מדי שנה קצת לפני שהשמיים מתכסים עננים הם מגיעים. הם משתכנים בטירה הגדולה עם הצריחים המחודדים שנמצאת בקצה השביל ליד הנהר. הנהר שאבא ואמא לא מרשים לה להתקרב אליו. היא סופרת בליבה את הירחים ומצפה לראות אותו. מאז מלאו ללינה חמש שנים היא נפגשת איתו. היא ידעה תמיד שהוא אחר, היא ראתה אותם מעבר לגדר, אבל זה לא הפריע לה.
השמיים נצבעו בפסים אפורים ועוטרו בעננים קלים. היא עמדה בחלון, עיניה התאמצו לראות מבעד לערפל, חיכתה לשמוע את השריקה. קולות צרצרים הפרו את השקט ורק אור הירח האיר את השביל אל הנהר.
שריקה חרישית נשמעה והיא טיפסה במהירות על המיטה. העבירה רגל אחת מבעד לחלון ובקפיצה קלה נחתה לאדמה. היא רצה בהתרגשות את הדרך המוכרת כשליבה הקטן פעם בעוז. מקס חיכה לה והיא התרגשה כמו שרק ילדה בת עשר יכולה להתרגש.
רגליה היחפות טיילו בין האבנים והיא ספרה בליבה את הצעדים. הוא חיכה לה מתחת לעץ שלהם. העץ עליו הם חורטים מדי שנה את שמותיהם בתוך לב קטן. היא ראתה אותו מתחת לענפים הגדולים וחיוך גדול על פניו. “חיכיתי לך.” הוא אמר כאילו רק אתמול נפגשו ולא עבר כל כך הרבה זמן. כאילו ליבה לא דילג על פעימה כשהגיע הגשם, כאילו לא הביטה לשמיים כשהשמש יקדה במרכזו. “הייתי צריכה לחכות שהם יירדמו.” היא חייכה חיוך קונדסי. הוא עזר לה לטפס על הענף הגדול ורגליהם טבלו במים. “אבא שלך חזר?” היא שאלה את השאלה שתמיד נענית בשלילה. “עוד לא.” הוא ענה במהירות ואחז בכף ידה הקטנה. זרם מוכר עבר בגופה והיא עצמה את עיניה וראתה את התמונות. תמונות בהן מקס מתרחק ממנה, הולך לבלי שוב. חזיונות מטורפים הציפו את מוחה והאיש המפחיד שכל כך דומה למקס רק עם כנפיים גדולות ופנים קודרות, כמו אלה שראתה בתמונות במגירה הסודית של אבא. התמונות שאבא הראה לה פעם ומבט מפחיד בעיניו. ובחזיונה מקס פצוע וחבול בכל גופו. “שוב?” הוא שאל. “לא, סתם חלמתי.” היא לא שיתפה אותו שוב מאז הפעם בה צחק לה ולא האמין שהיא רואה דברים מוזרים.
“איפה הבית שלך?” היא שאלה בתמימות. “בכל מקום ובשום מקום.” הוא ענה והיא לא הבינה למה התכוון, אבל הוא הרי גדול ממנה בשנתיים, הוא לבטח יודע מה הוא אומר והיא לא רוצה שיחשוב שהיא טיפשה. “אבא אמר שהוא יחזור בשבילי.” הוא אמר בקול חלש וקולו כמעט נבלע בקרקורי הצפרדעים. היא נגעה לו בברך ושמעה את המחשבות שלו. אלה שהיא שומעת מכולם ולא מספרת. והמחשבות שלו כואבות. הוא לא מאמין שאבא שלו יחזור, אבל הוא לא אומר את זה בקול, רק בלב איפה שאיש לא שומע.
***
לינה לא ידעה את ליבה מרוב אושר. היא הסתובבה בבית הקטן בצעדי ריקוד כאילו היה אולם נשפים. התעלמה מהרהיטים הישנים, מהכריות המאובקות ודמיינה את עצמה באולם ריקודים נוצץ. היא העבירה את ידיה על השמלה החדשה בהתרגשות שלא ידעה שובע. ארבע שנים עברו מאז קיבלה שמלה חדשה. תמיד לבשה שמלות שאמא קיבלה ותיקנה אותן לפי מידותיה. היא מיששה את כפתורי הזהב הצמודים לצווארון וחזיון הציף את ראשה. בחזיונה אמא יושבת לצידה ושמלתה מוכתמת דם. היא תלשה את הכפתור מהשמלה בכעס וזרקה אותו לפינת החדר. כשהביטה על החלון הגדול ראתה שהווילון נעלם. היא הביטה שוב על השמלה והבינה.
