אישה לא מקומית (צליל שלא נגמר)

שכרתי חדר קרוב לים. כשהגעתי ריח הצבע הטרי עדיין היה בקרבו. בעלת הבית אמרה שתוך כמה ימים ייעלם הריח, וסידרה זר של סחלבים באגרטל עשוי אמייל שהחליד, ואמרה, לבינתיים.
בחדר עמדה מיטה גדולה, שולחן, כיסא וכיור, שהתגלה כהברקה בלילות שחזרתי שיכור. 
המיטה הייתה קרובה לאדמה, אך לא מספיק.
את המזרן מיקמתי על הרצפה באמצע החדר, היכן שהקרן הראשונה נוגעת. 
את השולחן הצמדתי צמוד לסף החלון המשקיף לרחוב הצר ולים. 
(הים נתן סיבות מספיק טובות לשבת ולכתוב בלי ליצור מבוכה מיותרת בכל פעם שהרמתי את הראש להסתכל אל החלון שמולי)
החלון שלה עוטר בווילון צהבהב, שהזכיר את הכרכומים, שבתקופה זו מכסים כל מקום בבית.
פעם הנהנתי לכיוונה, והיא הנהנה בחזרה והסיטה את הווילון באטיות.
היא הייתה מתעוררת מוקדם. (או כמוני לא ישנה בלילות?)
בערך בארבע לפנות כל בוקר שנינו היינו מציצים לכיוון הירידה של הרחוב, וכשהמשאית של המאפייה עוברת את בית הקפה היינו יורדים בריצה ומחכים לה על ליד פתח המכולת. 

לפעמים היא הייתה מגיעה לפניי. 

בלי לומר, כל אחד בתורו נשם את הבל נשיקת הלחם הטרי שהתערבב עם ריח אוויר הים והסוכר. 
)כל רגע פה יצר זיכרון מהפכני - בעל ניגודים בלתי אפשריים)

באחת הפעמים שנשמה צחקתי, היא כעסה, לראשונה שמעתי איך היא נשמעת, (עברית, את נושמת בעברית, אמרתי).
די, היא אמרה, סיכמנו (בלי מלים) שלא מפריעים לרגע פרטי. 

היא ניסתה לנקות את פניה עם שרוול החולצה, ושמתי לב לכל הצבעים שנכנסו מתחת לציפורניה, שהסבירו- היא כמוני, לא ישנה בלילות מאותן הסיבות. 

מה מצחיק אותך? 
האף עם הנמשים והצבע הכחול, אמרתי.

חשבתי שתתרחק ברגע שהרטבתי את האצבע עם קצה הלשון, אך היא עמדה בלי לזוז, וחיכתה שאנקה.
(הרגשתי את הרוח שיצרו ריסיה, מכים בכנפיהם בריסיי)
רוצה לחלוק אתי חצי לחם? היא שאלה. 
אבל עוד לא שתיתי קפה, אמרתי כמו אידיוט. 

נהג המשאית, כמו בכל יום מאז שהיא כאן, ניגש ונתן לה כיכר לחם של אתמול. למרות שהשתדלה ניכר שהדבר אינו טבעי לה. היא נרתעת ומפילה בכל פעם את פירורי הלחם אל הכביש, וזזה הצידה כדילהסתכל על הציפורים, ונותנת לכל אחד מהם שם. 

שני עובדי המכולת ניגשו אלי ואמרו בקובנית, היא יפה אדון, אחר כך  אחרת? אמרו באנגלית. רומזים לאידיוט שהוא אידיוט, והאידיוט יודע. לא הייתי זקוק לתרגום, אמרתי להם שבקובנית יפה נראית יותר יפה מאנגלית. 
מכוערת יפה אמרתי, והשיניים המוכתמות שלהם צחקו. 
באתי מאחוריה ופתחתי את ידה לרווחה. תמתיני, הכול יהיה בסדר. יונה (בשם בת-שבע) ניגשה ואכלה מכף ידה, חיוך גדוש (סוגריים) עלה על פניה. 
פתאום. היא קרבה את פיה לפי ונשפה אוויר חם בלי ליצור מגע. פלטתי שריקה קצרה.
היא צחקה. 
אהבתי את הפשטות בה היא הדגימה לי את טעמה. 
פסענו לכיוון החוף. לא דיברנו מילה. מדי פעם גנבנו מבט לאסוף פרטים נוספים אחד על השניה. 

