פאק דיז שיט - ריטה קוגן

התעוררתי לתוך בית שקט וריק, יקיצה טבעית, אפילו שכיוונתי את השעון לשתיים עשרה. עכשיו עשרה ל. יש לי הנגאובר. אני מתכוון לרבוץ במיטה עד שהשעון יצלצל. צריך לפתוח את הטלפון, לבדוק מיילים, וואטס-אפים, פייסבוק, אינסטגרם, אבל מתפוצץ לי הראש ובא לי לבלות את הדקות הנותרות בשכיבה בעיניים עצומות, באפלולית הקרירה. התריסים מוגפים ומאוורר התקרה החדש חג חרישית מעל. אתמול יצאתי לפאב העליון של לבו שבע עם החבר'ה של שחור-פחם, עם השניים שהם החברים הכי טובים שלי עד היום, טל ומיכה. הברמנית בבר העליון של לבו מכירה אותנו. איך שהתיישבנו והזמנו, שמה את השיר שלנו, את בובה. בפזמון הביאה צ'ייסרים לכולם, וויסקי-וודקה, והרימה איתנו לחיים. בובה, שרפת לי ת'מנועים. בובה, הרסת לי את החיים. "לחייכם", אמרה, "שאף אחת לא תשרוף לכם את המנועים", והסתכלה לי בעיניים. היא קצת דלוקה עלי וגם קצת בזה לי, כי אני, שלא כמו טל או מיכה, נהייתי איש משפחה סחי עם עבודה של גדולים. טל עדיין משתכשך בביצת הרוק'נ'רול, פעם מוציא אלבום סולו אינדי ופעם מחלטר בתור גיטריסט מלווה של כוכבים. למיכה יש איזו להקת שוליים החברים והמוות והוא גם הסאונדמן הקבוע של הבארבי. אני בונה ומעצב אתרים. אמנם אני עובד מהבית ויש לי את חופש לעבוד איך שבא לי ועם מי שבא לי, אבל אני זה שמחזיק את הבית. רווית לא מרוויחה יותר מיד עם החצי משרה של מנהלת משרד פירסום. טל רווק. מדי פעם יש לו חברה, לשנה-שנתיים, לא יותר. החברות של טל הן תמיד בנות שמונה עשרה עד עשרים וחמש ותמיד איכשהוא קשורות למוזיקה, פעם בוקריות, פעם מוזיקאיות אינדי מתחילות. למיכה יש בת זוג, גרושה עם ילד, מיפו, שמעריצה אותו ולא דורשת ממנו יותר מדי. לי יש אישה שלא מפסיקה לדרוש ושני ילדים, רועי בן שמונה ושיר בת שנה וחודשיים. ובכל זאת הברמנית דלוקה עלי, לא על טל הכרסתן, הנרפה והמופנם, ולא על מיכה השדוף והסליזי. יש לי חיוך של חמודים ואני נראה סבבה, ועוד יותר סבבה בחושך. בחושך לא שמים לב למפרצים בשיער ולכרסונת המבצבצת. בחושך אני נראה בדיוק כמו שנראיתי בניינטיז, כשהייתי הגיטריסט האדיש והמגניב-טילים של שחור-פחם. בכל מקרה, אין לי כוח לנשים, לא לאישתי ולא לברמנית. הנשים היחידות שבאות לי טוב עכשיו הן לא נשים בשר ודם וגם לא לגמרי נשים.

