי), ההולכים ונדפסים ב־19 ארצות. אלה ארבעה רומאנים שזכו לאהדה גורפת כזאת של הביקורת והקוראים באירופה ובארה"ב, עד כי כבר נמצאו מי שדיברו על "פרנטה־מאניה". "שום דבר דומה לזה לא נדפס מעולם קודם לכן", כתב ה'גרדיאן' הבריטי; "פרנטה היא אחת מכותבי הרומאנים הגדולים של זמננו", כתב ה'ניו־יורק טיימס'.
ב'החבֵרה הגאונה', הרומאן הראשון במחזור, העלילות המותנות זו בזו של לִילה ואֶלנה, מגיל שש עד למעלה משש־עשרה, נטועות בַּסגירות של השכונה הנפוליטנית הנידחת, כלא של נחשלוּת, גסות, איסורים ואלימות, שהשתיים ישאפו, לאורך כל חייהן, לחרוג ממנו ולהינתק מן העבר החשוך שלו.
מי משתי החברות היא "הגאונה"? לִילה הנחושה והנועזת, חסרת הרסן, שחריפותה היא כמו הכשת־נחש? ושמא זו אֶלנה השקדנית והמלומדת, האחת מן השתיים שתגיע רחוק ותהפוך להיות סופרת, מי שבעיני לִילה־עצמה היא החברה הגאונה שלה? כל אחת מן השתיים פינתה מקום בתוכה לחברתה, והיא חווה את עצמה לעומת האחרת, שואלת 'מה אני לגביה', ומגבשת את זהותה – מתוך תחרות, קנאה והיקסמות – לנוכח מבטה המדומיין של החברה.
לרכישת הספר >>> https://bit.ly/3rW8L2p
הוספת הערה