שעת המהפכה

 

אבא.

כשמת לא הבנתי שמת. כלומר היה גשם, גשם כבד מאוד, הגעתי במונית שהורידה אותי במקום הלא נכון, בית החולים התפרש על שטח גדול מדי, הזעם על אובדן הדרך עלה בי והתקשרתי לאחי, אף אחד לא אמר מת, אבל ידעתי שלא מתקשרים מוקדם בבוקר ואומרים תגיעו עכשיו אם לא מתים, המטרייה התפרקה לי בשניות, קרסה לתוך עצמה ואני נשארתי עם מוט מתכת ביד בד הפלסטיק מכה על הפנים שלי, הרגשתי איך כולי נספג במים, הייתי צריך למהר, אחי נתן לי את הרופא, הוא אמר משהו על הכיוון, הצלחתי להבין ולהגיע למרחב מדכא של מחלקות פנימיות, כוכב לכת סובל. אז לא יכולתי אבל עכשיו אני יכול לשוב ולומר שדמיינתי את מותו, רציתי שימות לפעמים ויפטור אותי מנוכחותו, איש לא מוכר שאמור להיות מוכר, זר תמיד, מי אתה מי אתה שאלתי אותו כשהייתי חולה יום אחד והיה לי חום גבוה וכבר לא היה אכפת לי להודות שאני לא יודע מי הוא, והוא צחק כי חשב שאני הוזה, אבל לא הזיתי חיפשתי תשובה ולא היתה תשובה, מי אתה מי אתה, סתום וחתום תמיד. הוא היה לי הסימן להפרדה המוחלטת בין אדם לאדם, הוא יצר בי את ההפרדה המוחלטת בין עור לעור, הוא לימד אותי שגם אם חיים יחד באותו בית יום יום, גם אם החיים האלה התרחשו מיום לידתך, אין שום ערובה לזה שנכיר אחד את השנייה, שתתרחש ההיכרות, שתתרחש קירבה. הוא לימד אותי להיות זר, לקפוץ בלי שרואים, לסמן בלי קול באוויר, לא לצפות, לוותר מראש, לפחד לדבר, להיות אלים. האלימות שלו אף פעם לא היתה אקספרסיבית כמו שהוא לא היה כזה. היא היתה עננית, היה לנו בית מעונן, היה ערפל, דכדוך כמו זה שמביא איתו ערפל התיישב בי והקפיא אותי, אבל הייתי אש, הסתובבתי בתזזית, עשיתי קולות, הוא החטיף לי סטירה לפני חבר שלו כי לא רציתי להיות בשקט, זה העליב אותי מאוד ועלו לי דמעות בעיניים, לא רציתי לבכות. הייתי קטן אז, אני זוכר את ההתלהבות שנעתי בה, את הקולות שהוצאתי כדי להרשים את החבר של אבא ואת העלבון. שנאתי אותו הרבה פעמים. 

 

אמא.

