מימי / סיגל בן יאיר



הבחורה הזאת היתה משוגעת. כשאני אומרת משוגעת אני מתכוונת לפירוש המקורי של המילה: חולת רוח, בלתי שפויה, פסיכית. או כמו שהיינו אומרים עליה ומסובבים את האצבע כנגד הרקה - מטורללת על כל הראש. ניסיתי להיזכר בשם שלה, אבל כל מה שעלה לי זה ניקי, או ויקי.
לא, זה לא נכון, זה רק קרוב לשם אבל זה לא השם שלה, בזה אני בטוחה. ממרחק של שמונה עשרה שנה הכל התעמעם ואני רק מצליחה להיזכר בצליל שלו, שתי הברות ושני חיריק, זה היה שם פשוט, פשוט מאוד, כמו מימי.
אני בעיקר זוכרת את הפנים שלה, הם נראו כמו צילום נאס"א של השמש, הילה צהובה מקיפה גוש פנימי בוער. האף, בשרני ושמנמן, כאילו הדביקו לה גזר, עיניים קטנות וגבות עבות ומבולגנות, ריסים קצרים ובהירים והעור מעט מחוטט ואדמומי. מסביב, שיער בלונדיני אמיתי, ארוך ופרוע. תמיד פרוע.
למעשה אני זוכרת את הפנים שלה מעט במטושטש כיוון שהופיעו פתאום מאחורי חלון עגול, שיותר נכון לקרוא לו צוהר. הצוהר הזה היה קבוע בתוך דלת ברזל כבדה צבועה בצהוב חרדל, מעין  צבע שמן מבריק שרואים עליו גבישי טיפות בגלל צביעה מהירה ובלתי אחידה. את הדלת הזו נעלו עם מנעול ולפחות שלושה בריחים כבדים.
מעבר לזכוכית הכפולה והמטונפת שהיתה מלאה בטביעות אצבעות ראיתי את הפרצוף שלה עולה ויורד. נראה שהיא עולה מידי פעם על קצות האצבעות ונשמטת, אדומה ממאמץ ונפוחה מתרופות הרגעה. היא הטיחה את האגרופים, כמעט נדבקת לזגוגית וצרחה את השם שלי, ואני שמעתי, כאילו מישהו צועק מתוך צוללת והצליל חצי אטום ומתארך ולבסוף נבלע בחלל אינסופי.
יצא שנסעתי לבקר אותה בבית המשוגעים בטירה. אני לא יודעת למה נסעתי אליה. אולי היה לי משעמם, אולי מסקרנות, כנראה מאיזושהי תאוות מציצנות. כמו שאנשים מסתכלים על תאונה. אמרתי לאמא שלי בחשיבות עצמית מופרזת שאני צריכה ללכת לבקר חברה באשפוז שאני לא יכולה לפרט לגביו ושתיקח את הילדה ותשמור עליה כמה שעות והסתלקתי.


