ביום ההולדת יצאתי לבר ליד השוק, ישבתי בחוץ, מסתכלת על המדרכה ממול. השמש הייתה אדומה, היא עוד נגעה בבתים הנמוכים, המוזנחים, נאחזה בחוטי החשמל הפרועים, הנגלים, אבל אז נפלה אל הים. גברים עמדו והשתינו עם הפנים אל הקיר ועם הגב אל הרחוב. גם על המדרכה, בלי שריח השתן יגיע אלי וכשהחשיך נכנסתי פנימה אל הבר וראיתי שם גברים עם נשים. הייתי אישה לבד, בת 51 בדיוק ביום ההולדת שלי. לפני ארבע שנים, בעלי עזב את הבית עם בחורה שעבדה איתו במשרד. יש לי שתי בנות שגרות בעיר פרברים קטנה, לא רחוק מתל אביב ופעם בשבוע אני רואה אותן, אבל כשהן רצו שנחגוג את יום ההולדת שלי כמו בכל שנה, במרפסת עם ארוחה ועוגה, אמרתי להן שהפעם אני רוצה לצאת עם חברה. הסברתי שנצא לסרט ואחר-כך לבית קפה ושזה יחסוך להן את ההכנות, וכשיום ההולדת הגיע, לא הלכתי לסרט עם חברה, אלא לבר שאני רואה כל יום שישי כשאני עושה קניות בשוק.
גברים יושבים שם סביב שולחנות בחוץ, שותים בירות בכוסות גדולות, מעשנים ומעשנים. הדלת נפתחת. המלצרית יוצאת מתוך הבר ויחד איתה מוסיקה יוונית יוצאת אל הרחוב. גברים יוצאים מהבר, גברים משתינים על הקיר ממול, מציירים עליו כתמים שחורים. אני מסתכלת עליהם עומדים עם הגב. המדרכה מתחת לרגליים שלהם, פסוקות. השנה אין עוגת שוקולד עם הבנות שלי, יש בירה ומוסיקה ברחובות רחוקים מהמשרד בו אני עובדת, ומהבית בו אני גרה, כי השנה, השמש תיפול על הבתים והלילה יבוא וישתלט כשהוא לוקח את מקומה ואהיה עם סחרור האלכוהול, קולות הגברים, רחובות מתקלפים, מוסיקה יוונית שיוצאת עם מלצרית, דלת פתוחה, וגם אני אפול אל מיטה בסוף יום ההולדת שלי אדומה מאלכוהול כמו השמש הזו שנשמטת אל לילה אחרי שלא הצליחה להחזיק את עצמה בחוטי חשמל של הבתים המוזנחים.
בהתחלה ישבתי בחוץ והסתכלתי על הרחוב, על האנשים, וכשהחשיך נכנסתי פנימה והתיישבתי מול הבר. הזמנתי עוד כוס בירה והקשבתי למוסיקה היוונית. המלצרית יצאה אל הרחוב ונתנה לקולות הגברים בחוץ להיכנס. הם צחקו ודיברו בקול. הדלת נסגרה והמוסיקה היוונית חזרה להיות שלמה, מלאה, ואני נזכרתי בחופשה ביוון עם בעלי והילדות כשהן עדיין קטנות. טיול לאחד האיים. שטנו במעבורת. בעלי לא הרגיש טוב בגלל הים, הילדות רצו במסדרונות המעבורת. מזגתי לבעלי ולי אוזו שקנינו באחת מחנויות התיירים. אמרתי לו שזה טוב לבטן ושתיתי יחד איתו. הסתכלתי על הבנות רצות, משתעשעות במסדרונות. גם הים הסתכל עליהן דרך החלונות. שתינו אוזו עד שהתחלנו לצחוק ביחד עם הים שמסתכל. האנשים במעבורת הסתכלו עלינו. הבנות רצו במסדרונות.
אני יושבת בבר ומחייכת אל העבר שלי שהתעורר ממוסיקה יוונית. נשים יושבות לצידי על הבר יחד עם הגברים וכשאני מסיימת את כוס הבירה, אני מזמינה מהברמן כוס אוזו עם קרח. זוג קם ויוצא אל הרחוב ובמקומם מתיישב בחור צעיר. אני שומעת אותו מבקש בירה ורואה אותו מדפדף בפלאפון שלו. המסך המואר בבר האפל מושך את המבט שלי ואני מסתכלת ורואה ציור. אני מזהה אותו מייד. טיציאן, המדונה של הדובדבנים.