אמא שלי הגיעה לבקר היום. האיפור שלה נזל על פניה והיא סיפרה שהשיגה עבודה כעוזרת במעון יום לילדים בני ארבע וחמש, היא אמורה לנקות אחריהם, והיא ציינה באופן מפורש שתצטרך לנקות גם את השירותים. שלוש שעות ביום חמש פעמים בשבוע אולי שש ותקבל עבור זה אלפיים שקלים. איזו גלולה מרה זאת היא אמרה, אני צריכה לבלוע את הגלולה המרה הזאת. נזכרתי ששנים היא הסתירה את זה שסבתא שלי, אמא שלה, היתה עוזרת לגננת. היא התביישה בזה, התפקיד היה נחות מדי למעמד שרצתה לשוות לעצמה, ככה גם עבודת השמירה של סבא שלי או העבודה שלו בארכיון של בנק הפועלים – אף פעם לא הצלחתי להבין מה באמת עשה שם. החיים הביאו אותה לזה שהיא עושה את העבודה שאמא שלה עשתה, העבודה ששנאה כשהיתה קטנה, שהסתירה אותה כשהתבגרה. האם זאת הקארמה? אמא שלי מתרגשת התרגשות קצרת מועד מהעובדה שהצליחה להשיג עבודה. היא בת ששים ושבע, אין לה השכלה גבוהה, אין לה נסיון בשום עבודה, היא ישבה בבית בכל השנים וצפתה בטלוויזיה ועשתה קניות מעבר למה שידה משגת. אבל עכשיו כל שקל הוא כמו סירת הצלה בתוך האוקיאנוס הנצחי המר של מותו של אבי שלא הותיר לה כסף. כשהיא מדברת איתי בטלפון היא פורצת בבכי כי רע לה, הוא היה האמא והאבא שלה, האדם הקר הזה, הוא עשה הכל, הוריד את הפח ואמר שגמדים קטנים בלילה עשו את זה, שילם את כל החשבונות, היא לא ידעה מכלום ועכשיו הוא מת. האדיוט הזה היא אומרת. איך הוא עשה לי את זה. השיחות איתה מעיקות עלי כל כך עד שאני לא מצליח שלא להשמיע את קולי הגס הרע הקוטע, אני מתמרמר עליה בתוכי, אני אומר לה אמא אני לא רוצה לדבר יותר בטלפון, והיא אומרת בסדר ומנתקת מיד. היא איבדה כל רסן מאז שאבא שלי מת. כל מה שהיה בוגר בה, אותה שכבה שנרכשה בעמל ותמיד היתה דקה מאוד ושבירה, את כל זה היא השילה מעצמה וחזרה להיות ילדה מגודלת, בת חמש, עם בטן עצומה ועיניים בוהקות צחקניות ותלתלים יפים. אני אומר לה שהיא נראית צעירה בחמש עשרה שנים מאז שאבא שלי מת. היא זורחת מרוב אושר ובאמת היא נראית הרבה יותר טוב, ואני מודאג מהחיוניות שלה, שהיא כמו חשמל בלתי נשלט, שעלול להינתק בכל רגע, להיות מופנה נגדה, לחשמל אותה, להפוך אותה כל רגע להתפחמות של חידלון. היא שואלת אותי מה שלומי אבל לא מתפנה לשמוע מה התשובה, דוהרת הלאה עם מה שיש לה לומר, שרובץ לה על החזה, הגברים שמעסיקים אותה. מתברר שהיא גמרה עם ארנון אבל ממשיכה עם יצחק. היא צוחקת את הצחוק המסוכן, הפריך, של מי שנמצאת במאניה שבכל רגע עלולה להתרסק, היא אומרת לי שחברות שלה לא מבינות. הגופה עדיין לא התקררה בקבר ואני כבר יוצאת עם שניים, מעניין מי יהיה השלישי היא אומרת. כשאני רואה אותה אני שם לב לזה שהיא צבעה את הגבות שלה באופן נראה לעין, באופן שמזדקר מול עיניי בצורה מסוכנת כמו תמרורי אזהרה להזדקנות שלה, לחוסר השליטה שלה במוטוריקה עדינה. הפנים שלה הם ספר צביעה גלוי והיא יוצאת מהקווים והיציאה היא שיגעון נראה לעין כי נשים שיודעות מה הן עשות אף פעם לא חורגות מהקווים. על הרצפה, על מזרון לא רחוק משנינו שוכב הבן שלי, בן חצי שנה. היא מדברת אליו בטון שמוציא אותי מדעתי, קול גבוה מדי שאני מפרש גם כקול היסטרי, היא קוראת לו בשמו והוא מסתכל עליה בתמיהה, היא אומרת לו כל מיני משפטים כמו שהוא החיים שלה, שהוא הכי יפה בעולם, שהיא מתה עליו, שהיא הכי אוהבת אותו. היא אומרת לו שהוא רק שלה. אני מתבונן בכל זה בסקפטיות צרת עין, בקושי נושם, אני חושב שהייתי רוצה לחנוק אותה אבל אני מתיר לה להמשיך ללאט לחלל האוויר את המשפטים הנפוחים הללו, חסרי הקרקע.

 

אהבה.

הייאוש תקף אותי בתשע בערב, אחרי ששכבתי לילה שלם ובוקר שלם עם אלונה היפה מירושלים, הארכיטקטית המתוקה שנפרדה מבעלה אחרי 12 שנים של מחיקה, כפי שנמחקות שוב ושוב הנשים. והיא דיברה עליו בכאב ואני לא רציתי לשמוע והייתי צריך להעלות מס מוזר לרצון שלי לגעת בה ולתשוקה שלי לקשר, כאילו לעצמי הייתי צריך לשקר. והשפה שלה היתה בלתי מספקת, מעצבנת, דפוקה מאוד, והיא רמזה על העולם השטוח שחיה בו, אלא שבו בזמן היה בה גם דבר מתוק מאוד ועדין וככה הגסות והקהות של הנפש התנגשו כל הזמן במתיקות ובעדינות, שני הכוחות הפנימיים שרבים בה. והיא היתה בטוחה שהזמנתי אותה לשכב איתי, אלא שעד שלא ראיתי אותה, את היופי התם המתוק הזך שנשפך ממנה כשפתחתי את הדלת, והייתי המום מיופיה ומכך שהיא צעירה כל כך ויש בגוף שלה תום צעיר וככה בעיניה ובעיקול השפתיים, שמחתי שחשבה שבאה לשכב איתי. כי ככה כל השבוע האחרון החרמנות פשוט התיישבה לי בגוף, פשוט צנחה לתאים העגולים שלי, וכל אשה שפגשתי רציתי לנשק ולתקוע בה לשון ולהביא אותה למיטה שלי, והבטתי בעיניים מיניות בכל אשה, והייתי כמעט על סף הפריצות הפיזית של לגרור את X ביד בערב השקה, ומזל שהייתי צריך לחזור הביתה, ואז אלונה הגיעה. והיו לנו רגעים של קירבת נפש, עדינות. כשדיברה על הצילום, היופי שטמון בכל הדברים, ואז דיברה בחוסר מודעות גמור על ידי הפועל הגסות ולא היה לי כוח אפילו לתקן אותה כי רציתי את גוף כלב הים החלק שלה, הרך והנעים שלה כמו משי רך, כמו מים, מים זרמו ממנה, היא הטביעה אותי בזיעת כלב הים, ועיניה היפות היפות כל כך בריסים הארוכים והחומים והצפופים הביטו בי. אלא ששתקה הרבה ביחס אלי, לא פרצה בוידויי רגש מתלהבים, לא התרסקה אל הסלע שלי.