אני עייף-מת. שתיתי יותר מדי אתמול. ג'וינט קטן היה מסדר אותי, אבל יש לי עבודה. יש לי שני אתרים שאני חייב לסגור היום. אחד של יקב בוטיק ושני בשביל סופרת של ספרי פנטזיה לנוער. האתר ליקב די גמור, אבל יש שם איזו בעיה של תצוגת תמונות באנדרואיד. את זה אני פותר בחצי שעה-שעה גג. עם האתר השני אני מתבחבש, בעיקר באשמת הסופרת, כי היא לא העבירה לי במרוכז את כל החומרים על ההתחלה כפי שביקשתי ממנה. לה לא איכפת שזה מתעכב, גם היא קצת דלוקה עלי, כי בנעוריה הייתה מעריצה של שחור-פחם. אני מתנדנד החוצה מחדר השינה, מסתובב בדירה יחף, בתחתונים וגופיה, מתגרד ומתמתח. הדירה ריקה, שטופת שמש, נעימה ושקטה. בכל זאת בא לי אחד קטן, וגם חייב קפה. מדדה למטבח, תוחב קפסולה סגולה לתוך המכונה, מציץ שיש די מים במיכל, לוחץ על הכפתור של הקצר. לוגם, נכווה בלשון, הולך לחדר העבודה, גולל מעלה את התריסים, פותח חלון. מפורר, מערבב, מרטיב, מגלגל, מדליק, שואף. הראיה מצטללת, כאב הראש נסוג. בוהה תוך כדי באוסף הגיטרות שלי. יש לי ארבע. יש את הבננה היפנית הכחולה שקיבלתי במתנה ליום הולדת שלושים מטל, יש לי את הכתומה הנוחה, יש את הצהבהבה עם מכונת תופים בילד-אין ויש את ההיא שהתגלגלה לידיי לאחרונה, בקטע הזוי לחלוטין. זו גיטרה ישנה, אדומה וחבוטה, אבל היא הייתה הגיטרה שלי ב-שחור. קניתי אותה מאיזה מאכר ביד2 בשלוש מאות חמישים. כלום כסף, אבל לא סיפרתי לרווית. היא לא הייתה מבינה בשביל מה אני צריך עוד גיטרה כשממילא אני בקושי מנגן. מצד שני, את רוב הכסף בבית עושה אני ומותר לי לבזבז אותו סתם כך מדי פעם. היא גם לא תדע שנוספה עוד גיטרה לאוסף, אין לה אישור כניסה לחדר שלי. פעם האוסף היה תלוי כולו על הקיר בסלון. אחרי שנולד רועי הוא הוגלה להצטופף על מדפי איקאה בחדר העבודה. אחרי שנולדה שיר רווית הגזימה באמת ורצתה להשתלט גם על המדפים האלה, אבל הטלתי וטו. היה ריב רציני ומאז היא לא נכנסת לחדר שלי. לפחות לא בידיעתי. כשאני עובד אני נועל את הדלת גם ככה, וכשאני לא שם, לא ממש איכפת לי. רווית היא טכנופובית ועל אף לימודי העיצוב במכללה אין לה מושג איך מתפעלים מק. ליתר בטחון אני מחליף סיסמא כל חודשיים. תכלס, רווית קצת צודקת, הגיטרות סתם שוכבות שם ומעלות אבק. לאחרונה לא יוצא לי לנגן ממש. למרות שלפני שבועיים רועי ביקש ממני שאלמד אותו אקורדים. שלפתי את הכתומה והראתי לו את הבסיסיים, A, AM, E, EM. ב-G הוא נשבר, האצבעות שלו קצרות מדי לצוואר של הכתומה. הוא התבאס והתחיל לרעוד לו הסנטר. בתור פיצוי ניגנתי לו משהו של הכבש השישה עשר וביצוע אקוסטי ל-"טוּטוֹ וואבנה" של צמד האידיוטים האלה שכל הילדים אוהבים. אחר כך רועי ביקש את "בובה". הוא חולה על השיר הזה. שרנו ביחד, את הפזמון צעקנו בשני קולות בכל הכוח. "הרסת לי את החיייים", צרח רועי בקולו הדקיק. אבל אז שיר התעוררה בבכי, ורווית צעקה שנפסיק מיד עם הרעש. הפסקתי לנגן באמצע הפזמון והחזרתי את הגיטרה לקייס. אמרתי לרועי שיילך לעזור לאמא שלו ושיסגור אחריו את הדלת.