שריקה חרישית נשמעה מבחוץ וליבה התרחב מאושר. הוא הגיע. היא חמקה חרש דרך דלת המטבח, השאירה את הוריה שקועים בשינה עמוקה, ורצה אל השביל כשהירח מלווה את דרכה.
“מקס.” היא קראה חרש כשהגיעה אל העץ. ינשוף השמיע קול ורעד עבר בגבה. “מקס, איפה אתה?” לחשה שוב אל הדממה. “אני פה.” שמעה את קולו המוכר מעליה. היא הרימה את ראשה וראתה את חיוכו הרחב ופניה הוארו. “אני לא יכולה ללכלך את השמלה החדשה ולטפס על העץ.” אמרה וקולה נשמע כמנגינה באוזניו. “הכנתי לך מתנה.” אמר, וקפץ מן הענף ונחת לרגליה. “באמת?” אמרה בהתרגשות וידיה אחזו בשמלה בחוזקה. “את בת 14 היום, זה אירוע מיוחד.” הירח הציץ מבין העננים והטיל את אורו על מקס ועיניה נפערו. הוא שונה. בגדיו לא עוד מלוכלכים וקרועים, מגפיו מצוחצחים. “אתה…,” מילותיה נעצרו בקצה לשונה. “בקרוב אבא חוזר. הם אמרו לי.” אמר והתרגשות בקולו. מחשבותיו הגיעו אל ראשה כקול שני והתערבלו במילותיו. הוא פוחד. היא הושיטה את ידה אליו והוא אחז באצבעותיה בחוזקה. “הם אמרו שבקרוב הכל ישתנה.” היא ידעה מי הם, היא ראתה אותם בכל פעם שנגעה בידו. “אתה לא רוצה להיות כמותם.” היא פלטה מבלי להתכוון והרגישה את הפחד שלו זוחל הישר מאצבעותיו אליה. “אני לא רוצה לעזוב אותך.” הוא אמר וקולו חנוק. “אני לא רוצה שתעזוב.” היא הניחה את ראשה על כתפו. הוא אימץ אותה חזק אל ליבו והיא ניסתה לחסום את המחשבות שלה, שלא ייכנסו לראשה, שלא תראה את התמונות המפחידות. היא לא תסכים, דבר לא יפריד ביניהם. “קחי.” הוא הרחיק אותה ממנו מעט והושיט אליה את ידו. היא בחנה את החפץ שבידו וליבה התחמם. “זה סוס.” היא אמרה בפליאה ומששה את פסלון העץ שגילף בשבילה. “הלוואי והיינו יכולים להפוך אותו לאמיתי. לעלות על גבו ולדהור הרחק מכאן.” הוא אמר וחיבק אותה שוב. היא רצתה לענות לו, להגיד לו שהיא לא תיתן לו לעזוב אותה לעולם אך התמונות בראשה השתיקו אותה, מערערים את בטחונה.
הוא רפרף בשפתיו על שפתיה. ידו על סנטרה אילצה אותה להביט לתוך עיניו. היא שאבה לתוכה את הפחד שלו, נתנה לו להקיף את מחשבותיה, ולשדר לו מחשבות טובות. שפתיו בערו על עורה ועיניה נעצמו אט. ידיה רעדו כשהניחה אותן על פניו, מנסה להעביר אליו את מחשבותיה, אך ללא הועיל. ענן שחור כיסה את הירח והם עמדו בחושך כששפתותיהם נעולות והצללים השחורים מסתחררים סביבם. היא הרגישה שמשהו השתנה בו. משהו אפל ושחור מאיים לקחת אותו ממנה ולא ידעה איך לעצור זאת.
