כתם

 

מחשבה של סכנה מחלחלת בי כשהשינה כבר תקעה יתדות עמוקים במפרקיי, יצר ההישרדות והפחד נלחמים בה. אני רואה את עצמי כמו מחוץ לחלום שוכבת על המיטה, הכותונת מופשלת עד המותניים חושפת תחתון כהה שאיבד אחיזתו, חלקו מוסט ונעוץ בישבני. רגל ימין שעונה ומקופלת על שמאל, יד ימין רכה על ירך ימין. האימה גדולה כי אני רואה רק אותי אבל מרגישה נוכחות זרה בחדר, אולי אפילו שומעת דלת נפתחת. אני נאבקת להתעורר ומתחילה לחשוד שהשינה הזו כבדה מדיי. המחשבה שסוממתי חושפת את האפשרות שהדברים שאעבור יהיו מחרידים. אני דומעת, מצליחה לחרוץ פתח קטן בעפעפיים ואולי לראות כף יד מונחת על זו שלי. ספק מראה כף היד מספיק לי כדי להחליט נחרצות שמישהו חופן אותי מאחור. בראש אני מריצה תסריטים מתוך היסטריה - מה הוא עושה לי? מי זה ומה מבנה גופו יכול לספר לי על זהותו? אמיר? ואולי הוא רזה מדיי והוא זר? אני מצליחה להתעורר בנשימה קצרה. החדר ריק ואני בטוחה לעת עתה. תפילת שמע מתגלגלת מפי היבש מזכירה לי שבוקר יום כיפור עכשיו.

 

בנשימה כבדה וראייה מעורפלת אני מתנדנדת במסדרון לבדוק את שלומם של הילדים כשבקצה העין אני רואה צבע אדום מרצד בסלון. ההתקדמות קשה לי ואני מטיחה עצמי מקיר לקיר בכדי להתקרב אליהם. החרדה לשלומם נותנת בי כוח ומשאירה אותי ערה. המטרה מול עיניי והיא להיכנס לחדרם, להביט בהם ישנים ולספור שלושה ילדים. באמצע הדרך וככל שאני מתקדמת לסלון הכוחות אוזלים ממני. בפתח הסלון אני מחליקה בגבי לאורך המשקוף בעודי מנסה למקד ראייה. ראשי ניתח על הרצפה ובאחת מתגלה לפניי שד נשי אחוז בידיים מוכרות וחלוק אדום ממשי מחליק ממנו. זה אמיר, אני יודעת. ראשו, על תלתליו האהובים, מונח בין ירכיה של אישה זרה על הספה שלי. אני מביטה בפניה ארוכות ולמוח לוקח זמן לזהות שזו הגרושה מלמטה. היא צורחת, אמיר קם במהירות ומתלבש. היא בורחת ואמיר החצי עירום מרים אותי בזרועותיו כמו שעושים עם ילדה שנרדמה במכונית או כלה בביתה החדש, מכניס אותי למיטה ממנה אני לא יוצאת כל החג.

 

בין הלילה הנורא לערב שאחריו אני מתעלפת למקטעי שינה מסויטת, בניהן מתעוררת למציאות שורפת. תקיעת השופר מהדהדת ממרחקים וכבמטה של קסם קוראת לי לקום לחיים, לצידה בכי הילדים קורא לי לממש את הציווי ולקום מהמיטה. אני מתחילה להתפלל, להתאושש ולהפעיל את תפקודי החיים. למענם. עיני נפקחות ונעצמות מספר פעמים, אני נלחמת שוב לחרוץ בהן פתח קבוע אך בכל מקום האדום זועק מולי, מעורר בי רפלקס הקאה. הקירות אליהם מבטי בורח בבהלה מכל מגע עם האדום מרגישים כאיי שפיות לבנים. בוכה אני מגלה במראה צל אישה המבקשת למצוא שרידי אנושיות בהשתקפות שלה וכוחות חיים לנשמה שלה. הכותנת מופשלת מטה, אני מהדקת אותה סביב חזי, מסתירה מחשוף. ההבנה שאין לי עוד צורך לרצות אף אחד ברורה עכשיו, לא את אלוהים ובטח לא את אמיר, הגדלתי מחשוף ומשחתי אודם ורוד על שפתיים סדוקות עטופות בצחנת הצום.