אני גומר את הג'יונט ומשתהה עוד דקה-שתיים ליד החלון. הקולות מהרחוב עולים ומהדהדים עמומות בתוך הדירה השקטה. מהקומה השלישית אני מבחין באבי מהתינוקייה מדווש על אופניו המקרטעות. הוא חייב לשמן את השרשרת, העצלן השמן הזה, כל סיבוב גלגלים מפיק חריקה שצורמת למרחקים. הסל הגדול שלו עמוס שקיות עם הלוגו של המכולת של הגרוזינים, בטח השלים קניות עבור התינוקייה. אני חייב להתיישב לעבוד, אבל במקום זה אני מגלגל עוד ג'יונט וחושב על התינוקייה. איזה מקום הזוי זה, התינוקייה של מוריאל, ואיך רווית לא קולטת את זה. לא רק שהיא דחפה לשם את שיר, היא גם יושבת שם שעות בכל פעם שבאה לאסוף את הילדה אחרי העבודה, וגם גוררת לשם את רועי. לרועי לא ממש איכפת. יש שם מיליון צעצועים, של תינוקות אמנם, אבל זה סבבה לו, כי בשעות האלה הם כולם שלו, וגם תמיד נשאר קצת אוכל שאדל בישלה, והוא מת על האוכל של אדל. תכלס, גם לי לא היה ממש איכפת, אם רווית לא הייתה משגעת אותי עם סיפורי האימה והגבורה של מוריאל. הזקנה הטראנסית כישפה אותה לגמרי. כל היום "מוריאל כאן", "מוריאל שם", "מוריאל אמרה", "מוריאל סיפרה", מוריאל הפליצה, מוריאל השתינה. פעם אחת רווית סיפרה לי עם דמעות בעיניים איך מוריאל נאלצת להשתין עם קתטר, בגלל משהו שהשתבש לה בניתוח. רצחה לי את הליבידו ליומיים שלמים, יומיים שלא יכולתי להביא את עצמי להתחבר או להביא ביד. בכל פעם שניסיתי לדמיין את פניהן של נערות היופי הבין-מגדריות שלי, צפו ועלו אל מול עיניי פניה המעוותים של מוריאל, פנים גרוטסקו-גבריים, גסים ובצקיים, שכמו פוסלו מגוש פלסטלינה נוקשה בידיים בלתי מיומנות של פעוטות. סנטר רבוע משובץ זיפי שיבה אחדים ומוקף טבעות שבתאי של שומן לח. עיני צימוק שחורות ונוקבות, שמביטות בהיסטריה ובהתרסה. קשקשי-עפעפיים, נוצצים וכבדים, מצובעים בירוק זרחני ובכחול-חשמל, ומעוטרים בפס שחור עבה המסתיים בזנב מסולסל, עמוק אל תוך רקותיה השעירות. פה עצום, העור סביב נאסף קימטוטים-קימטוטים. שפתייםעשויות, תפוחות עד התפקעות, משורבבות בשפמנוניות ומשוחות מיני אודם שפורץ את גבול הקו התוחם. מתוך בור התחתיות השחור והמצחין של הפה מזדקרים סלעי גיר שחוקים של שיניים בודדות.

אם לא הייתי משוכנע שאישתי היא סטרייטית בוקית, הייתי חושד שאולי גם היא בעניין של heshes, אם כי בעלת טעם חריג למדי, טעם שמהותו משיכה לבובה-מפלצת מפלסטלינה, פגומה ומאנפף בקול צרוד מעישון שאנסונים מאוסים מהסיקסטיז ומשחיתה את נפשם של תינוקות רכים. לרגע השתשעשעתי במחשבה להראות לרווית את האתר של קאם גירל, שתכיר את מדלן. אבל אצל רווית זה בקטע אחר, בקטע פמיניסטי של אחוות נשים לוחמות. היא אשכרה מעריצה את המטורללת הכעורה הזו. "מופת ודוגמא של אישה חזקה". איזו אישה ואיזו חזקה. יצור קורבני, עצבני ומעצבן. תכלס, יוצא לי לראות אותה רק אחת לחודש, כשאני מגיע לאסוף את שיר, כי פעם בחודש לרווית יש ישיבת מנהלים עם כל הבוסים מהמשרד והיא חייבת להיות שם גם אחר הצהריים. אני אוהב את שיר ולא איכפת לי לאסוף אותה, אבל לא מהתינוקייה הזו. אני מתייצב שם בדיוק ברבע לשלוש, מתעלם מהמבטים החומדים של אדל, נעמד מחוץ לדלת ומבקש שיביאו לי את הילדה. דווקא ממה שיוצא לי להציץ, המקום עצמו חמוד, אדל נראית בחורה לעניין וגם מבשלת לא רע, אבי השמן הוא על הכיפאק, ואפילו הנערה הקודרת שאין לי מושג איך קוראים לה, שמגיעה לשם מדי פעם לשחק עם הילדים נראית בסדר. כולם בסדר, חוץ ממוריאל. אלף פעם ביקשתי מרווית להוציא משם את שיר ולשלוח אותה לתינוקייה נורמלית, כמו זו שרועי היה שם. אבל היא לא מוכנה לשמוע על זה. בכל פעם שהנושא הזה עולה, זה נגמר בפיצוץ, ואין לי באמת כוח לזה. שתעשה מה שהיא רוצה.בסוף רווית תתחרט, על אף שלאחרונה היא, בדומה למושא הערצתה, מרבה להמהם Non je ne regretterien בריש משובשת ובזיוף בלתי נסלח.

