החלק החסר מאת עדית קידר

היום החליט לצאת מהמיטה שלם. אסור שיחסר לו דבר לקראת הדיון הגורלי בצהריים. כבר שנה הוא מנסה לקדם את הפרויקט הזה – סוף-סוף, פרויקט משלו. הוא חייב לשכנע אותם להקצות לו לפחות שני מהנדסים לרבעון הקרוב, אחרת הפרויקט ימשיך לדשדש.

הם ינסו להכשיל אותו, זחוחים ומעונבים, ישאלו שאלות נבזיות.

מוקדם יותר הסיע את הבנים לבית הספר, אך אז קראה לו המיטה לשוב אליה, לאחות את עצמו. משהו היה חסר.

עש רפרף בפינת התקרה. נראה כי איבד קצה מחוש, המסכן, ועמו את חוש הכיוון.

ירון בהה בתקרה וניסה להיזכר מתי זה התחיל... קצת לפני שנסעו ללונדון, לפני שבע או שמונה שנים, נעלמה לו נקודת החן, והיא צצה בחזרה בזמן החופשה. בעצם אבדו לו דברים עוד קודם, לפני שתומר נולד, והוא הרי כבר עוד מעט בר-מצווה. בימים ההם היו אלה דברים קטנים ומוגדרים היטב. קצה ציפורן, חתיכה משן, מקטע מגבתו הסמיכה. אולי פיסת עור קטנה מחלל הפה. הם תמיד חזרו בתוך יום-יומיים.

עם הזמן המצב החמיר, כמו בבוקר שבו צלע. בתחילה ייחס זאת לשריר שמתח כשרץ או שיחק עם הילדים ערב קודם. אך כשהציץ במראה במעלית בדרכו מהחניון למשרד, הבחין שרגלו השמאלית קצרה מהימנית, ונלחץ. בארוחת הבוקר למחרת, כשנעמד להדגים את הבעיה לאביבית, רגליו היו כתיקונן. אז עוד היו אוכלים את ארוחות הבוקר ביחד – זה היה לפני שהתחילה לעבוד בזכרון ולצאת מוקדם. והיא אמרה מה יהיה הסוף עם ההיפוכונדרייה הזאת שלך. אולי כדאי שתבקר שוב אצל הרופא הסיני שהלכת אליו פעם, או לפחות תחזור לשתות את החליטה של העשב שהוא המליץ לך עליה. זה הרי היה הדבר היחיד שהצלחתי לגדל באדנית בבית הזה, אחרי שהלואיזה וכל השאר נבלו.

לאחרונה הפכו החוסרים אמורפיים ונטולי שם, והאבדות בוששו לחזור.

לפני שקם לצאת לעבודה נשם נשימה עמוקה, מילא את ריאותיו בחמצן וסרק במחשבתו את איבריו כדי לוודא שכולם במקומם. אחר כך הרגיש צורך לפשפש גם מתחת לשמיכה, אף שידע שאין בכך כל תועלת.

 

*

 

את כביש הגישה לחניון טאטא ברנש מוצק עם אף בולבוסי בסרבל כחול. שיער חום לח מזיעה היה דבוק למצחו, וקיסם בצבץ בין שיניו. הוא פיזם לעצמו ונע בעצלתיים כדי לאפשר לירון להיכנס.

אפלולית החניון הזכירה לו את חדר השינה שהותיר מאחור, עם התריסים המוגפים. הוא השעין את ראשו לרגע על ההגה.

צפצוף של מכונית נוסעת רוורס ניער אותו. ג'יפ שחור מבריק התגלגל לחניה משמאלו. זה היה אלפרד ממחלקת מכירות. בזכותו הספיק להגיע לדיון בזמן.

אבל הוא לא היה מרוכז. אחד ממנהלי המוצר פנה אליו בשאלה. מדברים אליך, גער בעצמו. הוא חייך וביקש הבהרות מהשואל. יופי, הם חושבים שאתה אתם, הנהן בראשו. אך לאור הניאון המסנוור הרגיש שמשהו לא במקום.

הוא קם. "תסלחו לי רגע," אמר, יצא מהחדר, רץ למעלית וירד אל החניון. מה השאיר שם?

