קרוב אצל קְרָבַיִיךְ

שלושים זוגות עיניים הביטו במבנה השלד הדו-ראשי, כמו בשורת עיני צמר על מסרגה: פניה הסידיים ועצמותיה החשופות-ורודות של מרתה, ושערה האפור שנח על מבטה כמסך קטרקט. ולצידה ראש השלד משוסף הגרון ומרוסס הלסת, שותפה הנצחי לשיעור. הנה היא שולחת את ציפורן האמה, משוננת וצבועה בלק שקוף. היא מעבירה את ציפורנה על צלעות החזה של השלד וחורצת שריטות לאורכו. רסיסי שעווה ניגרים ממנו, נמהלים בגבישי עפר שנושרים מציפורניה, טבולים בטרפנטין עז שחונק את חלל הכיתה.

מסובבת ראשה ועיניה ננעצות בו. בית החזה שלו משתולל ובועט בבשרו. "כחחחח, אפצ'צ'צ'יייי..." מפלח מלועו לחלל החדר. גשם האפצ'י מערפל את מבטו לרגע, ומיד אחר כך הוא כבר מסתנוור תחת מבטי הרנטגן של מרתה שמצלמים כל תא בגופו ומעמעמים את ראייתו. תערובת לחה מעלה גירתה בגרונו, ומחליקה שוב לשחייה תוך-ביטנית, עד שטובלת באברי מינו. עוד רגע יטבע ביַמָה הזו שניגרת ממנו לתחתוניו, עם כל מבט נוסף ששולחת לו מרתה. "טומייי, אולי אתה יכול לחזור על רשימת החללים בגוף?!" חודר אליו קולה הצרוד מסיגרים, מחרחר בחלל החדר, מתחכך בגופו. נשמע באוזניו כמו שני סירי אלומיניום שהתנגשו זה בזה. הוא טובע בנוזלי גופו, ומפלבל בעיניו. ראשה כבר רוכן מעליו לרגע, ואז מסתובב אל איזה ילד אחר, שלא זוכר את שמו פתאום, והופך בן-רגע למנגל התורן של מרתה. "הביתה, ומיד, ילד עצלן, איך לך מה לחפש אצלי בשיעורים יותר, קיבלת פטור, ובלתי מספיק בביולוגיה," טופחת באגרופיה על שכמו ומלווה את צעדיו החוצה במבט של מומיה.

מבטו של טומי, ממשיך לצלם ללא הפרעה את דמותה. היא ממשיכה להתרוצץ לאורך שולחנות העץ הנמוכים, הנעוצים בקרקע ללא ניע, וממרחק נראים כמצבות דוממות. דממת מוות מבעיתה, כשל בית קברות, היא רעש הרקע היחיד בשיעור. מערבולת תוססת, כשל מי ביוב שעלו מתעלות הרחוב, מתהפכת בבטנו כשמתקרבת אליו שוב במהלך שיטוטיה ברחבי הכיתה. וככל שנצמד אליו גופה השלדי, מלטפים ורידיה המקומטים את שולחנו. בלוטות רוקו ממלאות את פיו וחוסמות לו את דרכי הנשימה. בטח רואה את כל השיטפון הזה שטובע בו, מבעד למבט מצלמת הרחפן שלה, תוהה לעצמו, ועוד גרגירי שומשום נופלים על לחייו החיוורות כשתי פרוסות לחם לבן.

מבעד לחולצת המשי בצבע ירק- מי-קולון שלה ניבטים שדיה, נדמים בעיניו כצמד פטריות הנחות בטחב שבין גופה לחזייתה, הסוככת עליהן כווילון תחרה חצי שקוף.

"כחחחח, אפצ'צ'צ'יייי..., כחחחחכחחחח ,אפצ'צ'צ'יייי...,  אפצ'צ'צ'יייי..."

הוא עוד ימות היום. הוא ישחזר את העידן המקראי הקדום, שהתעטשות סימלה בו אות לסוף החיים. אבל לא יוכל להרשות לעצמו לסיים ככה את חייו, לפני מרתה, ולפני שהוא מעביר את כפות ידיו ההולכות וצומחות באופן בלתי מידתי משהו, לטעמו, ביחס לזרועותיו, על חזה של מרתה, וטרם שינוק משדיה הנעריים ברעבתנות. מרתה מסובבת את שלדה לעברו, גוהרת מעליו. "אפצ'צ'צ'יייי..." יורד כגשם מגרונו, היישר לתוך לועה שנפער וחושף שורת כתרי חרסינה כסופים ומצוחצחים. היא ממשיכה לשייט כסהרורית בחלל הכיתה. כאילו כל זה אינו נוגע לה. עשרים ותשעה זוגות האישונים מחניקים צחוק מתגלגל מתחת לשפה. הוא נדבק לכיסאו בבעתה מחשמלת. כניילון נצמד, קופא ללא ניע לאורך השיעור, ללא יכולת תזוזה, מפני איבר מינו שהפך מאותו רגע לסלע שנחצב כרגל חמישית לשולחן, ושתל אותו לאדמת החדר.