החוף היה כמעט ריק. שני זקנים זרקו אחד לשני כדור כוח. אישה רצה עם כלבתה, כשהגיעה אלינו אמרה, בוקר טוב, ועשתה תרגיל מתיחה. הכלבה שלה ניגשה ורחרחה את רגלי. התקף של געגוע עלה בי. היא ראתה שנעצבתי ברגע. היא הרימה בעדינות את סנטרי, ורפרפה נשיקה.
התמסרתי (פחדתי שתיבהל, כשתשמע את היללה שהתפזרה בכל חלקי גופי), לקחתי את ידה והובלתי אותה אל מתחת לרציף.
בהינו בים. הורדתי את בגדיי. היא הסתקרנה והחלה לעקוב עם אצבעותיה אחר זרועות התמנון.
לחייה נסקו וסמקו (עורה החלבי היה נעים למגע).
ירכיה הקיפו את מותניי, הרגשתי את כוחן, זכר לפעילות כזו או אחרת שהייתה עושה בילדותה. (היא באה בעוצמה שלא הייתי מוכן לה)

צריך להודות, (מאז שנעלמה למחרת) הייתי חלש (תמיד ביולי, תמיד ביולי)
מין כשל, ללא ראש ללא זנב.
אלישע אציע שאשב בשמש. אז ישבתי בשמש כל היום.
אחר כך הוא אמר שהוא לא נכנס למים, ועזב. (אך המשכתי להרגיש את נוכחותו)
צלחתי בשחייה את הטואה, טוב, כמובן שלא את כולו, הזכרתי שהייתי חלש, אז יצאתי אחרי רבע שעה מהמים, והמשכתי ברגל דרך הג'ונגל לכיוון המצודה הספרדית. 
אחרי כשלושה ק“מ מכונית אמריקאית עתיקה עצרה לידי. בוא עלה, אלישע אמר, והפריח מחשבות בעזרת סיגר, ושר ביחד עם אסתר עופרים ביצוע של השיר- סוזן. 
בנסיעה סיפרתי לו על האישה הלא מקומית שפגשתי על יד החוף-
על איך שהיא באה בעוצמה- שלא הייתי מוכן לה,
ואיך אני נשברתי בתוכה כמו גל עצוב שנשבר על מזח מלאכותי.

כשהגענו למלון צנחתי.
לקראת הערב התעוררתי לקול המוזיקה שהגיעה מהחצר הפנימית.
חשבתי שלא יזיק לי קצת רום חום, ואולי שיחה.
מקומיים לימדו והנעימו את זמנם של תיירים בריקוד הסון.
תופי הקונגס ניגנו את מקצב הטומבאו,
גיטריסט זקן, אולי בן מאה, 
ניגן בגיטרה בעלת שלוש זוגות מיתרים. 
מיד אפשר היה להבחין,
בלי כל ידע מקודם,
שהוא זה שאחראי לרמזים הקטנים בתוך התבניות
שקבעו את רמת התשוקה בתנועות האגן.

כשהאלכוהול החל להשפיע עלי, היא שוב הופיעה,
משום שם של מקום.
לבושה שמלה לבנה שעליה רקומים פרחי הקטאלייה,
שמלה שקנתה בשוק מקומי בארץ שכנה.
)שלא כמו בחוף, הפעם היא הובילה)

אני לא יודע לרקוד, אמרתי.
שתית, לא?
כן, עניתי.
קום, היא אמרה, והתכופפה ולחשה לאוזני,
תבצע רקיעה בספירה השלישית והשביעית,
יהיה נהדר.

היא החלה להוביל אותי בתנועה מעגלית,
עדינה,
נשפכת,
ריחפנו זו מול זה חופשיים במרחב.

היא משכה ודחפה, משכה ודחפה.
אני רקעתי, לפעמים הגעתי בזמן.

נפעם בחנתי אותה, מנסה להבין מה קוד הצופן.

