האני באנצ'

 

פעם, בלילה, צץ לי רעיון מטורף של מיזם של ויברטור לאימון מיוחד לנשים בסקס אוראלי, בכל פעם שאת נושכת, אפילו בקטנה, הוויברטור משמיע צפצופים לא נעימים ונדלקת נורה אדומה. יש גם ספירת נקודות בסוף האימון ומתן ציונים - לפידבק חיובי. אם הנשיכה ממש חזקה אז יש ממש אזעקה והוויברטור מתפתל מכאב. ככה אפשר להתמחות בעניין בלי להכאיב לאף אחד אמתי. הייתי די בטוחה שהמיזם יזכה להצלחה עולמית וכבר חשבתי להציע אותו למוטי, הבוס הישיר שלי, או לצאת אתו בקמפיין הד סטארט, אבל אז התחילה המפולת בבורסה ומוטי פיטר אותי והאקטואליות של העניין ירדה. לא שזה עזר לי אתו – היום בראייה לאחור אני חושבת שאולי היה כדאי לדלג מעליו לחוליה הראשונה בשרשרת המזון - לטורף העל - דני.

 

יש כרית אחת שאני אוהבת, הכי רכה ודקה של איקאה. כשאני הולכת לישון, אני מניחה עליה את הראש (אם יאירו את הראש שלי מבפנים יראו לי את כל הכאוס). אם זאת כרית אחרת, קשה לי להירדם. אני מסדרת שתי כריות מתחת לרגליים – סידור קבוע, כרית אחת בין הרגליים, אחת מתחת לכתף בנוסף לרכה הדקה שמעליה, מנסה להשאיר את הצוואר בקו ישר כדי לתת לאוויר זרימה חופשית למוח.

 

בדירה של אמא ואבא שלי בלה גארדיה 15, היו שלושה חדרים אבל אמא פיצלה אותה לשתי דירות אחרי שאבא עזב עם השכנה, שיהיה ממה לחיות, ואני קיבלתי בירושה את החדר עם המטבח הקטנטן שנוסף אחרי הפיצול, אבל את חדר האמבטיה האורגינל שגדול כמעט כמו חדר. החצי השני, עם המרפסת, הוא של אחי שגר בקנדה ומקבל את שכר הדירה מליליאן הדיירת לחשבון בנק בארץ. אני עוזרת לליליאן לפעמים עם הקניות והיא גומלת לי בתבשילים של פשטידות וכל מיני מרקים, בעיקר כתומים.

פעם, כשהייתי קטנה, יכולתי, אם רציתי, להוציא את הסמרטוט רצפה מהדלי במרפסת ולהפוך אותו ולשבת עליו ולשמוע את קולות הילדים שמשחקים על הדשא או בחורשה הקטנה שנראתה לי אז גדולה (למה הם לא משחקים אתי?)

 

בתיכון, הייתי חייבת להבריז לפחות יום אחד בשבוע. לנסוע לים, או סתם להסתובב עם הילקוט, או להתנדנד בגן שעשועים לא רחוק מהבית. כל שבוע יום אחר. היה לי סטוק של אישורים רפואיים שגנבתי מדוקטור וסלי, הרופא של קופת חולים, וכתבתי עליו כל פעם תירוץ אחר: כאב ראש, שפעת, כאב בטן וכו'.

 

פעם, ביום קר בחורף הלכתי לשחות בים (זה היה עוד לפני שטבעתי בחוף גבעת עליה ושלושה ערבים בתחתונים הצילו אותי). יצאתי והתקלחתי במים קרים במקלחת בחוף. בדיוק עברה שם חברת בורסה אחת עם הבת שלה ואמרתי לה שלום שוש, ושוש נעצה בי מבט נדהם.