מרתה ממשיכה לטפטף מציפורניה את גבישי הבוץ על גבי שלד השעווה שניצב בבושת, כשומר ראש נאמן וכנוע, וחורקת בקולה, לעבר תלמידה מנומנמת, שמקיצה בקפיצת ראש לשיעור.

"עכשיו, את יכולה לחזור על שמות העצמות?!", "ועל שמות אברי הרבייה של האישה, ו...של הגבר...?!"

קולה עולה כמו ממעמקי האדמה, או מפתחו של איזה בור שנפער בה. נוכח מבטי התם ושאינם יודעים לענות ולשאול שחזרו אליה, היא נוטלת את המקל, מצביעה על הלוח ומכה על השלד. המקל, עצם בשרית שהוציאה מגופו של כלבה לוקי, אהובה ז"ל, "ז"ל", הדגישה בקול צרוד ומאיים. ומשך חודשים ארוכים היה חדר הכיתה מדיף ריח של גווייה עבשה. בכלל, נדמה היה שאין צורך במודל השלד, כי די היה להביט בפני המת-החי של מרתה, ואז להשפיל את המבט, ומפת גוף האדם הייתה פרושה עליה כמו ספר פתוח. גם כשהייתה מתעטפת שכבות עבותות ביום סגריר, תמיד היו אבריה חשופים למביט מבחוץ. "מרתה-שלד", כך קראו לה התלמידים. השלד בשיעור היה בהחלט מיותר.

 

גונבה לאוזניהם השמועה, כי מרתה זו באישון לילה עושה מעשי זימה מפוקפקים. טומי ועוד שניים החליטו לבדוק. בינתיים, הספיקו השניים להשתפן, ולחזור כלעומת שבאו. הוא, טומי, נשאר דבק ואיתן ברעיונו. התאהב בו סופית כשקברו את מטילדה, סבתו שהתגוררה עימם עד לפני כחודש. בוקר שחון וצהוב אחד לא קמה משנתה, עובדת אדמה ששבה אל מחצבתה, בחצר ביתה. לילה-לילה לאחר הלווייתה, החל פוגש במבטה וברוחה מדברת אליו, ומשנעור היה רואה מולו את פניה של מרתה. מאז, במשך שיעוריה, הוא משרטט דמות אישה נטולת גיל, שראשה ראש סבתו כתומת השיער וקצוצת הפריזורה, וגופה, שילדה של מרתה, שהיה חשוף בפניו כמו בסקירת מערכות מעמיקה. מפחם ורושם את שילדה, את עצמותיה, את עורקיה את ורידיה, ואת יתר איבריה הפנימיים, וחותם בראשה של סבתו את מבטה הערמומי-החולני של מרתה. היום, גמר אומר, בתום יום הלימודים המשמים, יפסע יחף, שלא יישמעו עקביו, ויצעד בתנועות של סלסה, מחניק נשימותיו שלא תגענה לאוזניה, ימשיך בעקבות מרתה. מיוזע ורטוב, לאורך השדרה המזדקנת, המוליכה אל בית הקרקע שלה, המסתתר מאחורי חורשת האזדרכת, הסוככת עליו ומלפפת את קצהו. בניתור חתולי הוא מקפץ בעקבותיה לתוך הבית.

ו..., הופס, ננעץ היישר אל תוך לועו של פוחלץ לוויתן, שנח שם בקצה הסלון האפלולי של מרתה ותופס כמעט שליש משטחו, ונעימות אופרה של רוחות שעלו מהאוב, וחזרו מהמתים, מלאו את החדר. מרתה פשטה את בגדיה, וריר עלה בגרונו וחנק את נשימתו. מבעד לעיני הלוויתן שהיו כמו שני פנסי רחוב קטנים וחלולים כאשנב, צד מבטו את כתובת הקעקע על גבה. "יונקת בעלת סנפיר", נחקק שם בצבע דם. עיניו נעצמות, ובמשך מספר דקות הוא שוקע בחצי עלפון. מבעד לחשיכה הסמיכה וריח הטחב החונק שסותם את נחיריו בחלל הלוויתן , הוא מדמה בעיני רוחו את גופה של מרתה ההופך לבתולת ים. ראשה נותר במקומו וגופה הצמיח  לאיטו סנפירים ענקיים שכיסו את שדה הראייה, ונראו בעיניו כנוצות טווס פרושות כווילון. כך מספר דקות, נים ולא נים. הוא מנסה ללפות באצבעותיו את הבתולה. צובט בבשרה. שיניו שהופכות לניבי פיל ננעצות בבשרה, והוא הולך ונכלא בגופה הלוויתני. קם מתרדמתו אחרי דקות ארוכות. מנער מעליו שכבת קשקשים אפורה  שהישירה מעליו בתולת הים. ממצמץ בעיניו תחת פנסי הלוויתן וחש בפיו טעם אפר מהול בעפר שנשפך ללועו מגוף הלוויתן. בעיניים חצי-סומות ומלאות בחול, משתנק ומביט מבעד לצמד הפנסים.