כפתור הנעילה בדלת הימנית האחורית היה מורם. מוזר שהשאיר את הרכב פתוח. כשהתקרב ראה את תיקו מונח בקצה השני של הספסל האחורי. הוא שכח אותו ברכב. עם המסמכים לדיון. כן, לזה הם יאמינו. הוא נכנס והתיישב מאחור. מצחו התכסה זיעה.

לפתע הבחין שדלת הנהג פתוחה קמעה. הוא הניח את כפו על עצם הבריח, נשימתו היתה מהירה.

"מחפש משהו, בחורצ'יק?" שאל מישהו במבטא רומני.

המנקה שראה קודם לכן הציץ מהחלון הקדמי הימני של הג'יפ של אלפרד. אלפרד היה משתגע לו היה רואה את המטאטא שעון כך על האוטו שלו. ירון חש את הדופק פועם ברקותיו. הוא יצא מהרכב דרך הדלת הימנית, ונעמד במרחק בטוח מהרומני כשרכבו בתווך.

"כן," מלמל, אבל לא ידע איך יסביר מה איבד.

המנקה הושיט את ידו בעד החלון. ירון חשב בהתחלה שהוא מזמין אותו להתקרב וללחוץ לו את היד, אבל אז ראה שהוא מציג לו חפץ קטן, לבן ובוהק. הוא רכן לפנים והיטיב את מבטו. זו היתה ציפורן.

"שלך?" שאל הרומני מבלי להוציא את הקיסם מפיו.

ירון הביט על אצבעותיו. הוא נענע בראשו.

"אולי זה?" הרים הלה אל החלון גבה עבה כמו מתחפושת פורים.

ירון החליק אצבע על גבותיו. הוא אותת לשלילה.

עובד הניקיון המשיך והציג בפניו פריטים נוספים. כשהראה לו רצועת גיד לבנה מנוקדת בדם, נסוג ירון לאחור ופלט צווחה קצרה. אחר חשק את שיניו וכיסה את פיו מחשש שיקיא. הוא היה די בטוח שלא צלע באותו בוקר.

לאחר שהסדיר את נשימתו חשב להסתלק משם ולחזור לדיון. אך לפני כן היה חייב להסביר – "אני מחפש משהו אחר, עמוק יותר." הוא נשמע לעצמו מגוחך.

"אז למה אתה לא אמרת?" נהם הרומני. הוא יצא מהג'יפ המצוחצח של אלפרד כשבידו שק יוטה מוכתם. על הסרבל שלו היו נתזי בוץ.

רעד עבר בגופו של ירון. הוא אמד את הבחור שמולו – הוא היה נמוך ממנו, אבל גברתן.

הרומני הכניס יד לשק והוציא ממנו גוש בשר. כשאחז אותו בכפו, ראה ירון שזה לב אנושי, עטוף בכלי דם כחולים. הוא איבד את שיווי משקלו. נפילתו נבלמה על ידי הרכב שחנה מאחוריו. גל מריר עלה מקיבתו, הציף את חזהו, וניתז מפיו אל רצפת החניון. לאחר שהרים את הראש, לא היה מסוגל להסיט את עיניו מהלב הפועם.

הוא חש את גופו הנוקשה שוכב על אלונקה, מכוסה בד. מבטו נותר מקובע על הלב, שהיה כעת ממש מעליו. אביבית התקרבה אל האלונקה, הסירה את התכריכים – תמיד חשדה שהסתיר ממנה דברים – וחשפה את חזהו הקרוע לרווחה. הוא היה חלול.

"בגלל זה הוא לא הצליח לאהוב אותי!" זעקה, ולא הבחינה שלבו מוסיף לפעום מעל ראשה.

"שה, שה," הרגיעו אותה שני בחורים בלבוש חרדי ועטפו שוב את גופו.

עוד יש לי לב, מלמל ירון לעצמו, יש לי לב.

"יופי של עבודה סידרת לי," נשמע קול מרוחק והחזירו לחניון.

הוא ניתק את עיניו מהלב והסתכל לכיוון הקול. הרומני החווה בראשו לעבר הרצפה המטונפת. גם אחת מנעליו של ירון התלכלכה.