 

הלבוש שלי הוא פשוט ופונקציונלי. וגם אין לי סגנון אישי שמצריך איזה משאבים או אישיות או רצון להתבלט. לא מתחפשת למה שאני לא ואני לא הרבה דברים. לא טווסית, לא יומרנית, לא יפה, לא מושכת במיוחד, לא צעירה, לא אינדיווידואלית במיוחד.  מה כן? כל השאר.

 

ביציאה מהדירה חלפתי על פניו של הומלס רזה ושפוף שעמד בגשם בכניסה לאחד הבתים ושתה בירה. הוא קרא לי (באנגלית), היי, למה את לא עושה משהו עם השיער שלך. מה הבעיה? שאלתי. תראי איך שאת נראית, למה שלא תסתפרי!

 

אם יש לך שיער מקורזל, ולמרות המלצת הספר את מתעקשת להסתפר קארה – ובלי החלקה יפאנית – את יוצאת כאילו יש לך על הראש עוגת חתונה קפואה, וגם אם את קופצת באוויר, היציקה לא זזה.

 

אם אני חושבת על זה שמישהי לא יפה ולא חכמה במיוחד, כמוני, ולא צעירה במיוחד, כמוני, טובעת ברגע זה בים או מקבלת טיפולי כימו אחרי שהסרטן כבר התפשט גם לעצמות שלה, ואני אומרת לה משהו שנשמע כמו תמותי בכבוד ושולחת לה לינקים לסדרות מתח בטלוויזיה כדי שתראה הרבה מוות ולא תחשוב שהמוות הפרטי שלה שונה מהמוות של האחרים (שלא לדבר על מוות של ילדים) - שהוא פסיק קטן בהיסטוריית המוות של המין האנושי בפרט וכל החיים על פני האדמה בכלל. זה מנחם את שתינו.

 

אתמול בלילה ראיתי שהירח נעלם ושוב חזר ושוב נעלם. ליקוי ירח חשבתי. איך לא שמעתי שיהיה ליקוי ירח הלילה? ואולי זה קרה לעיני בלבד? חשבתי לספר לחברים (לא רק מהבורסה), אולי גם הם צפו בפלא. (ואולי כן יש אלוהים וצפיתי במופע פרטי שלו?)

 

ילדים לא תמיד מבינים איך זה עובד. אם אתה רוצה להיות אמן אז כדאי להתחיל עם זה מגיל צעיר. אני התחלתי בגיל מבוגר יחסית וגם לא סיימתי (ולא התחלתי) בית ספר לאמנות, כי אף פעם לא חשבתי שיש לי את זה. אמנים שאכפת להם מהזולת מפתחים בדרך כלל אמפתיה לאחרים בגיל צעיר או נולדים עם התכונה הזו. ואני תמיד חשבתי שלילדים עניים, שנולדו להורים עניים שצריכים להילחם על כל גרוש, לא פשוט לפתח אמפתיה, גם אם הם נולדים עם התכונה הזאת היא מתפוגגת תוך כדי מלחמת הקיום. הכי קל להסתכל מלמעלה ולרחם על אלה שלמטה. אבל עדיף לא להיסחף עכשיו בזיכרונות ילדות. למה זה טוב? מה זה יעזור עכשיו אם הייתה לי ילדות דפוקה או לא? נשאיר את זה לפינה לשיפוטכם.

 

בסוף חיכיתי יותר מחצי שעה לאוטובוס מהבורסה ליד אליהו. היה חם. הכי אני שונאת את זה כשבמרחק של ריצה קצרה מקו 20  או 104 או 37 אני לא יכולה לרוץ בגלל  בריחת שתן. זה שיש לי את זה לא אומר שעברתי לידה של תינוקת גדולה.