 

בהחלטה של רגע נפתחה מזוודה ואני מטיחה לתוכה את הנר האדום, את התמונה עם הילדה בשמלה האדומה, את התחתונים האדומים שלי, שיהיה - גם את האגרטל הכתום, החולצה, את האדומים שבבגדי הילדים ומכוניות הכבאית, את ספלי הקפה עם הכיתוב האדום. אמיר מביט בי ושותק. אני מזמינה מעלית ולוחצת על כפתור 'כ' וזו נצבעת באדום. רגלי בועטת בדלת חמש פעמים ובשישית נעצרת כי הדלת נפתחה. אני גוררת את המזוודה שרק עכשיו שמתי לב שגלגל שלה חסר. בתנופה ואנקה  זורקת את הכחולה לפח על כל האדומים שהכילה, נעמדת מול פח ירוק כשבראשי מהדהדות מילותיה של אנה חברתי, "תפתחי את העיניים נשמה, תפתחי אותם יפה שלי". כשעליתי למעלה הבנתי למה אנה התכוונה אז בחרתי במדרגות נעצרת בקומה השנייה. אני דופקת לגרושה בדלת במשך שעה ארוכה במפרק אצבע, באגרוף ובכף יד פתוחה והיא לא עונה. מעבר לדלת נשמע הבן שלה בוכה ואני נזכרת בתלתלים השחורים שלו, ממש כמו של אמיר, גם העיניים דומות. נחרדתי מההבנה שההיריון שלנו היה מקביל וכמה הוא חבר קרוב לבת שלי. אני מחליטה לעלות לביתי ומכינה ארוחה מפסקת.

 

כשכולם מתיישבים לאכול אני מתיישבת בספה האפורה שלי, מלטפת אותה ומביטה ברצפה. במרכז החדר עומדת עקבה מבוץ. אני חוקרת את צורתה שנטבעה ברצפה אפורה, מנסה לשייך אותה לאחת מסוליות הנעליים של אמיר, מקווה שלא היה עוד גבר בבית שלי. הילדים. ברקע אני שומעת את אמיר לראשונה מאז נישאנו, מאכיל את הילדים, מכניס אותם למקלחת ולמיטה. לפי הלוגו אני מפענחת  שאלו נעלי הבית של אמיר, "מה הם עשו בבוץ?", חשבתי ברגע בו הוא התיישב על כתם הבוץ בברכיים. נדמה לי שהוא מתחנן בפניי שאסלח לו, אומר כאב ובושה, מבטיח לפצות אותי ולקנות לי את שואב האבק של דייסון שרציתי כל כך, גם כלב לילדים, נשבע שלעולם לא ירביץ לי יותר, שלא יחסר לי דבר בעולם, שלא יהיה עם הגרושה שוב או ידרוש שאעבוד קשה. מבקש ממני רק בבקשה לחזור לחיים, לאכול משהו קטן, אולי לשתות מעט מים, להתלבש או להסתרק.

 

בעוד אמיר מדבר הדם עולה לי לראש ונוזל לי מהגפיים, אני נעמדת מעליו ובכף רגל יחפה דוחפת אותו לאחור, עמידתו לא יציבה ולכן בקלות הוא נופל ונשכב. אני משילה תחתון ומרימה את הכותונת אל המותניים, מסירה מכתפי כתפייה, חולצת שד שנותר ריק מכל תכולה אחרי שנים של הנקות. מביטה בעיניו לראשונה והן אדומות. הדם עולה לו לראש, הוא מבולבל, אני יודעת. פיו פעור וגם עיניו, הן מלאות בתשוקה של סוטה חולני והבוז שאני רוכשת לו מקבל צורה של גבר חצי שכוב בטרנינג דהוי ופרצוף עלוב. אני מחלצת את הזין שלו מסמרטוטי הכותנה ובועלת אותו כשאנחנו בוכים. הצער ממלא את החדר מהבל פי ומהבל פיו, מזיע זוועות מכל הנקבוביות שלנו. כשהוא גומר בפרצוף עלוב עוד יותר אני קמה מעליו ומודיעה לו שזו הפעם האחרונה שאני מזיינת אותו. אני נועלת מאחוריי את דלת חדר השינה, חוסמת אותה בארונית,  מגיפה את התריסים ונרדמת יודעת והפעם מוגנת.

 

קריאת השופר עוד מהדהדת בתוכי יום וליל להשכים ולהפיץ את בשורת האדום. אני לובשת חליפה שמשווה לי מראה של אשת העולם הגדול ומסגלת לעצמי דיבור בטוח ומדויק. פותחת מחשב ונרשמת לכל שיעורי הניסיון בסדנאות שמוקדשות לנשים. נרשמת לשיעור ניסיון בקרמיקה, העצמה וגינלית ועוצמה ורבלית, ויטראג', עיצוב חלונות ראווה, סריגה במסרגה אחת, עיצוב פנים, קריאה בקלפים, מעגל נשים שרות, תאטרון לחובבניות, תסריטאות פורצת, פילאטיס לנשים הרות, היפ הופ, זומבה, צפיפות העצם, נשים ונטורופתיה, דמיון מודרך - הצהרות חיוביות לנשים, ירידה במשקל זה לא קל, חלי ממן בבני ברק, מיינדפולנס, סוגסטיות לנשים, היפנוזה עצמית לעצמאיות, גאה גאה, מינוף קריירה נשית, החופש שלך לרקוד, נשים מוגבלות כובשות לבבות, לבוש לשעות הפנאי, ממוכה למכה, עיצוב תכשיטים, יזמות נשית, פותרות תשחצים של עיתון לאישה, סדנת ירי, נשים נגד אלימות במגרשים, נשים וציונות. בכל כיתה אני מספרת את הדחייה שלי מאדום  ומזהירה מפניו. הזמן עובר כל כך מהר שכשהבטתי היום בלוח השנה גיליתי שהנה הגיע יום כיפור נוסף.