אני שותה מהאוזו עוד כמה לגימות ואומרת לבחור, שלציור יש כותרת יפה והוא מרים עיניים ומחייך אלי, אז אני ממשיכה ואומרת שלפני הרבה שנים הייתי סטודנטית לתולדות האמנות. הוא מסתכל עלי סקרן, הוא מקשיב. אני אומרת שכשהתחתנתי זרקתי את כל ספרי האמנות שהיו לי, בלי לספר לו שכשנולדה הבת הראשונה בעלי אמר שצריך לזרוק את הספרים כי אין מקום לכולנו בדירה הקטנה. החיוך שלי נעלם. העבר חוזר כמו כלב פצוע, אבל הקול של הבחור הצעיר מוציא אותי משיני הכלב, אומר לי בחיוך שהוא סטודנט לתולדות האמנות. אני מסתכלת על הפנים היפות שלו והוא מראה לי ציורים אחרים של טיציאן על מסך הטלפון שלו. אהבה קדושה ואהבה טמאה, ונוס מאורבינו, וגם את המדונה הצוענייה עם השיער השחור ושוב את זו שהילד מגיש לה דובדבנים. אני אומרת לו שהמדונה במרכז רק בציורים המוקדמים, ושאחר-כך הן עוברות לצדדים. והוא צוחק משועשע, אומר לי שאני אישה חכמה, אז אני ממשיכה, מראה לו את הבעות הפנים של הקדושות ואיך טיציאן עשה אותן אנושיות. הוא מסתכל עלי ומחייך, כל פעם קרוב יותר ואז הוא אומר לי שאני מזכירה לו מישהי, מישהי שאהב מאוד, וכשהפנים שלו קרובות אני אומרת שוב, שזו לא רק מדונה קדושה וקפואה, זו אישה בשר ודם. מראה לו על המסך את הגוף שלהן עגול. הבטן. השדיים. אחת מהן מניחה יד על ערווה וכשהוא שוב מדבר איתי על מישהי אחרת, אני שותה לגימה ומבקשת ממנו שיפסיק, זה יום ההולדת שלי, אני אומרת לו. הוא מבטיח להפסיק לדבר עליה ואנחנו ממשיכים להסתכל על ציורים יפים עם נשים לבושות בדי זהב וארגמן, עיניים, שפתיים, והמבט האנושי, אתה רואה את המבט, אני שואלת, אנושי כל-כך. האצבעות שלנו נוגעות בציורים על המסך. הוא נוגע בפנים שלי. טיציאן. שנים עברו מאז דיברתי על אמנות. שנים מאז נגעו בי. המעבורת ליוון עם בעלי והילדות. המעבורת. הים שמסתכל. אנשים מסתכלים. מה הם יגידו, אישה מבוגרת ובחור צעיר. ציורים יפים, צבעים, פנים, גוף. שדיים. אני מבקשת קרח, מכניסה יד אל הכוס ומוציאה משם קובייה לקרר לחיים בוערות מהפנים היפות שלו, מהאצבעות, מהציורים, בוערות בארגמן הבדים שעל הבטן העגולה של המדונות והפנים של הבחור הצעיר קרובות. הוא כבר לא אומר לי שאני מזכירה לו מישהי אחרת, לא מזכיר אותה בכלל, מקשיב לי מדברת על הציורים ועל הדברים שלמדתי כשהייתי בת עשרים, מסתכל עלי ומקשיב ואני מרגישה חכמה כמו אישה שיש לה עניין גדול בחיים, וכשהלילה מתחיל להשתלט, הוא נוגע בי, אומר לי לבוא איתו, בואי, בואי איתי, בואי ואראה לך את ספרי האמנות שיש לי, יש לי הרבה ספרים. אבא שלי הוא צייר מפורסם.
אני הולכת איתו לא כמו מדונה בתולה, אלא כמו אישה אחרי השנים, אחרי החלומות, אחרי שבעלי עזב, אחרי שהבנות הלכו. בפליאה הולכת אחריו, שיכורה הולכת איתו ממשקה לבן שהזכיר לי חופשות עם אדם אחר. צוחקת ומאושרת אני מתנדנדת כמו ילדה על נדנדה, מתנה ליום ההולדת שלי. הוא לוקח אותי משם, ממשיך לדבר על ארגמן, לנשק את השפתיים שלי ולהגיד ארגמן שפתיים ושהוא אוהב את זה שאני אומרת ארגמן במקום אדום ויודעת לדבר על ציורים, שהוא חושב שאני יפה וחכמה ושבבית יחפש את בד הקטיפה כדי לעטוף אותי.