 

כשהייתי קטנה, ממש קטנה, הייתי חולמת שאני מנסה לברוח ממחנה השמדה. הסבים והסבתות שלי לא היו במחנה השמדה, הם ברחו לקולומביה (ולכן קראו לי לוסיאנה). מוטי קרא לי בחיבה מיס לוסי - כמו הנקניקייה, זה מה שהוא אמר (חיפשתי את מיס לוסי בסופר ולא מצאתי, אולי אפשר למצוא אותה במעדניות). אבל היה לי חלום שחזר על עצמו שאני שם ואף אחד לא מציל אותי, אולי בגלל יום השואה בבית הספר וכל התמונות בטלוויזיה. החלומות עברו בגיל ההתבגרות כשהתחלתי לחלום על אסף אסרף. על מה אני חולמת עכשיו? אם יוצא לי לישון בצהריים אני מצליחה לחלום ולפעמים גם לזכור את החלומות. בלילה זה סיפור אחר.

 

המדוזות עוד לא הופיעו בים ואני ממשיכה לשחות כל שבוע, גם בחורף.

 

בבוקר הלכתי מהים לכיוון שדרות ירושלים. מול תחנת האוטובוס מעדתי ונחתי בכבדות על הכביש. פועל ניקיון שבדיוק שפך קצת זבל לפח, קרא לי, היי גברת, צריכה עזרה? לא עניתי והמשכתי לשכב המומה ונעלבת. הוא מיהר אלי ואחז בי עם כפפות גומי טורקיז, הרים אותי על הרגליים והחזיק בי עוד שנייה לייצוב. רוצה לשבת? לא, תודה, עניתי והמשכתי ללכת.

 

לפעמים אני מפנקת את עצמי במתנה כי זה כיף ליצור משהו ולהעניק אותו לעצמך, במיוחד כשאת עצובה או מתאבלת על מישהו. אז נכנסתי ל"חרוז כזה" בבוגרשוב וקניתי את כל החרוזים הכי יפים שם ועבדתי על שרשרת כמעט כל הלילה, שרשרת מקסימה עם אבנים סמי פרשייס, לרימר בצבע טורקיז ואבני בריל בצבעי פסטל חיוורים, זה הולך נהדר ביחד, במיוחד אם את לובשת גופיה לבנה ומרגישה טוב עם עצמך. זה גם יכול להפוך יום מסתם יום של אבל ליום חגיגי.

 

החלטתי לישון גם על הצד השני למרות שאני לא רגילה, כדי לא להפוך לסתגלנית. התברר שזה דורש משום מה סידור אחר של הכריות: אני עדיין מניחה את הראש על הכרית הרכה-דקה שאני אוהבת, אבל מסדרת רק כרית אחת מתחת לרגליים, כי כשאני מסתובבת על הצד השני שתי כריות גבוהות לי מדי, וזאת שהייתה מתחת לרגליים נמצאת עכשיו מתחת לאמה של היד שעליה אני מניחה את הראש על הרכה-דקה ומנסה להשאיר את הצוואר בקו ישר כדי לתת לאוויר זרימה חופשית למוח והודפת את עצמי בחלום בתנועות חזקות של הידיים מעל לכביש הסואן של דרך בגין וראשי האנשים שרודפים אחריה, מרחפת קרוב קרוב מעליהם.

 

באותה תקופה אכלתי רק גרנולה עם חלב. גם חלב שנשאר מהמטרנה. אחר-כך עברתי להאני באנצ' עם שבבי שקדים, ועכשיו אני בתקופת אפונה מעושנת. מומלץ!

 

בבוקר גיליתי צמח פרא עם גבעול רך ועלה טרי כמעט שקוף, משהו בסגנון של צמחים ששותלים לגדר חיה, מבצבץ בין הרצפה לקיר. בהתחלה חשבי להגן על עצמי מפני הפלישה הפראית ולהשקות אותו בחומר לניקוי אסלות. אחר כך חשבתי אולי כן לתת לו לצמוח ולהסתיר את הקיר ולדמיין אותי יושבת בגינה עם דשא והצמח הוא גדר חיה שאחריה יש רחוב, או פרדס או ג'ונגל וקולות של ילדים משחקים (למה הם לא משחקים אתי?).