מה לעזאזל?! הוא התעשת, ברח אל היציאה מהחניון ופתח את דלת הכניסה לבניין. לפני שסגר אחריו את הדלת הכבדה לא התאפק והביט לאחור. מולו עמד הבחור בסרבל הכחול. להבה אדומה-צהובה ריצדה בכף ידו החשופה. ירון קפא על מקומו.

"זה שלי," בקע קול מפיו מבלי שהתכוון לומר דבר.

"אתה איבדת אש?" הרומני התקרב אליו בצעדים איטיים והביט הישר אל תוך עיניו. הוא הניע את כף ידו בתנועות מעגליות, ולשונות האש התערבלו מעליה. קצה הקיסם הנעוץ בין שיניו ניצת ונראה כסיגריה, והוא ירק אותו על רצפת האספלט.

"בלב?" טפח על בריח לבו בידו הפנויה, "או בעיניים?"

ירון לא השיב. הוא בהה בהבהוב השלהבת כמהופנט.

"אתה רוצה אש בחזרה?" הרעים הרומני בקולו, "זה מאוד ביוקר." הוא פרץ בצחוק, "מאוד מאוד ביוקר."

ירון התרחק במהירות, יישר את חולצתו ועלה לחדר הדיונים.

 

*

 

למחרת בבוקר שוב התקשה לצאת מהמיטה. הוא ניסה ללכוד משהו חמקמק. אם יקום, חשש, יאבד לו הדבר לעולם.

בחלומו חזר לדיון של אתמול. אביבית ריחפה סביב ראשו, שערה הארוך צף בחלל. היא מיאנה להשלים עם שתיקתו לנוכח הביקורת הנוקבת שהוטחה בו.

"אתה לא שם לב שהוא מנסה להקטין אותך?" לחשה בקול מחוספס לאוזנו השמאלית. זה היה לאחר שאחד המעונבים הוציא מפיו סוכרייה אדומה על מקל בצורת תרנגול, כמו אלה שתמיד היו לדרור, המנהיג של חבורת הבנים בכיתה שלו ביסודי, וחקר אותו בטון מתנשא. אביבית שחתה באוויר מאחוריו ונעצרה ליד אוזנו הימנית. "ירון, למה אתה לא מגיב?" סיננה.

הוא היטה את ראשו. "אני לא יכול, משהו חסר."

היא ריחפה שוב לצדו השמאלי והאריכה את צווארה אל אוזנו. "שוב השטויות האלה?" סנטה. "אתה קם בבוקר ואומר שחסרה לך יד כשהיא בסך הכול נרדמה."

ירון הפנה את הראש מצד לצד, ואביבית המשיכה בשלה. השעון המעורר גאל אותו לרגע קט מחוסר האונים המשתק, עד שנזכר שבעצם התבזה גם במציאות. הוא לא הצליח להגן על הפרויקט, למרות כל ההכנות שעשה.

כשצלצל השעון שנית, הוא קם וצעק על הילדים שימהרו.

"אני לא יודע מה קרה, השעון לא צלצל," שיקר, והסיע אותם לבית הספר בלי סנדוויצ'ים.

מאוחר יותר מצא עצמו שוב מכורבל מתחת לשמיכה, מייחל שמה שאיבד יזחל לתוכו בחזרה.

 

*

 

את הכניסה לחניון טאטא גם היום הרומני גדול החוטם, למרות שאף בדל לכלוך לא נראה בסביבה.

כשירון הגיע, הוא זז הצידה באדישות, לא נראה שזיהה אותו. ירון עצר, פתח את החלון וקרא: "כמה?"

המנקה הביט ימינה ושמאלה ושאל, "מה כמה?"

"נו, בשביל מה שלקחת לי מהאוטו," השיב ירון בחוסר סבלנות.

"אני לא לקחתי כלום," היתמם הרומני, "אני לא גונב."

"אז מאיפה כל הדברים שיש לך בשק?"

"כשאני מנקה אני מוצא," משך האיש עם המטאטא בכתפיו, "אתה לא מאמין איזה דברים אנשים מאבדים. סתם ככה, משאירים מאחור."

ירון הביט בו בחשדנות. פורד פוקוס כחולה הגיעה ונעמדה מאחוריו. הנהג המתולתל נראה לו מוכר.