***
מילים כואבות פוצעות את ליבה האוהב. אבא שלה התרעם והתהלך ללא הפסקה בחדרו הקטן. המחשבות שלו הסתננו לראשה ללא הפסק. הוא חושש, הוא כועס, הוא חסר אונים. מחשבותיה של אמה פלסו את דרכן והזהירו אותה להתרחק. היא עמדה במרכז חדרה והתבוננה על המיטה הקטנה שבה ישנה מדי לילה וצפתה שהשריקה תגיע. “בקרוב היא תקבל את הכוחות שלה.” אבא אמר בשקט. “אמרתי לך לנתק אותה ממנו. אמרתי לך שהם לעולם לא יוכלו להיות יחד.” בכיה של אמא פצע אותה. “היא ילדה. יש לה עוד זמן.” אמא אמרה לאבא. “אולי הוא יוותר.” אמא נשמעה לא בטוחה. “הוא יהיה השליט. הוא יהיה הפחד בכבודו ובעצמו.” אבא אמר וגופה רעד. “אסור לה להיפגש איתו יותר. הם אחרים. הם לעולם לא יקבלו אותנו. זה חיבור מקולל.” מילותיו פצעו את ליבה. שקט השתרר בבית. הפחד זחל מתחת לדלת וטיפס על הקירות. עיניה נעצמו וצללים שחורים הקיפו את הבית. “לא, לא.” היא מלמלה וקולה כשריקה חרישית. רוח קרה נשבה מהחלון וגופה רעד ללא שליטה. היא הרימה את ידיה באוויר ונתנה לחזיונות להיכנס. רעש נשמע סביבה, אך היא לא פקחה את עיניה מהפחד. הסערה הפעם חזקה ממנה. כשפקחה עין אחת בחשש, נשימתה נעצרה. החפצים בחדרה הסתחררו באוויר במעגל סביבה. כוחה התעצם והיא התבוננה בתנועתם מרותקת, ושלחה את ידה. כל הנרות נדלקו באחת. להבות צבעוניות האירו את החדר וגופה נרעד. דלת נטרקה אי שם בבית והיא פלטה יבבה וכל החפצים נפלו על הרצפה והיא אחריהם. היא חיכתה בלב הולם לשריקה המוכרת, לרעד הנעים, אך היא לא הגיעה, לא הפעם.
***
היא המשיכה לספור את הירחים, וחיכתה. סימנה את ימי הגשם והשמש שוב ושוב. קיוותה עמוק בליבה, אולי הפעם. הכאב בגופה היה קשה מנשוא, ליבה לא הפסיק לפעום, אך נדמה כאילו חייה נעצרו בכל פעם שהירח המלא האיר וניסה להסתנן אל האפלה שבתוכה.
שריקה חרישית. וידיה רועדות. היא ידעה שהוא לא יעזוב אותה, היא הרגישה עמוק בליבה שהוא יחזור בשבילה. רגליה טופפו בשביל המוכר ושיערה הארוך התפזר על כתפיה. בגיל 17 כבר היתה מודעת למבטים סביבה וקיוותה שיבחין בשינוי שחל בה. בידה היא אחזה במתנה שהכינה לו, ליטפה אותה וניסתה לצקת לתוכה את שלל רגשותיה.
עיניהם נפגשו וצמרמורת עברה בגבה. הוא שונה. משהו מסעיר את רוחו ועיניו כבויות. “אתה עוזב אותי.” אמרה בכאב. “לעולם לא אעזוב אותך.” אמר והושיט אליה את ידו. הוא חשש שלא יוכל לקיים את הבטחתו. ההילה שהאירה אותו מאז ומתמיד נעלמה. הניצוץ שהיה בעיניו כבה. “אבא חזר.” קור חדר מבעד לצעיף שעטף את כתפיה. “אני לא רוצה להיות כמותם. אני לא רוצה שהחושך ישתלט עליי.” אמר וידו נגעה בידה, מעבירה זרם בלתי נשלט בגופה. “מחר אתה בן 19.” אמרה בפחד ונזכרה במילים הפוצעות של אבא שלה. “זה קשר מקולל.” צעק אבא שוב ושוב והיא מאנה להאמין. “הכנתי לך משהו.” סילקה את הקולות והושיטה את ידה, אור חלש הציף את כף ידה ועיניו מרותקות. “זו אבן מיוחדת. תקשור אותה סביב צווארך ונהיה קשורים לנצח.” הוא הרכין את ראשו והיא ענדה את השרשרת על צווארו. זרם חזק עבר בגופה כשידיה נגעו בלחייו. זרם כואב שהשתלט על כל נימי גופה. חזיונות קשים ניפצו את קירות ליבה. דם. כל כך הרבה דם כיסה את האדמה והאש שרפה את דרכה עד העץ שלהם. עד קצה השביל.