 

אני נאלצת להכיר את הילדים מחדש שהרי עברה שנה והם שנים ספורות מגיל ההתבגרות, צריך להכין אותם לבאות. דור, אור ומאור מקשיבים מרותקים לדבריי ובכל פעם שמוזכר הצבע האדום אור בוכה והבנים מקיאים. אנחנו נאלצים למצוא אסטרטגיה לפני שאבא שלהם יחזור מבית הכנסת ומחליטים לאגור ציוד מחאה, מחליטים - "לקחת את זה עד הסוף". בכל אותו יום כיפור אגרנו בחדר שלי אוהל, תיקי גב בהם אוכל, מים, בריסטולים וטושים בשלל צבעים, למעט אדום כמובן. את הדלת אנחנו סוגרים עלינו במנעול, חוסמים בשידה ומגיפים את התריסים בהקפדה. אנחנו מסתגרים, משחקים בטאקי ובארץ עיר בלי קטגוריה של צבע עד שנשמע השופר. קריאת השופר מהווה לנו סימן לנעול נעליים נוחות ובגדים לבנים והתחלנו לצעוד לכנסת ישראל שבירושלים.

 

אנחנו צועדים ארבעה ימים, שלושה לילות ואז בונים מאהל ומקיפים אותו בשלטים בגנות האדום, "דורות דורשים בטחון", "אין חיים בלי הגנה", "לאמא שלי יש אדום בלב", "יודעים ושותקים", "תצילו את הילדים שלי מהאדום האדום הזה" ועוד. בהתחלה העיתונות מגיעה ומצלמת אותי עומדת על פודיום ונואמת בצורך בביטחון מאדום, מספרת על ממדי המגפה, אך זו הפסיקה לבוא למרות שאני מתקשרת אליהם יום יום, מזהירה שהמצב ממשיך ובכל דקה ביום אדם נחשף לאדום. אף שר או שרה לא הגיעו למרות ששלחנו שליחים עם הצעות חוק מנוסחות לעילא ולעילא. הם מסרבים בטענה שזהו צבע בסיס, זו דרכו של עולם וכך נוצר העולם מראשיתו. "אל לכם לטרוף את הסדר", קורא שר הפנים וגורם לי להבין שאינו מבין כלל בעיצוב פנים. למאהל מגיעים מכל המגדרים והמינים, חלקם באים להזדהות ולתמוך, חלקם באים להתריס בלבוש אדום, צועקים שאנחנו הורסים את חופש הצבעים במדינה, מגיעים גם הרבה סקרנים. בלילות כולם קוראים ואז שורפים פתקים אדומים של נפגעים ונפגעות במדורה כתומה.

 

עוברת שנה ועכשיו שוב יום כיפור. גילינו בגלל שאמיר  מספר לנו כשהוא מגיע, הוא נפרד מאיתנו בהתנצלות ויורה לעצמו בראש, ממלא את הדשא שבגן הוורדים באדום מדמם. גם זה לא מביא את התקשורת אלא כמה סקרנים ושוטרים שמפנים את גופתו. אני מתבוססת בדם האדום שלו מכניסת הכיפור ועד שדור, אור ומאור מכסים למעני את כתמי הדם בוורדים משלל צבעים. אני מעריכה את ההקרבה שלהם כי הם אוספים מאות פרחים למרות שאסור לקטוף בכיפור. קריאת השופר מהווה לנו סימן לחזור הביתה. אנחנו מגיעים אחרי חמישה ימים וארבעה לילות, עולים במדרגות לקומה השנייה ודופקים בדלת של הגרושה בשמונה זוגות מפרקי אצבע, באגרופים ובכפות ידיים פתוחות. את הדלת פותח בבהלה איש קשיש ומספר שהוא עבר לדירה אחרי שהגרושה ובנה עזבו את הארץ. לסיום המסע שלנו אנחנו מכינים שלט מבריסטול לבן שיקיף את כל הבניין ועליו כותבים, "שלום".

 

 

 

 

 

שכחת סיסמא?

הזינו את כתובת המייל שלכם לקבלת מייל לשחזור סיסמה


שליחה