למקום קוראים בשם היפהפה והנקי, כאילו עבר כביסה עם מרכך בדין: "בית מרפא".
אבל  בטירה אף אחד לא יגיד "בית מרפא לתשושי נפש". יגידו לכם:  "הבית משוגעים? תיסעו בדרך עפר עד הכיכר האחרונה ושם ימינה, עד הסוף. מאחורי העצים."
כל זה קרה אחרי שנילי אשפזה את עצמה בגלל שאכלה שוב פיטריות הזיה שהביאו לה מהמזרח וזה לא צחוק, היא ראתה דברים שאני בטח לא ראיתי אף פעם. היו לה סיפורים ואגדות בלי סוף.
הכרתי אותה, ואין דרך אחרת לספר את זה, אחרי שאלי, שהיה אז בעלי, עבר עם החיפושית שלו וראה אותה מסתובבת במרכז חורב מסוממת ושרה, עושה שטויות ברחוב. הוא לקח אותה טרמפ והביא אותה לבית שלנו. תמיד הוא היה מוצא ואוסף כל מיני טיפוסים ומנסה לעזור להם.
ככה נעשינו מן חברות. היא היתה מגיעה אלינו מידי פעם, בלי הודעה מוקדמת, מדברת הרבה ומהר או לאט מידי. חיבבתי אותה. היתה לי אז הרבה סבלנות לחברות.
היא שמחה לראות אותי. שמעו. היא כל כך שמחה לראות אותי שבהתחלה לא נתנו לה לצאת מהמחלקה הסגורה לחדר המבקרים. היא המשיכה להכות בחלון הכפול ואני ישבתי שם, די מבוהלת והרגשתי קצת אשמה, לא יודעת על מה, וכשנתנו לה לצאת היא רצה אלי, בזרועות פשוטות כאילו היינו חברות שנים, מילדות. היא המשיכה לצעוק את השם שלי ולגעת בי ולחבק אותי והשיער היפה שלה נגע לי בפנים אבל לא הרגשתי כלום. האמת היא שרציתי ללכת משם.
היינו צריכות לשבת בחדר הביקורים ששמר עליו אח, בכלל לא כמו בסרטים או כמו שדימיינתי- שומר ענק ומרושע עם צרור מפתחות שמתעסק בחדרים אחוריים בלובוטומיה ומכות חשמל. הוא היה גבר נמוך, שמנמן, עם מראה ממוצע. את תווי הפנים שלו שכחתי, אני זוכרת שבעיקר הוא נראה משועמם, כמו שומרים במוזיאון. כזה שרוצה לסיים את המשמרת ולעוף הביתה.
זה היה חדר גדול ומשונה. צמודים לקירות מסביב סודרו כיסאות עץ קטנים והחלונות, הם היו למעלה. לא בגובה רגיל של חלונות אלא בחצי המטר העליון, עד התקרה, שגם היא היתה גבוהה מאוד. והיו להם וילונות מטופשים. כמו בחדרי ילדים, בצבעי פסטל עליזים עם ציורים של גלידות וחדי קרן וליצנים. אפשר היה לחשוב שאנחנו בגנון בשעת ריכוז ולא בבית משוגעים. ישבנו אחת ליד השניה ולא דיברנו אבל היא החזיקה לי את היד והמשיכה לחייך באושר ולומר את השם שלי כמו מנטרה וזזה בכיסא שלה ללא מנוחה. מיד פעם היא זמזמה לעצמה שיר משונה. החזקתי לה את היד, מה עוד יכולתי לעשות.
ממולנו ישבה אישה שמנה ומוזנחת שבהתה בקיר מאחורי והיה לי קשה לדעת אם היא צעירה או מבוגרת. ההורים שלה עמדו מצידיה, האבא מרח לה בתנועות סיבוביות עם היד קצף על הפנים והאמא הרימה את הסנטר שלה וגילחה אותה לאט ובעדינות עם תער.
בחדר היתה טלויזיה. גם זה היה מוזר מאוד. מהתקרה נתלתה קופסת עץ, גבוה מאוד, כמו סל במגרש שרק שחקני NBA יכולים להרים את היד ולהתקרב אליו. הקופסה היתה מרופדת בחומר ספוגי עבה. בפנים היתה מונחת טלוויזיה, כמו פוחלץ, והקרינה בלי קול סרטים מצוירים של טום וג'רי.
אני לא יודעת כמה זמן ישבנו ככה מיקי ואני. גם כשלקחו אותה חזרה אני לא זוכרת, ולא את הדרך הביתה. לפעמים נדמה לי שהמצאתי את הסיפור הזה, קשה לי מאוד לדעת אם הזיכרון הוא שלי או התגנב לתוכי מסצינה בסרט או חלום ונהיה שלי. אחר כך כבר לא נפגשנו. פעם אחת ראיתי אותה. זה היה מחלון האוטובוס ליד המאפיה בחורב. ירד גשם והמראה מעבר הזגוגית היה מטושטש. לא הייתי בטוחה. היא הלכה עם עגלת תינוק, השיער שלה היה צבוע בכתום בהיר ומסופר. בקושי זיהיתי אותה. אמרתי לעצמי את השם שלה וחשבתי לרגע לרדת, אבל נשארתי בפנים.

 

 

שכחת סיסמא?

הזינו את כתובת המייל שלכם לקבלת מייל לשחזור סיסמה


שליחה