נהיה לי קר. אני מאוורר את החדר עם סווצ'ר, לובש אותו, סוגר את החלון ומתיישב למחשב. חשבתי אולי לצחצח שיניים ולהתקלח. יש לי טעם של שתן חתולים בפה. חייב מקלחת, אבל קודם אסיים את האתר של היקב. המחשבות שוב גולשות לתינוקייה, הפעם לאדל, איך היא תמיד מנסה לדבר איתי כשאני מגיע, ממש אורבת לי. היא חמודה, יש בה משהו תמים ונוקשה, כמו של נער. הפנים שלה מזכירים לי קצת את אלה של מדלן. בא לי להציץ באתר של מדלן, אבל אני מתאפק. יש לי ים עבודה והתחייבתי לדברר ליקב עד שתיים. מדלן היא טראנסית ערבייה, שהפכה מנער מוכה מיפו לכוכבת פורנו יפהפיה ב-אל.איי. היא אשכרה יותר יפה מרוב הנשים שאני מכיר, פנים של נפרטיטי, גוף של נעמי קמפבל, והיא לגמרי לא טיפשה, ומצלמת וידאו ממש סבבה. פעם עשו עליה תוכנית בכאן-דוקו ומפה לשם היא זכתה בגרין קארד ועפה על החיים שלה באמריקה עם ה-"קאם גירל". אלפי כניסות ביום אנד קאונטינג. זה אתר של סרטונים שהיא מצלמת ועורכת בעצמה בדירה שלה, חלק משודרים בלייף וחלק מוקלטים. הצפיה בלייף עולה יותר. האתר שלה חסום לישראלים, אבל עשיתיVPN  אמריקאי, גם בשביל האתר שלה וגם בשביל הספוטיפיי. אני פותח מוזיקה ומתחיל לעבוד. בהתחלה באי-חשק, אבל לאט לאט נכנס לזה. מביא עוד אספרסו וכוס גדולה של סודה עם קרח ולימון. מסיים את האתר. השעה עשרה לשתיים. שולח מייל סיכום לבעלים של היקב עם טבלת אקסל מפורטת של הדרישות מול המימוש. הבעלים של היקב מתקשר אליי אחרי כמה דקות. הוא מאד מרוצה מהאתר. הוא בדק אותו גם באנדרואיד ובאפל, ובשניהם זה נראה מצוין. בסוף הוא מזמין אותי לאירוע הפתיחה הרשמי ומבטיח לי ארגז יין, אם לא בחינם אז במחיר רצפה. נהייתי רעב. ניגש למקרר. יש רק את הג'יפה שרווית הצמחונית מכינה, כוסמת ועדשים. נובר, מוצא מאחורה קופסא אחת עם שאריות האוכל מהתינוקייה, בטח משהו של אדל, נראה כמו קציצות ברוטב אדום. פותח, תוחב את האף, מריח טוב. נועץ מזלג באחת הקציצות, טועם בעמידה מעל הקופסא בעוד שהמקרר נשאר פתוח. טעים החרא הזה. נועץ מזלג בקציצה הבאה. נוגס, לועס, טובל ברוטב, נוגס, לועס. כמה טיפות אדומות ושמנות נושרות על הרצפה, אחת, שתיים, שלוש.