מרתה ניצבת שם, גווה אליו, מראה מוזלמני. תולשת מהארון איזה חלוק שיפון שקוף ועוטה עליה. מסיטה וילון פשתן כבד, שהפיץ ריח נפתלין בכל החדר, ונעלמת מאחוריו. מבעד לחלונות הלוויתן נפער לעיניו חדר העבודה. מספר גופות חנוטות, מפורקדות על מיטות ברזל, ללא ניע, בסדר מופתי, קר ורצחני בשורה אנכית זו לצד זו. מחניק, אפצ'ייי, וגניחה שעמדה להימלט מפיו, ההולך ומתמלא בחול שחור, שנוזל כל העת מדופן הלוויתן. מבעד לערפיח הוא רואה את דמותה של מרתה רוכנת על אחד הגופים, גוף מרוטש ומפורק. נראה שמת מתאונת טרקטור, או שמנוף בניין רוצץ את צורת גופו, ומכל מקום, דמות אדם כמו שהיה משרטט בשיעוריה של מרתה, וכמו שלימדה היא, לא הייתה בנמצא. כלי עבודה נשלפו מהמגירה: מסור חשמלי, פטיש, צבת, מקדחה, טרפנטין ודלי צבע הועמדו בשורה, מרתה ניגשת אל המלאכה. תוך כשעתיים קם ונרקם שם אדם עור וגידים. לחלל גופו תחבה עשרות מגזינים מרופטים של "BURDA" ששלפה מהמדף. תחת צלעותיו הניחה תבניות ביצים וקופסאות שימורים, שתשווינה לו מראה בעל נפח. לעורקיו הקרועים חיברה צינור השקיה שהמשיך לטפטף נוזל עכור אל חלל הגוף, ומשם עבר לטפטף ולהשחיר את פני הרצפה. הנה, היא קרבה לאיבר מינו, מפסלת מחמר בצקי את צורתו, וכל גופה מתנועע בקצב נעימות האוב שבחדר, כל העת. כשהופך יציקה סלעית, היא קושרת אליו בחבל קנאביס את אשכיו, חתיכות מדולדלות של עור מלאכותי, מתפקעות מסלילי צמר בצבע גוף.

שוב, היַמָה הזו, מאיימת להטביע אותו. וחלל הלוויתן לוחץ על אבריו ומכווצם/"פאק איט," לוחש לעצמו.  בבת אחת הוא  מנתר מלועו של הלוויתן, מכוסה בחול ים חצי בוצי, חצי מזופת, ונוחת בחבטה עמומה הישר לתוך פיילת החרס שניצבת על רצפת האבן, מלאה באצטרובלים, צדפים, אבנים צבעוניות ואברי מין כרותים ששחו בה כמו פירות ים אבודים, בתוך נוזל עכור וטחוב. חש איך הופך באחת לפסל-אדם מבוץ ושעווה, שוקע לאטו במצולות הפיילה. מרתה נטועה שם וגבה אליו. לא חשה בנוכחותו כלל. הוא מביט בה

 

 

מהקרקעית, גופה מקומט, שברירי-שלדי, שערותיה המאפירות גולשות על עורפה ומכסות את רוב פניה. בחצי סבוב פרסה מסובבת כלפיו את גופה באיטיות. חלוק השיפון השקוף פתוח ושדיה נדמים בעיניו כשני גושי חמר מפוסלים למחצה, ובצקיים למחצה, צמודים לחזה, ללא ניע. תחתוני משי לבנים עטפו את ערוותה והוא ראה עצמו בתוך רחמה, מצלם כל ביצית ורואה כל שחלה. הנה, היא מתקרבת לעבר הפיילה בה טבע.

"הנה אתה, חמי, קראתי לך, הזמנתי, כמה קדירות עופרת שרפתי והקדחתי בשבילך, התפללתי, ייחלתי, צעקתי וכספתי," "ידעתי שתבוא, ולא תאכזב את אמא, ילד יפה של אמא, ילד טוב," סוככת עליו, וסוכרת את פיו בכפות ידיה. שוב אבר מינו הולך ומתקשה בכל מילה שיוצאת מפיה, ממיסה את עורו, ומציפה את רצפת החדר בנוזלי גופו, שמטביעים את מסת הגוף המצחינה עוד ועוד אל הקרקעית.