"אני יכול לעזור אולי. בוא נשתה קפה," הושיט המנקה את ידו לכיוון עץ שצמח מעבר לכביש.

ירון הסתכל. למרגלות העץ עמדה גזייה עם פינג'ן. הוא נענע בראשו. המתולתל צפר.

"יש גם עוגיות סכרלך."

"אין לי זמן לעוגיות, יש לי פגישה עם הבוס."

המכונית הכחולה השמיעה צפירה ארוכה.

"פגישה עם בוס יותר חשוב ממה שאיבדת?"

"תגיד, איך קוראים לך?" שאל ירון במקום לענות.

"מריאן," נשמעה התשובה בין צפצופיה הרמים של הפורד.

"תשמע מריאן," נאנח ירון, והרים את קולו מעל הצפירות, "הבוס שלי בטח כועס כי פישלתי אתמול בדיון. אני חייב למצוא דרך להציל את הפרויקט. אם אני לא מגיע אליו עכשיו אין לי שום סיכוי."

הבחור מאחוריו פתח את החלון וצעק שיזוז כבר. ירון סימן לו שימתין רגע. הוא נזכר שעבד מולו פעם, אבל לא הצליח לזכור את שמו.

"אני ארד לשתות אתך קפה אחר כך. תשמור לי איזה עוגייה או שתיים, אוקי?" הוא נפרד ממנו וגלש אל מעמקי החניון.

"אחר כך אולי אני לא אהיה כאן," הדהד קולו של מריאן בעקבותיו.

 

*

 

"אביבי, תביני, זה לא כל כך פשוט," ניסה ירון להסביר לה את המצב באותו ערב. "הפרויקט שהצעתי מייתר פיתוחים של אנשים שהם היום מנהלים בכירים..."

"אז הגיע הזמן שאתה תוביל פרויקט חשוב, כדי שגם אתה תוכל להיות מנהל בכיר," נכנסה לדבריו. "אם לא תעמוד על שלך, תישאר בורג קטן לנצח."

הוא הרגיש שקשה לו לנשום.

"אתה חייב להפסיק לתת לאנשים לדרוך עליך," המשיכה, "אתה פשוט..."

ירון לא רצה לשמוע עוד. הוא דפק על השולחן וקטע את שטף דיבורה.

"את צודקת," אמר, "נמאס לי מזה שתמיד אומרים לי מה לעשות." הוא התעלם מפיה שנותר פתוח, תלוי באמצע משפט. "כבר מחר אני שם לזה סוף." קולו היה נחרץ.

גופה התרפה כמו בלון שרוקן ממנו האוויר.

"טוב מאוד," אמרה בשפתיים קפוצות.

"על הבוקר אני מגיש מכתב התפטרות."

"השתגעת?" קראה בקול צווחני.

ירון לא השיב. הוא ידע שמריאן צדק. צריך לשלם ביוקר. הוא קם, לבש בגדי ספורט והלך לרוץ על חוף הים.

 

*

 

פורד פוקוס כחולה נעצרה בנתיב לצדו בתחנת הדלק.

"הי, אתה מניהול פרויקטים," זרק הבחור המתולתל שיצא ממנה בעת שהכניס את פיית התדלוק למיכל.

"כבר לא," חייך ירון והמשיך לנגב את השמשה, "עכשיו אני עושה משהו משלי."

"סטרטאפ?"

"סוג של."

"מה הביזנס?"

"השבת אבדות."

הבחור לא הבחין בזיק בעיניו.

"מה, עקיבה חכמה?" שאל, והמשיך בלי להמתין לתשובה, "זאת החברה שההוא שעבד אתך, איך קראו לו, אבי, ניסה להקים? אני זוכר שהוא הסתובב בבניין וחיפש שותפים."

"לא," אמר ירון והחזיר את המגב למקומו. "יש לי שותף אחר. אולי אתה מכיר אותו, גם הוא הסתובב אצלנו בבניין," הוא יישר כובע קסקט אפור מעל מצחו והוציא מהרכב שק חום גדול. "קוראים לו מריאן."

 

לרכישת הספר לחצו כאן

 

 

 

 

שכחת סיסמא?

הזינו את כתובת המייל שלכם לקבלת מייל לשחזור סיסמה


שליחה