עכשיו מקלחת, ואז לאתר של הסופרת. בדיוק הגיע ממנה מייל דרך wetransfer עם כל החומרים. אני מקווה שעם כל החומרים, כי כמו שאמרתי לה, אני לא מתחיל עם התכנון והצעות עיצוב עד יש לי את הכל. במקלחת אני רואה את בגדי הים של הילדים תלויים על מוט התליה של הוילון, סגול של שיר, ירוק של רועי, בקטע פמיניסטי אין לא ורוד ולא תכלת. רווית לוקחת אותם לבריכה פעם בשבוע. שניהם רשומים לחוגי שחיה. רווית תמיד הייתה שוחה והתעקשה שהילדים ילמדו לשחות מגיל אפס. רועי פחות עף על המשמעת של חוג ספורט פעם בשבוע, אבל הוא למד לשחות כמו כריש. אני לא מתלהב מבריכות, הכלור עושה לי אלרגיה בעיניים ולא עוזרות שום משקפות ווקום. אני לוקח את הילדים לים. בעונה אני משתדל כל שבת, ממאי ועד סוף ספטמבר. לפעמים הולך איתם ברגל לחוף גורדון או גאולה, לפעמים נוסע איתם באוטו לחופים השווים, צפונה למכמורת או דרומה לפלמחים. לפני ששיר נולדה היינו נוסעים שלושתנו, אני, רווית ורועי. עכשיו אין לה כוח. היא רק רוצה שנעוף לה מהבית ושיהיו לה כמה שעות של שקט. אני קצת מבין אותה וקצת לא, כי זה כיף לא נורמלי להיות איתם בים. במיוחד שרועי שוחה מעולה ואני מלמד אותו לגלוש. תמיד יש איזו בחורה בחוף שמתנדבת לשמור על שיר בזמן שאני עם רועי במים, בתמורה לשאכטה ולחיוך של חמודים.

מים חמים זה נס, יצאתי מהמקלחת אדם חדש. אני מצחצח שיניים ובוחן את הפנים שלי במראה. הקמט בין הגבות העמיק, וגם השניים שבזוויות הפה. העישון מזיק לבריאות, אבל העדרו מחרפן את הנפש. הטלפון שהנחתי על מושב האסלה הסגור מחרחר ומנתר, הודעות וואטס-אפ נורות בצרורות, בזו אחר זו. אני יורק לבן, ממלא פי מים, שוטף, יורק, ממלא, שוטף, יורק, מגרגר מי פה, יורק ירוק, שוטף את הכיור. הטלפון ממשיך לצפצף. אני מייבש את הידיים ובודק את הטלפון. פאקינג קבוצת ההורים של התינוקייה. עשר הודעות. כורך את המגבת סביב המתניים ויוצא מחדר האמבטיה בלי להתנגב. אני לא בקטע של להתנגב, אפילו שרווית יורדת עליי שאני משאיר עקבות על הפארקט ומרטיב את הרצפה ושמתישהו אחד הילדים יחליק בתוך השלוליות שלי וישבור את הראש. אני מקשיב לה וממשיך לא להתנגב. עובר בחדר העבודה, לוקח איתי את צלוחית הכססה ואת הניירת, חוזר לחדר השינה ומתיישב על המיטה. מגלגל לי עוד אחד. הטלפון מטרטר כמו משוגע. מעיף מבט. חמש הודעות נוספות בקבוצת ההורים ועוד אחת אישית מרווית. פאק דיז שיט. לובש טרנינג נקי, מדלג על תחתונים. חוזר לחדר העבודה, פותח חלון, נעמד ליד, מדליק, שואף. סבבה, עכשיו אפשר לקרוא. בוא נראה את הראשונה בקבוצת הורים. הודעה משלי יעקובי, בסוגריים המתגרשת הנושאת. בואו כולכם עכשיו לתינוקייה! תראו איך מוריאל מתעללת בבני דניאל! היא מבודדת אותו יום אחרי יום בחדר חשוך ומונעת ממנו אוכל ומשחק עם שאר הילדים, בגלל שהיא לא מצליחה להשתלט עליו. בגלל אזלת היד שלה ושיתוף הפעולה של הצוות דניאל חווה התעללות יומיומית. אני מבקשת מכולכם לבוא מיד ולראות! אני כאן עכשיו ומחכה לכם! בבקשה! היום זה דניאל, מחר זה הילד או הילדה שלכם! הנה, סוף סוף העסק הזה עומד להתפוצץ, הקץ לתינוקייה המטורפת. אני מנסה להיזכר מי מהילדים זה דניאל ולא ממש מצליח. יש שם איזה ילד אחד, שמן כזה, שכל הזמן משתולל וצורח, ונדמה לי שאפילו פעם אחת הוא נשך את שיר. מעניין האם זה אותו אחד. ואין מצב שאני הולך לשם, עם כל הכבוד, יש לי ג'יונט לסיים ואתר לבנות. אני יוצא מהשרשור של הקבוצה ועובר להודעה מרווית. אני קורא רק את המשפט הראשון, "שלי הכלבה הזו קראה לי אסטריקסה! לפני כולם!" אני שומט את הטלפון וגועה בצחוק. אסטריקס זה הפודל הנאמן והצולע של מוריאל, שריד מקליש שהביאה איתה מאירופה הקלאסית. באמת יש בזה משהו, רווית עם הנאמנות העיוורת שלה למוריאל ועם התלתלים הבלונדיים הדהויים שלה, שהלכו והתמעטו אחרי טיפולי הפוריות שעשתה בשביל לעשות את שיר, לגמרי מזכירה את הכלב. אסטריקסה. גדול! אני כל כך הולך לאמץ את זה.