 

עוד לא סיפרתי שאני מחליקה ומסדרת טוב טוב מתחת לפנים כל לילה מחדש (אחרי שהוא התבלגן לילה קודם), על הכרית האחת שאני אוהבת, הרכה-דקה, את הסמרטוט של מיקה, וכשאני מכבסת את הסדין והציפיות אני לא מכבסת אותו.

אולי אקרא לצמח מיקה. מיקה הפולשת שצמחה פרא והתנגדה לכל ניסיונות העקירה והגיזום. בין כל העציצים כאן אין צמח בשם של תינוקת.

 

בימי ששי אני מרשה לעצמה להתפרע ולנסות להירדם בלי כדור שינה ובלי אטמי אוזניים ובלי הסמרטוט, ובלי כל טקסי ההתמרחות בפנים וברגליים, וגם בלי להתמרח בשאריות של הבייבי פסטה שנותרה מאז שקניתי שלוש שפופרות במבצע של 2+1. כשהאחרונה תגמר אז הכול ייגמר. ניסיתי לחסוך ממנה כמה שיותר כדי להאריך את הסוף. וגם לצפצף על סידור הכריות, ועל הרכה-דקה (שהגעתי למסקנה שהיא בכלל כרית מחמד ולא ממש כרית תומכת, לא ממלאת את תפקידה, ורק מתחנפת למי שמניח עליה את הראש) כי אני ממילא לא נרדמת בגלל העקצוצים בעור והכאוס שצף לי בראש.

 

לאחרונה גיליתי בסופר את השקיות השחורות תוצרת חוץ עם חטיף צ'יפס טבעי. עד עכשיו, כל פעם שטעמתי את הצ'יפס המהונדס באריזת הקרטון הגלילית, כשכל הצ'יפסים (עם גל "טבעי" במרכז) מסודרים זה מעל זה, כמו כסאות שמשתלבים זה בתוך זה כדי שאפשר יהיה לאכסן אותם בקומות, וכולם נראים בדיוק אותו דבר (ולא שבחרו תפוחי אדמה תאומים זהים או חתכו את כולם בדיוק אותו הדבר) וכך מתאפשר לדחוס כמה שיותר באריזה הגלילית, היה לי ברור שקודם עשו מין דייסת תפוחי אדמה עם כל מיני חומרים משונים וחומרי טעם וצבע והתפחה ושימור ואז מזגו את הדייסה לייבוש בתבניות קטנטנות עם תפיחה באמצע (שמייצרת את הגל במרכז כל צ'יפס)... בכל אופן לצ'יפס הטבעי הייתה צורה שונה לכל צ'יפס וצ'יפס, היו קטנים וגדולים ותפוחים ודקים ועגולים ומארכים ומה לא. והיה לו טעם נהדר למרות שאי אפשר היה לשטוף ממנו את הטונות מלח כמו שהיא עשתה עם התירס המיובש, כי אז הוא יהפוך לסמרטוט.

 

בזמן האחרון גיליתי ג'ל שמרגיע את הקרזולים בשיער (מי שרוצה לדעת איזה ג'ל, שתפנה בפרטי), אולי אני  בכל זאת יעשה קארה.

 

קוביות הג'ינג'ר המסוכרות כמעט שגרמו לי להצטער שגילתי אותן בדיוק שבוע לפני הסוף, והייתי יכולה ליהנות מהן רק שבוע, או אם נסתכל על חצי הכוס המלאה, שבוע שאוכל לאכול בלי הגבלה (רק חבל שהמתיקות המוגזמת של הסוכר מחלחלת לג'ינג'ר וכמה שלא תשטפי את הקוביות הן עדיין יישארו מתוקות מדי וכמעט שאי אפשר להרגיש דרכן את הטעם הצובט של הג'ינג'ר).

 

 

 

 

שכחת סיסמא?

הזינו את כתובת המייל שלכם לקבלת מייל לשחזור סיסמה


שליחה