שפתיו ננעלו על שפתיה והפחד קיבל נוכחות בחיבור ביניהם. “אל תפחדי ממני.” הוא לחש לתוך פיה, כאילו קורא את מחשבותיה. גופו החזק נצמד לגופה והיא רצתה שיגן עליה. ידיה העדינות נכרכו סביב מותניו ולחיה נצמדה לחזהו. הלמות ליבו התערבבו עם שלה וגופה כמה אליו. הוא הניח אותה על האדמה ופרש את גופו הגדול מעליה. ידיו מיששו את פניה כאילו ניסה לשרטט את קווי מתארה כדי שלא ייעלמו לעולם מזיכרונו. ידיה ליטפו את פניו והשחור כל כך קרוב, אך היא התעלמה מהסימנים ונתנה להם להתפוגג. עיניו בערו מתשוקה של שנים וגעגוע. היא קיבלה אותו לתוכה באהבה ללא גבול, אהבה שצמחה במשך שנים. חיבור שנולד מתמימות ילדים וצמח והתעצם לתשוקה עצומה. והם התחברו לגוף אחד. ינשוף על העץ לא הפסיק להשמיע קולו, כאילו מזהיר אותם ממעשיהם. השמיים נפתחו והגשם הזועף שטף אותם, מזהיר אותם בדרך ללא מוצא. היא מחקה את התמונות, יצקה לחיבור ביניהם את כל שהיה בתוכה ושאבה ממנו את הבטחתו האילמת שלעולם לא ילך.
***
בסוף השביל, מתחת לעץ שנחרטו עליו לבבות קטנים היא שכבה על האדמה. זיעה קרה כיסתה את מצחה וידיה נאחזו בעשב. הוא לא ראה את החיים הצומחים בתוכה. הוא לא הרגיש את התנועות הקטנות שהרעידו את בטנה התפוחה.
הכאב פילח את גופה ונדמה היה לה שהוא בקע אותה לשתיים. אמא עמדה מעליה וכאב נוראי בעיניה. “הוא יבוא.” היא ייללה ותחינה בעיניה. “אם הוא יבוא הכל ייגמר.” אמרה אמא בצער והיא אטמה את אוזניה. זעקתה מרעידה את השקט.
היא הצמידה בתשישות את התינוק שבידה אל שדיה. נתנה לו לינוק ממנה וזמזמה חרש. נדנדה את הייצור הקטן וחסר האונים שבידה ועיניו מביטות בה. עיניו המוכרות כעיניו של זה שאבד. “תן לי לאהוב אותך כמו שרק אני יודעת.” היא מלמלה לראשו ועטפה אותו בנשיקות. “תן לי להגיע אליך כמו שרק אני יכולה.” הצער לא מרפה. “תן לי לרפא את הפצעים.” קריאתה נשארה ללא מענה. לאהוב אותו זה כאילו הדקירה בתוכה רק מתעצמת. נשימותיה רדודות כשהוא לא לצידה. לאבד אותו זה לתלוש איבר מגופה. היא ראתה את הרסיסים מתפזרים סביבה. היא ניסתה לעצור את הירח מתזוזתו, ללא הועיל.
***
הוא שאג את שמה שעות ארוכות. הוא קרע את השמיים. ניפץ כל ענן. עקר כל פרח. ניסה בכל כוחו למחוק את הגזירה הנוראה. הוא מלמל את שמה בשפתיים יבשות וניסה להיאחז בדמותה, בתמונת פניה שהפכה לזיכרון עמום. הרעד טיפס ונטיפי קרח שרטו את גבו. הייאוש עטף אותו, הפחד חלחל ומחק את הטוהר בדרך. סדקים שהפכו לשברים. תקווה התנפצה לאלפי רסיסים שלעולם לא יתאחדו שוב. החושך השתלט עליו. האופל קרוב מאי פעם והוא תשוש מכדי להילחם. הוא חייב לבצע את המוטל עליו. אגרופיו חבולים, שפתיו מדממות.