אני מפסיק לצחוק ומתמלא זעם, מרים את הטלפון, מקליד. אלף פעם אמרתי לך, תעיפי את הטראנסית הזקנה הזו מהחיים שלנו! מחר את לוקחת את שיר ורושמת אותה לתינוקייה אחרת! של אנשים נורמליים! לא חסר פה, אפילו התינוקייה שרועי היה בה. מה את רוצה שיקרה עוד? שהילד האוטיסט הזה ינשך שוב את שיר? שמוריאל המטורללת תנעל את הבת שלך בחדר חשוך אם פתאום שיר תבכה או תעצבן אותה? הרי אי אפשר לדעת אצלה, כל דבר מעצבן אותה, את החורבה המהלכת הזו! את אשמה בכל הדבר הזה! ואני מבקש ממך בפעם האחרונה לפטור אותי מעולה של זו! אני מקליד בשצף, בעוד הג'וינט הולך וקמל בתוך המאפרה. אני משליך את הטלפון הצידה. פאק דיז שיט! מזדרז לגמוע את השאכטה האחרונה. נהיה לי חם. שמש עודפת של אחר צהריים מוקדמים מציפה את החדר, ממיסה את הזעם, מתסיסה את הדם. אני חוטף את המקבוק וכושל חזרה לחדר השינה. הג'וינט הרביעי היה חזק מדי, ירוק מדי. האצבעות שלי מעקצצות ונימול נעים פושט בכפות רגליי. אני נשכב גבוה על הכריות, פותח את המקבוק, מתחבר ל-VPN, מעלה את קאם גירל. הנה היא, אהובתי. הנה השיער השחור-פחם. הנה השפתיים החומות, תפוחות כמו עוגיות אוריאו טבולות, פעורות מעט וקצה לשון-מרשמלו מבצבצת בהתגרות מבין השיניים הבוהקות מלובן. הנה האף הגבנוני, המשורטט. הנה גבעול הגרוגרת הבולט והמעודן. הנה השדיים הנהדרים, המתחככים זה כנגד זה כמו גורי חתולים עיוורים, פעם פוערים ביניהם גיא אפל ופעם מתרוממים בנחרצות, מגדלי תאומים גמישים. הנה הזין הנפלא, ורוד-הכיפה, משולל-הערלה, נוטף-הצוף, מתנוסס מעל האשכים הכהים, הכבדים, הקוצניים עקב הגילוח המרושל. זין - שושנה בין חוחים. פאק... פאק... פאאאאאק. דיז. שיט.

 

 

 

 

שכחת סיסמא?

הזינו את כתובת המייל שלכם לקבלת מייל לשחזור סיסמה


שליחה