 

הסלע שלי. ובכל פעם שדיברה על הארכיטקטורה גם אהבתי אותה. בכל אופן היה בה תום בלתי נסבל והיא ביקשה ממני בלשון ציווי מתפנקת לרדת לה, ולגעת בה ולעשות לה דברים וזה היה משחרר מאוד וגם מוזר לי שאני שם במיטה עם אשה כלב ים יפהפייה שאמרתי לה, תישני איתי והיא נשארה לישון איתי וכל המים החמים האלה שנזלו ממנה. וגמרנו לבסוף גם אם לא רציתי או תכננתי או ידעתי אם ייתכן אבל לבסוף זה היה בלתי נמנע גמרנו. והיא הלכה ולפני זה היתה לעצמה, ישבה וחשבה לעצמה ושמרה את הגוף לעצמה, וחשבה על הילד שלה שחולה ובעלה לשעבר שבהרי יהודה, שהיו אבנים רקועות מאוד בעורה, אבל לא יכולתי לראות אותם בכלל. ועכשיו מה. אני רוצה לבכות קצת. אני רוצה לצרוח איזו צעקה גמורה, ארוכה, מסתוללה, יחידה. מבקעת שמים. שתהיה אסטרואידית ותנגח בכדור הארץ. אני לא שבע. הרעב לא סופק. הגוף רוצה אהבה.

 

שרה.

בלילה חלמתי חלום בשלושה חלקים: שאני מטייל בבית עצום חדש, וילה מהודרת כולה שיש שאינה שייכת לי, ואני רואה חדרים עצומים ונמלא זעם, חדר אחד תלוי באוויר ויש בו מבנה מעץ של סאונה ובחדר אחר יש רק טרמפולינה ובחדר נוסף יש מזנון. אחר כך אני יושב באיזה מקום, בית אחר, ושלושה אנשי שירות שאמורים לתקן משהו מפריעים לי לעבוד ואני כועס ומתברר שהם קרימינלים שרוצים להרוג אותי אבל אני מצליח לנצח אותם איכשהו באופן מפותל על ידי גיוס הורים ותינוקות, הם בורחים ואני נשאר מול השולחן. ועוד דבר אני זוכר מהחלום, שחלון עץ נקרע באחד הקירות של הבית שישבתי בו, לבית אחר, ושרה נתניהו הופיעה שם בתספורת חדשה ואופנתית שותה יין. הופתעתי מאוד ולא ידעתי איך להגיב אם לקלל אותה ואת ביבי או לומר לה בהצלחה על שזכו שוב בבחירות, אבל לפני שיכולתי לומר מה שיכולתי היא אמרה לי שמאוד התגעגעה לתינוק שלי (שלי!) ופתאום הבן שלי התינוק היה לידי.

 

תינוק.

האבן הצבהובה נוצצת בכף ידו, הוא לוקח אותה כמו מכשפה שלוקחת את העשב המר הירוק להשתיל בגוף האריה. אתה אספת אותה בחוף הים? הוא שואל. עיניו שהדבש נאגר בתוכן חמות. הדבורים עוד לא הגיעו לעקוץ בבשרו, והוא אינו יודע עדיין אלא מנחש בעור החלב. האבן החתוכה, התפוזה, גדלה בכף ידו ומתפקעת. הוא שומט אותה אל טס הזהב ולוחש, נפש נפש נפש, זוזי! נפש נפש נפש, זוזי!

שכחת סיסמא?

הזינו את כתובת המייל שלכם לקבלת מייל לשחזור סיסמה


שליחה