דעה

האם בעולם שיש בו הכל, צריך הגדרות?

בעולם בו יש אפשרויות רבות כמעט לכל דבר, האם גם אנחנו צריכים לעמוד מאחורי הגדרה אחת?

 

אם מדובר במדפים עמוסים בסופר, סדרות בנטפליקס, בגדים מטרמינל X, או גברים ונשים באתרי היכרויות, ההיצע בכל תחום הוא כמעט אינסופי. האם ייתכן שתרבות השפע פוסחת על האישיות שלנו ועל מה שאנו מצפים מעצמנו מבחינה תעסוקתית ואישית? 

 

אולי זה מתחיל בגיל קטן, בשאלה: "מה תרצה להיות כשתהיה גדול?", "מה תרצי להיות כשתהיי גדולה?" התשובה בדרך כלל מגיעה במילה אחת או מתארת מקצוע אחד: רופאה, מדענית, שחיין אולימפי, מעצב אופנה. היא אף פעם לא: "אני ארצה להיות רופאה שמעצבת אופנה", או "אני אהיה מדען שהוא גם שחיין אולימפי."

אולי זה מתחיל דווקא בגלל שרובנו ראינו את ההורים שלנו מתחזקים מקצוע אחד לאורך שנים, נבנים בו ומתקדמים בו לדרגות שונות בחברה או במשרד. 

ואולי אנחנו בכלל מחפשים את זה בשביל עצמנו, בשביל שנוכל לעמוד מול אנשים, להסתכל במראה ולא ללכת לאיבוד. להרגיש שאנחנו יודעים מאחורי מה אנו עומדים, מה אנחנו מביאים איתנו לעולם, מה יש לנו להציע לסביבה. אנחנו רואים במקצוע שבחרנו התגלמות מסוימת של האישיות שלנו, או לפחות מייחלים למצוא מקצוע שאכן יוציא מאיתנו ומן היכולות שלנו את המיטב. כך או כך, רובנו כן מחפשים אחר הגדרה כלשהי למי שאנחנו.

אבל היום, כשלכל תחום יש קטגוריות, תתי-קטגוריות, נישות, אפשרויות והיצע, האם לא מתגלה שגם לנו קשה להחזיק בהגדרה אחת? שהנפש שלנו כל הזמן מחפשת לאן עוד אפשר לגדול ולהתפתח, מחפשת עוד עניין או טייטל ולא מסתפקת במשהו קבוע ויציב? ואם כן, אז אולי זה בכלל בסדר? אולי זו הגשמה עצמית בעולם של היום? אולי היא גם הכרחית - התופעה הזו של להמציא את עצמך כל פעם מחדש?

רובנו אוהבים הגדרות, צריכים אותן. אפילו אם אנחנו לא מתחברים לרעיון של הגדרות אנחנו מגדירים את עצמנו כ"אנשים שלא אוהבים הגדרות", "ציפור חופשייה", ובכן, גם זו למעשה הגדרה. ככה אנחנו מקטלגים את העולם, מסוגלים להתמודד איתו, לתת לו פרשנות שמעניקה לנו הבנה מה קורה סביבנו. אנחנו עושים את זה כשאנחנו מזהים חפץ דומם עם ארבע רגליים ומכנים אותו "שולחן", ואנחנו עושים את זה כשאנחנו פוגשים בחור עם תספורת אופנתית ולבוש אומנותי וקוראים לו "היפסטר". 

לא חסרים אנשים שלמדו משהו ואחר כך המשיכו ללימודים בתחום אחר לחלוטין, גם לא כאלו שפצחו בקריירה חדשה ומצליחה במה שנקרא "אמצע החיים" גיל ארבעים או חמישים. 

אז האם אני חושבת שעלינו לעמוד מאחורי הגדרה אחת ולהחזיק בה כל חיינו, משמע, ללכת בדרך שהיא מכתיבה לנו או שהחלטנו עליה כשהיינו צעירים ויהי מה? התשובה היא לא. 

לא אם מסלול חיים שהתחלנו בו מתגלה כלא מתאים לנו, מעלה בנו סבל או תחושה של ריקנות. אין שום דבר בחיים שנשאר קבוע מבלי להשתנות, לא אנחנו, לא אנשים אחרים וגם לא עולם הטבע. כפי שרצוי שנבחר בן או בת זוג שנוכל לצמוח איתם לאורך האתגרים והשינויים שיזמנו לנו החיים, כך גם אולי כדאי לחשוב על מקצוע. 