חשבתי שייקח אותי לדירת סטודנטים, אבל הוא הביא אותי לבית שגדל בו עם האבא הצייר מפורסם, ועוד בדרך חשבתי עליה פתאום ושאלתי אותו על אמא שלו, אשתו של הצייר המפורסם, והוא אמר לי שהיא מתה בתאונת דרכים, וככה בדרך אל הבית שלו, הולכים עם הלילה והכוכבים, נרעדתי לרגע מהעבר שיש גם אצלו, שוכב כמו כלב.
בהתחלה לא ראיתי את הבית הגדול ואת כל היופי שבתוכו כי היה רק לילה ורק אותו ראיתי בולעני וסקסי אלי אחרי הרבה שנים, איך בחשכת הלילה הכניס אותי אל חדרי חדרים ואל חדר אחד קטן עם מזרון על רצפה ושם השכיב אותי הלילה, הפשיט אותי כשהוא בכל זאת שומר אותי בצניעות שלי, הלילה, בזכות החשכה שלו, שלא יראה אותי הבחור הצעיר לגמרי, ובכל זאת ראיתי את הקעקוע שעל הזרוע שלו, קעקוע של אישה ערומה שאולי לבשה גלימה כהה, אבל לא הייתי בטוחה, כי הקעקוע זז ונע בתנועות האהבה, תחת אור חלון לילה, לחש לי ארגמן שפתיים, שכב איתי בגעגוע שהיה בי גדול עם הילדותיות שלו, שלא קילפה מעלי שכבות עבות, שלא היתה ולנטינו, וליטפתי את העור החם של הילד העירום עד שנירדם אל זרועות המדונה שהיתי לרגע.
אבל כשקמתי אל האור כשהילד עוד ישן, הבית המפתיע והגדול היה שם עם כל החדרים שבו, הסלון, המרפסת צמחים מעל רחובות תל אביב. השמש נכנסה והאירה ציורים פסלים וספרי אומנות, את כל מה שזרקתי ושפתאום היה שם שוב כמו זיכרון של מה שיכולתי להיות. הלכתי בסלון הגדול מסתכלת על כל מה שבתוכו, בצבעים ובצורות, נוגעת באבן, ביציקות הברזל, בעץ המגולף, עד שפתאום שמעתי קול צלחות במטבח. בבהלה רציתי לחזור אל חדר הילדים אבל מישהו עמד כבר בפתח המטבח והסתכל עלי, בחן אותי, אמר לי שלום, אמר שיש קפה חם, התבונן עוד ואז חזר פנימה אל המטבח, בטוח שאבוא אחריו, כשהוא בלי מכחול, בלי עט או עפרון, רק עם קערת קפה, האבא, הצייר המפורסם, זה שבפנים שלו מצאתי את הפנים של הבן שלו, כמו בתוך טרגדיה יוונית.
נכנסתי אחריו כמו שאמר לי, באתי אליו אל המטבח. הסתקרנתי. לא רציתי לקחת את עצמי משם ולברוח, לחזור כל כך מהר אל הבית שלי המוכר, עם הרהיטים והבנות שלא באות, רק אני באה לבקר אותן, נבוכות להיכנס ולראות את הרגלים של שנים ספוגים ברהיטים של אישה שפעם הן הסתכלו עליה מלמטה והיא מרימה אותן אליה, אבל עכשיו מנורות הלילה סגורות, הטלוויזיה מדברת אל החלל והעציצים פורחים כל אביב כאילו אין חדש תחת השמש, וזו אני באה לבקר כי אצלן החיים, הלימודים, האהבות הטריות, כשבכל דבר זיק של התחלה ותקווה ואילו אצלי הדברים כבר נופלים אל הלילה, נאחזים ונופלים בשאלה מבלי שאבין את המשמעות. נכנסתי אחריו אל המטבח. לא רציתי ללכת מהבית היפה עם הציורים והפסלים ושני הגברים, אב ובן. נכנסתי אחריו למטבח כמו בטרגדיה יוונית. הוא מזג לי קפה שחור אל תוך קערה קטנה. הניח פרוסת לחם ושם ליד צנצנת ריבת פירות יער אדומים, כהה. ארגמן, מלמלתי לעצמי, ארגמן והוא הסתכל עלי, האבא הצייר מבלי להגיד כלום, מבלי לשאול מאיזה חדר יצאתי, רק התיישב ואכל לצידי בשולחן במטבח וכשסיים קם ואמר, שהוא ירצה לצייר אותי אם אני מוכנה, אם ארצה, אם זה מעניין אותי ואז הוסיף ואמר גם הוא, שאני מזכירה לו מישהי מהעבר.