הוא ניתק את דמותה, מחק את הזיכרונות האחרונים, שרף את הגשרים והאש בערה וכילתה כל חלקה. צעדיו הגדולים השאירו חותם בשביל המדמם. לא נשאר דבר להילחם עליו. הם שאבו ממנו הכל, זו חובתו. ליבו אבן. בור נפער באדמה. ידיים ארוכות נשלחו מלמטה וניסו להיאחז בטיפת החמלה באחרונה שאולי עוד קיימת. ליבו אבן. לבבות הפכו לנטיפים, זיכרונות התפזרו לכל צד. לא ניתן לשנות את שנקבע.
***
גופה שבור. ידיה ניסו לגונן. ידיה פצועות, ברכיה חבולות. היא שלחה אליו יד בתחינה אילמת. התפללה שלא מאוחר מדי. שיעמוד בהבטחות שחתמו עליהם. הוא התבונן בה. ניסה להעיר רגשות רדומים והקול הרועם בראשו לא הרפה. השדים השתלטו עליו, האבנים הסתדרו כחומת מגן סביב. הוא כבר לא שייך לה. הוא עבר צד. הם לא ירפו עד טיפת הדם האחרונה. הוא הגל השחור המכסה את החיים. כנפיו השחורות הטילו צל על האדמה. הוא הפחד בכבודו ובעצמו.
***
זעקתה מקפיאת דם. שאגה שפילסה את הדרך, טיפסה ועלתה והשאירה סימנים שלא יימחו לעולם. בכייה השבור פוצע. ציפורניה נאחזו בידו וחרטו את צערה על עורו. מבטה הנואש עוד יחזור לרדוף אותו. “אל תיקח אותו ממני.” היא ייללה כחיה פצועה. דמעות על לחייה ציירו טרגדיה בלתי נמנעת. צללים שחורים טיפסו ממעמקי האדמה, לבשו צורה לא אנושית, שלחו זרועות ארוכות. אור חלוש נדלק על צווארו. האבן שלא הסיר מעליו חרכה את בשרו ורעד עבר בגופו מנסה לפלס את דרכו אל ליבו. היא נאחזה ברכות שבידיה, בתמימות, בחיוך שלא תראה שוב. הקרע בתוכה מאיים לכלות אותה. המחיר כבד מדי. צערה מתמזג עם שחור הלילה, חיוכה נמוג, עיניה לא ינצצו שוב. גבישי קרח נערמו לרגליה, עצרו את תנועתה. הוא תלש מידיה את הטוהר שהעניקה לו חיים. הוא ניתק את השלשלת ביגון. אסור לו להביט לאחור, מבטיה עלולים להכניע אותו והוא ייפול על ברכיו לרגליה. הוא התחנן, הוא התפלל, הבטיח וניסה להילחם. החיבור ביניהם היה אסור. האהבה שלהם היתה מקוללת. הגיע הזמן לשלם. יש חיבורים שהטבע לא מרשה. היא יצקה לתוך האבן שהניחה על צווארו את צערה. הוא הצמיד אליו את הגוף החם שתלש מזרועותיה, מנסה לשאוב נחמה. “לא אסלח לך.” קולה מפלח את האוויר ואת ליבו.
יש אהבות שלא נועדו להתממש.
יש אהבות שלעולם לא ישכחו.
יש עולמות שלעולם לא יתמזגו.
ידו נאחזה באבן והיא שמעה אותו. קולו צלול וכואב בראשה. “סלחי לי.”