אם אני נשארת מחוברת לתחושותיי, ומבינה את הדבר הזה, שיש צורך בבחינה מחדש של חיינו פעם בכמה זמן (מה שקורה לא מעט פעמים גם מבלי שנתכנן), אזי התחושה שאין צורך להתקבע על הגדרה אחת, ושתמיד יש עוד דרך ללכת בה יכולה להעניק לנו הרבה רוגע, אומץ ותקווה. והדבר הזה, הוא לחלוטין פריבילגיה שלאורך ההיסטוריה כנראה החזיקו בה רק מעטים. 

עם זאת כן קיימת בי הסתייגות אחת: והיא האפשרות ללכת לאיבוד. 

לאבד את הרגליים והידיים בצורה שהיא משתקת והרסנית. אם אני יכולה תמיד לשנות הגדרה של מיקום, מקצוע, אפילו מין, והכל נזיל כל כך, הרי שכדאי למצוא איזושהי אחיזה פנימית שניתן לבטוח בה. כמו שלא חסרים הסיפורים על אנשים שעשו שינוי עצום בחייהם ממנו רק התעצמו, הרי שלא חסרים סיפורים על אנשים שקרה להם בדיוק להפך והם איבדו את כל היקר להם, לפעמים גם את שפיותם בחיפוש אחר הגדרות, הצלחות, חלומות וניסיונות.

אני חושבת שאחד המדדים שביכולתם לשמור עלינו הוא אולי היכולת לעמוד עצמאית לאורך הדרך. לעשות את השינויים תוך כדי לקיחת אחריות ומחשבה עמוקה, ולא מתוך גישת ה-"יהיה בסדר" שלעיתים נובעת מתוך פזיזות או חוסר רצון ויכולת להתמודד עם הסיטואציה.

זה לא אומר שתמיד נוכל לעמוד בכך או שנצליח. גם לא ערובה לבחירות נכונות. אבל זה כן עשוי במידה מסוימת למנוע מאיתנו לחפש לנצח, להוסיף הגדרה ועוד הגדרה, כאלו שגורמות לדמות שבמראה להפוך בסופו של דבר לבליל חסר קווי מתאר וצורה.  

-

אתם חזק בנושא של הגשמה עצמית וחיפושים אחר משמעות החיים?

הצוות של אינדיבוק ממליצים לכם על:

מי אני ומה המשמעות של כל זה? / רוני ציבל - מי אני? למה אנחנו כאן? מה המשמעות של כל זה? שאלות אלו ורבות אחרות החלו לרדוף אותי במהלך השנה האחרונה בשירותי הצבאי כקצין. באותם חודשים חשתי תחושה מוזרה של חוסר משמעות, שהובילה לאובדן תחושת השמחה.

יום אחר יום מצאתי את עצמי תוהה לגבי הקיום שלי ושל אחרים. התחלתי להידרדר אל דיכאון וייאוש. עם כל הקושי החלטתי שאני מתעמת עם התחושות האלה ומחפש תשובות לשאלות, ויצאתי למסע בחיפוש תשובות לאותן השאלות הנצחיות. קראתי כל דבר שעשוי לעזור לי להבין את הדברים שעברתי, למדתי פילוסופיות שונות וחיפשתי את התבונה של רבים שקדמו לי, שיצאו למסע דומה משל עצמם.

בסופו של דבר, במהלך השנתיים האחרונות התחלתי למצוא תשובות ותובנות, ואלה עזרו לי להתעלות מהתהום העמוקה ביותר שהייתי בה בחיי. לאורך הספר אני חולק את התובנות והידע שצברתי בתקופה הזאת, בתקווה שהם יהיו בעלי ערך רב גם בעבור אחרים. 

הספר הזה חוקר כמה מהשאלות הקשות ביותר שעלינו להתמודד איתן בחיים בתקווה שייתן לכם הקוראים מעט מן הערך שהמסע שלי נתן בעבורי. 

לרכישת הספר >>> https://bit.ly/3EIHx2H

אנחנו ממש אהבנו!
  • הוספת הערה