היה לו שיער לבן. הוא היה גדול ומוצק יותר מהבן הצעיר. הלכתי אחרי האבא כמו שהלכתי אחרי הבן. הלכתי אחרי האבא אל הסטודיו שלו, להתפשט גם שם, המדונה של הדובדבנים ושל הזיכרונות, הפיתיונות, החלומות ורק כשנכנסתי אל הסטודיו שלו פתאום ראיתי אותה על השידה ממוסגרת והבנתי מייד מי זו. הנשימה הלכה ממני, במהירות נקטעה ממני. ראיתי אותה עירומה, עטופה בגלימת ארגמן כהה, יושבת על ספה, ולצידה על שולחן נמוך קערה גדולה עם פירות. צמרמורת חלפה בי. אלוהים או השטן הביא אותה אליהם איתי, ביום ההולדת שלי, כאילו קמתי לתחייה בצורה אחרת.
עשיתי כל מה שהוא שביקש, כל מה שרצה. לבשתי את אותה גלימת ארגמן וישבתי באותה תנוחה של זו שיושבת מתה על השידה, וכששמעתי רעשים בבית הבנתי שהילד קם מהמזרון שעל הרצפה, נכנס אל הסטודיו מאחורי הגב של האבא המפורסם, מסתכל עלי ומחייך, רואה אותי על הספה ואז מביט בי על הקנווס. מסתכל על אמא שעל השידה ומחייך לעצמו, מחייך אל שתינו, ופתאום בתוך המבטים שמעתי אותו אומר לאבא שלו המפורסם, שהוא מצא אותי בבר ליד השוק, זה של הזונות, עמוס שמוכר בשר בשוק מוכר אותן בלילה, כשברקע מוסיקה יוונית. הבחור הצעיר צוחק ואומר, שאין אפילו חדרים, עושים את זה ברחובות ליד השוק איפה שכולם משתינים. נשענים על קירות של בתים. מחזיקים במרזבים. עכשיו האבא והבן מסתכלים עלי, בוחנים, ואני כמו מדונה קפואה, משותקת. האבא לא אומר כלום רק קובר את המבט בדף וממשיך לצייר אותי עטופה בגלימה בתנועות חדות הוא מצייר אותי, רוצה לשרוט את הקנווס ואת הדמות שלי שהולכת ומתגבשת, ואז הילד צוחק ואומר כאילו אני לא נמצאת בחדר, הבאתי לך מישהי חכמה, למדה תולדות האמנות. מסתכל עלי ואומר, אולי למדה לפני שנהייתה כזאת, אולי היו לה חיים אחרים לפני זה. מספר לאבא שלו איך דיברנו על טיציאן, היא זיהתה את המדונה של הדובדבנים, אתה מאמין, אבא, מדברת על טיציאן. לא אמרתי כלום רק ישבתי על הספה משותקת מהמילים של הילד, מהמילה שהוא זרק עלי בלי סוף, זונה, זונה, עם התמונה של האמא על השידה מסתכלת על כולנו כמו מדונה קדושה, והאיש שמצייר אותי, בעלה, אלמן מדמותה, מצייר אותי, עם כעס בידיים וכאב בעיניים, מרים מבט זועם אל הבן שלו וצועק עליו איך אתה מדבר, איך אתה מדבר, היא הרי פה, היא פה, איך אתה מדבר, מקלל אותו, לך מפה צועק האבא, לך מפה, תניח לה ואז הקול של האבא נשבר והוא ממלמל, מה פתאום מה פתאום היא פה, ושוב הקול של האבא מתרומם בכעס, ועוד נגעת בה, נגעת בה, אני לא מבין, אני לא מבין בשביל מה, והילד עונה לו, היא זונה, אבא, היא זונה עכשיו אני נותן לך אותה, היא שלך, אבא, שלך. האבא זורק את הקערה של הקפה, זורק מכחולים כמו סכינים מלכלכים, זורק פירות ודובדבנים מתפרצים, ורק אני יושבת קפואה ומכווצת עטופה בארגמן, נעוצה לספה בלי להגיד כלום, בלי להכניס אל הבית את האמת, שאני אישה רגילה, עם בית ועבודה, אישה מהוגנת לפי אמות המידה, כי לא יכולתי להגיד להם את האמת, הייתי אילמת מול האלמן ובנו, וככה נשארתי כי בראש עשיתי מהר את החישוב - להיות אמא ואישה לגבר בבית יפה מלא באמנות והשראה, עטופה בארגמן שהוא שם עלי, הצייר המפורסם, בימים ובלילות, עוטף אותי אליו בגלימה כמו מדונה שבאה אליו מהרחובות.