לספרה של יהודית ציפורי: מיתרי לבי
משימת העל של אינדיבוק היא לאפשר לכמה שיותר סופרים וסופרות להפיץ לעולם את הסיפורים והמסרים שלהם, לתת לקוראים חופש בחירה והעשיר את כוח הקריאה בעולם שלהם. אנחנו אוהבים ספרים, סיפורים ולמידה, בדיוק כמוכם, אנו מאמינים שסיפורים מעצבים את מי שאנחנו כבני אדם ומילים יכולות להעצים ולשנות את העולם שסביבנו.קצת על ספרים אלקטרוניים / דיגיטלייםאינדיבוק היא חלק אינטגראלי מהמהפכה של ספרים אלקטרוניים בשפה עברית להורדה, מהפכה אשר פתחה את שוק הספרים בפני המון סופרים וסופרות חדשים ומוכשרים ובעיקר חשפה את הקוראים הישראלים לעוד מבחר עצום ומרתק של ספרים בשלל נושאים וז'אנרים.
ספר אלקטרוני או ספר דיגיטלי (שני שמות שונים לאותו המוצר...) הוא בפשטות ספר אשר במקום להדפיס אותו על נייר, לכרוך, לשלוח ללקוח אשר יקרא אותו באופן ידני, מופק כל כולו באופן דיגיטלי בקובץ ממוחשב שנקרא איפאב – סטנדרט עולמי לקריאה דיגיטלית. ספרים אלקטרוניים אינם מודפסים כלל אלא רק מוקלדים והתוצר הסופי הוא קובץ איפאב ממוחשב אשר נקרא במחשב, בסמארטפון ובמקרים רבים באמצעות מכשיר ייעודי לקריאת ספרים דיגיטליים שכאלו. הטקסטים בספר אלקטרוני זהים כמובן לאותו הספר בגרסה המודפסת והפיזית שלו, פשוט אין דפים מנייר והספר יכול כמובן להגיע אליכם מידית, בכמה הקלקות על העכבר דרך אתר חנות הספרים האלקטרוניים Indiebook. אתם כאמור יכולים ליהנות, להעשיר את עצמכם ולקרוא בספרים אלקטרוניים בעברית להורדה במכשירים מגוונים נוספים – במחשב אישי או נייד, בסמארטפון שלכם, בטאבלט או בקוראי ספרים דיגיטליים אחרים. למעשה, הורדת ספרים בשפה העברית מעולם לא הייתה נוחה, זמינה ונגישה כפי שהיא כיום, דרך הקטלוג העצום והמתעדכן של הורדת ספרים בעברית דרך אינדיבוק. נציין כי אם בעבר היו לעיתים בעיות מבחינת השפה העברית ספרים דיגיטליים – כי העברית נכתבת ונקראת "הפוך" מרוב השפות האחרות בעולם, בעיקר עברית ספרים דיגיטליים היא הפוכה בהשוואה לשפות הלטיניות – אבל כיום אין כלל בעיות טכניות כאלו. עברית ספרים דיגיטליים מוצגת היטב, מימין לשמאל וללא תקלות ויזואליות.חשיפה רחבה לסופרים חדשים ולז'אנרים שאתם באמת רוצים!העלייה בפופולאריות של ספרים אלקטרוניים בעברית להורדה יצרה הן גידול בקריאה בישראל אך היבט חשוב נוסף הוא שספרים דיגיטליים מאפשרים לכם כקוראים חשיפה רחבה וחופשית יותר לסופרים חדשים וכמו כן לז'אנרים ספרותיים שאתם באמת רוצים ורוצות לקרוא. לצד תמחור נגיש יותר מספר מודפס ויחד עם היתרון הסביבתי המובהק של ספרים דיגיטליים דרך אינדיבוק, הפורמט הדיגיטלי הביא לפריחה של סופרים וסופרות עצמאיים, לפריחה מרתקת ומבורכת בז'אנר ספרות המתח, הארוטיקה, שירה ושל סיפורים רבים מאוד שאחרת לא היו רואים אור.אינדיבוק מובילה את המהפכה של ספרים דיגיטליים בשפה העברית בישראל ומציעה פלטפורמה נוחה, נגישה, משתלמת ואיכותית הן לקוראים וקוראות המחפשים דרך מעולה לצריכת מגוון ספרים מרתקים והן ליוצרים ויוצרות המחפשים אפיק לפרסם לציבור את מרכולתם היצירתית ולקבל על כך תגמול הוגן ונאה.