מרתה מקרבת את שפתיה הסדוקות ומשירה ללועו קרעי עור קרומי. הם נעימים לו כמו חלב אם, מפלבל בעיניו למולה, כגדי המובל לשחיטה. הכרתו הולכת ומטשטשת, נמוגה כמעט. שפתיה נעות לאורך לחמניות לחייו הבצקיות, עולות ויורדות לאטן. חלוקה נושר מגופה, נופל על פניו, ומעמעם עוד את שרידי ראייתו. מרתה תופסת באחד מאברי המין ששוחים בפראות למרגלותיהם, נועצת בו את צפורנה הארוכה, ונחילי דם שוטפים את הפיילה. הוא נחרד ממראות דמים, עוצם את עיניו בכוח, ומעביר את איבר מינו הרופף בין מפשעותיה של מרתה. אולי ככה יתעמעם מראה הדם שתחתיו, וצינורות הדם שבגופו יביסו אותם וימשכו בחוטים. הוא מקווה שתסלח לו על ההתפרצות, חושב להביט בפניה, לקרוא את הבעתה ולנסות לנחש מה דעתה על גופיהם המתגפפים זה בזה, אבל לא נעים לו, ושלל הגופים הנעים לצדו באמבט הפיילה מקשים עליו. מבעד לערפל התודעתי, תוהה אם יצליח לשוחח עם מרתה, הזדמנות שלא נקרית בדרכו כל יום. חוכך בדעתו אם אכן ממשיכה לקרוא לחמי, הדמות שסבורה שהינו. מצב תת-התודעה הזה חדש לו, הוא חמקמק מחלום, מאיים מבלבול חושי, ומהיר מזקפה שמתגנבת לו מול חלק קטן וייחודי, מעלמות כיתתו. מעביר את ידיו על ערוותו, הנה, אבר מינו הגניב בהאצה חדה, זקפה שאינה שמורה לכל אחת, ואינה קורית לו כל יום. תוהה אם זו ידה הצדופה והצדפתית, שמטיילת לה על זקפתו, מפסלת אותה מחדש, ועושה בה כבתוך שלה.

 

מרים את ראשו, ושערותיה הכסופות של מרתה מלטפות אותו קמעה, עד שהולכות ומתרחקות ממנו, לכיוון ראשה של מרתה שנשמט לו לצדו ונחבט ברצפת האבן. גופה מתגלגל וקעקוע הדם בוער ממנה כאש. מגיעה עד פתחו של פוחלץ הלוויתן, כשזה האחרון קורס על גופה וקובר אותה תחתיו,ורק כתובת הדם נותרת גלויה."יונקת בעלת סנפיר", עולה צווחת משרוקית צרודה, הוא מסובב ראשו בבעתה, אינו מבחין שמתוך גרונו שלו נמלטה, כשפיקתו ממשיכה לרצד מולה בבערה. ערמות גרגירי חול ים, כדיונות ממש, החלו גולשות לאיטן ממעבה הלוויתן, מכסות גם את קעקוע הדם. צדף משונן פצע את רגלו, הוא מתקשה לנשום, בטח מאבד דם רב. אולי יקטוף את שולי הווילון ויצור חסם עורקים, כמו שלימדה מרתה בקפדנות בכיתה, ועצרה לו אז את זרימת הדם, בעוד הוא משתנק כמו בקבוק דאודורנט ההולך ומתרוקן, כששימש שפן הניסויים שלה. הנה הוא נוגע בווילון הפשתן, אבל הווילון הולך ומתרחק, הולך ונעלם מעיניו, הולך ממנו. הוא חייב להציל את מרתה. בשארית כוחותיו גוחן בזחילת נחש קשקשית לעברה. הנה הוא קרב אליה, נצמד לשלדתה, כמעט נוגע בה, הנה. הופססס, שוב ננעץ הישר בלועו של הלוויתן, נבלע בקרקעית בטנו.

"יונק בעל סנפיר" לוחש לתוכו, נחנק מהמלאי החולי שבמעיו המדממים, נרטב כליל מנוזלים עכורים שנתערבבו בו, נמהלים בנוזלי גופו, והופכים אותו לבוצי ודביק. לועו ננעל באחת, גוללו נחתם, מצור על גופו, אין יוצא ואין בא.

 

שכחת סיסמא?

הזינו את כתובת המייל שלכם לקבלת מייל לשחזור סיסמה


שליחה