אישה לא מקומית,
שהיא כל
כפר,
עיר,
ג'ונגל,
שדה,
נהר,
כיסא,
שולחן,
דף,
ארבע קירות בסוף היום,

היא צליל (בין אוזניי) שלא נגמר לעולם.

הקהל המשיך לרקוד. היא שחקרה כבר כל חלק בגן, הוליכה אותי אל ספסל מתחת עץ תפוחים אדומים.
לבטח הרבה יותר טוב היה, אילו לא הניחה את רגליה על ברכיי, כאדם העושה באחר כבשלו.
היא מתחה את רגלה הימנית, ועם כף רגלה נע בתוך שערותיי השחורות לבנות. (לובן שלא העיד על זינוק לעבר הסוף אלא על כוח. כוח משיכה)
משחשבתי שנרגעתי מהמחשבה מתוך זרם פרצתי עליתי את גרם המדרגות הצרות המרובות, בלי רמז אחד מה בסופם.
טיפסתי בתוך פינות מוארות באור בהיר של ירח, עד שהגעתי למתווה צהבהב.
מפלס דרכי לחקור במלים את מוחה.

במרכז החדר עמד כן, סביבו בדים וכתמים יפים של צבע (ללא התכוונות) עיטרו את המרצפות.
הורדתי את הכותונת התלויה על כן הציירים, ונעמדתי מול דמות שוכבת בשדה, שכנפיה דבוקות לאדמה בוצית. 
בעודי מתבונן למרחק, היא הניחה ידיים על כתפיי, דחפה אותי כלפי מטה, ואמרה, אל תחמוד הבלים.
הנחתי כיסא אל מול הירח והתיישבתי.
והיא מפסקת.
רגליה מפושקות, משוטטות, קוראות למלים הנדחקות להיכנס דרך חור המנעול.

(התחקתי אחריהן, כמו ספינה המובלת בעזרת אור המגדלור)

עתה היה זה מעשה חסד לשנינו. 
משונה הדבר. באנו ביחד. התנגשות.
זיכוי. זיקוק מלים.
לאחר הזיכוי הראשון בא השני, ואחריו השלישי.
היא נרדמה שראשה על הלוטוס שמעטר את בית החזה שלי.
עתה היה זה זיכוי מפורש.


ועתה מה יהיו פני הדברים?
מועקה כבר קיימת בהטיה, ועתה יבואו טעויות בתפיסה בזיכרון.

כיצד יעלה בידי לגשם את אותה התחושה, כל מחשבה נתקלת באפשרות האשמה שבה גרמה לי להתמכר לה.

והיא? האם היא?

יכול אני להיצמד לאותה מחשבה,
שתהיה לתועלתה בלבד (זה יספיק כדי לבוא)
ואם לא יספיקו הלילות לברוא אותה שלמה?

אם לא תספיק ללכת בבוקר שאחרי (לפני שאתעורר)
ואם אלך אני לפניה, ואשאיר אותה עם טעם ההחמצה.

אם לא יספיקו הלילות לברוא את יופייה (וכיעורה)
את טעמה, את ריח התות שנבט בפי לא בעונתו.

(מן ההכרח לתת לה חופשיות בזיכרון. היא כמו (שעון) חול. חול הנדבק לגופי.
נכנסתי לים ושחררתי אותה לחופשי מאבריי)

נפשה נשארת פרא למרות הכללים.
ואולי תחושתה (תשוקתה אלי, והפוך) דומה לתחושת רקדנית צעירה שדורכת לראשונה על רצפת העץ. 

לא אבקש אחרת, אתן לה חופשיות במחשבה, כן, הרי היא רקדנית.
היא ציפור עם כנף שבורה שעלי לטפל בה במסירות, בהתמסרות. 
ואם תפרוש כנפיים אחר כך עד דנמרק בלי להביט לאחור,
ומבלי הד שיח(י)זור אלי? 
לא אבקש אחרת, לא אדע לבקש אחרת,
רק אשא תפילה קטנה שאני חלק מנופיה לתמיד. 

והנה, נפתחה דלת (והמלה אחו מפשקת מולי. ונגלה לחם)

 

 

 

 

 

 

שכחת סיסמא?

הזינו את כתובת המייל שלכם לקבלת מייל לשחזור סיסמה


שליחה