משימת העל של אינדיבוק היא לאפשר לכמה שיותר סופרים וסופרות להפיץ לעולם את הסיפורים והמסרים שלהם, לתת לקוראים חופש בחירה והעשיר את כוח הקריאה בעולם שלהם. אנחנו אוהבים ספרים, סיפורים ולמידה, בדיוק כמוכם, אנו מאמינים שסיפורים מעצבים את מי שאנחנו כבני אדם ומילים יכולות להעצים ולשנות את העולם שסביבנו.קצת על ספרים אלקטרוניים / דיגיטלייםאינדיבוק היא חלק אינטגראלי מהמהפכה של ספרים אלקטרוניים בשפה עברית להורדה, מהפכה אשר פתחה את שוק הספרים בפני המון סופרים וסופרות חדשים ומוכשרים ובעיקר חשפה את הקוראים הישראלים לעוד מבחר עצום ומרתק של ספרים בשלל נושאים וז'אנרים.
ספר אלקטרוני או ספר דיגיטלי (שני שמות שונים לאותו המוצר...) הוא בפשטות ספר אשר במקום להדפיס אותו על נייר, לכרוך, לשלוח ללקוח אשר יקרא אותו באופן ידני, מופק כל כולו באופן דיגיטלי בקובץ ממוחשב שנקרא איפאב – סטנדרט עולמי לקריאה דיגיטלית. ספרים אלקטרוניים אינם מודפסים כלל אלא רק מוקלדים והתוצר הסופי הוא קובץ איפאב ממוחשב אשר נקרא במחשב, בסמארטפון ובמקרים רבים באמצעות מכשיר ייעודי לקריאת ספרים דיגיטליים שכאלו. הטקסטים בספר אלקטרוני זהים כמובן לאותו הספר בגרסה המודפסת והפיזית שלו, פשוט אין דפים מנייר והספר יכול כמובן להגיע אליכם מידית, בכמה הקלקות על העכבר דרך אתר חנות הספרים האלקטרוניים Indiebook. אתם כאמור יכולים ליהנות, להעשיר את עצמכם ולקרוא בספרים אלקטרוניים בעברית להורדה במכשירים מגוונים נוספים – במחשב אישי או נייד, בסמארטפון שלכם, בטאבלט או בקוראי ספרים דיגיטליים אחרים. למעשה, הורדת ספרים בשפה העברית מעולם לא הייתה נוחה, זמינה ונגישה כפי שהיא כיום, דרך הקטלוג העצום והמתעדכן של הורדת ספרים בעברית דרך אינדיבוק. נציין כי אם בעבר היו לעיתים בעיות מבחינת השפה העברית ספרים דיגיטליים – כי העברית נכתבת ונקראת "הפוך" מרוב השפות האחרות בעולם, בעיקר עברית ספרים דיגיטליים היא הפוכה בהשוואה לשפות הלטיניות – אבל כיום אין כלל בעיות טכניות כאלו. עברית ספרים דיגיטליים מוצגת היטב, מימין לשמאל וללא תקלות ויזואליות.חשיפה רחבה לסופרים חדשים ולז'אנרים שאתם באמת רוצים!העלייה בפופולאריות של ספרים אלקטרוניים בעברית להורדה יצרה הן גידול בקריאה בישראל אך היבט חשוב נוסף הוא שספרים דיגיטליים מאפשרים לכם כקוראים חשיפה רחבה וחופשית יותר לסופרים חדשים וכמו כן לז'אנרים ספרותיים שאתם באמת רוצים ורוצות לקרוא. לצד תמחור נגיש יותר מספר מודפס ויחד עם היתרון הסביבתי המובהק של ספרים דיגיטליים דרך אינדיבוק, הפורמט הדיגיטלי הביא לפריחה של סופרים וסופרות עצמאיים, לפריחה מרתקת ומבורכת בז'אנר ספרות המתח, הארוטיקה, שירה ושל סיפורים רבים מאוד שאחרת לא היו רואים אור.אינדיבוק מובילה את המהפכה של ספרים דיגיטליים בשפה העברית בישראל ומציעה פלטפורמה נוחה, נגישה, משתלמת ואיכותית הן לקוראים וקוראות המחפשים דרך מעולה לצריכת מגוון ספרים מרתקים והן ליוצרים ויוצרות המחפשים אפיק לפרסם לציבור את מרכולתם היצירתית ולקבל על כך תגמול הוגן ונאה.
