הסיבה שנשים דואגות קצת פחות - סיפור קצר

מאת איי. וי אולוקיטה

 

אפילו הצעקה שלה הייתה נעימה לאוזניו.

הוא אהב אותה, כבר תשע עשרה שנים שהוא אוהב אותה ואת הצעקות שלה, לטוב ולרע. הפעם היא סתם צעקה אליו כי האוכל היה כבר מוכן וכולם חיכו שיבוא ויצטרף אליהם. הוא קם מהכיסא וכיבה את המחשב, בדרכו אל השולחן עבר כהרגלו ליד מתג החשמל והדליק את האורות מחוץ לבית, ‘שיהיה אור בחושך הזה’ רטן לעצמו על כך שדווקא ההרגל הזה נשאר רק אצלו על אף שניסה להנחיל אותו לכל אחד מילדיו.

כתם אור כתום נשפך על הכניסה לביתם והשעה היתה כבר ערב. הוא שנא את צבע האור החלש הזה אבל היא התעקשה על נורות בצבע כתום מעומעם. תמיד בשעה כזאת מאוחרת כשהחושך היה עוטף את הרחובות שבחוץ היא היתה צועקת שיעזוב כבר את המחשב, “יש עת להיות סופר וזמן לארוחת ערב משפחתית” היתה נוזפת בו מידי פעם כשהיה מאחר ושלושת הילדים היו מצחקקים מעט, לעיתים על הדברים שאמרה ופעמים אחרות על זוטות של מתבגרים.

הוא התיישב אל השולחן וחשב שזה האוכל שהוא הכי רוצה לארוחת הערב שלו, אחר כך חשב שעובדות פשוטות כמו הקול הנעים שלה או הילדים המוצלחים שיצאו להם ואפילו האוכל הטעים שהיא הפליאה להכין, שכל אלו לא יצליחו גם הפעם להביס את המחשבה היחידה שהוא לא רצה באותו הערב או בשום ערב אחר. מעטפה כתומה נוספת שהוא טרם קרא את תוכנה.

כבר כמעט שנה חלפה מאז שפרסם את הספר האחרון שלו. חמישה חודשים מאז שהגיע המכתב הראשון ממנה, מההיא שהוא בכלל לא הכיר, המעריצה מספר אחת שלו. זו שהפכה להיות המחשבה היחידה שהוא ניסה להניס מראשו בכל ארוחת ערב מאז.

אבל אותה זה בכלל לא עניין.

כשהתחיל עם כל הקטע הזה של להיות סופר זה אפילו מצא חן בעיניה, כולן התלחששו ברחוב כשחלפה על פניהן. היא חשבה שהיא יודעת מה הן אומרות, איך כל הקנאה הזאת שהייתה בהן על ההצלחה של בעלה מרעילה את המילים שהיו יוצאות להן מהפה. וזה החמיא לה. אחר כך הוא שכר תיבת דואר נפרדת. תירץ לאשתו שלא טוב שיתערבבו הדברים בין עבודה לחיי משפחה והיא הסכימה איתו. ואז הגיעו גם המכתבים. חלק הוא הרשה לה לקרוא וחלק לא. אבל זה לא הפריע לה. כמעט.

הוא אהב את זה, את המכתבים האלו ובעיקר שהיא היתה מעמידה פנים שבכלל לא אכפת לה מהם, בלילה היתה מתגנבת אליו קרוב קצת יותר, מניחה את ראשה על החזה שלו ומלטפת מעט, אחר כך סקס שקט, חזק ומהיר ומיד לישון גב אל גב. כמעט שני שליש מזמן הנישואים שלהם היא בכלל לא הסתכלה עליו. במיטה היתה עושה רק מה ומתי שצריך, כשהתחשק לה. אבל פתאום, בשליש האחרון של החיים המשותפים שלהם, מאז תיבת הדואר הזאת משהו בה השתנה.

עכשיו הוא מחייך, ארוחת הערב הזאת גורמת לו לחשוב עליה, על מה שיקרה מאוחר יותר בשעות הלילה. אז הילדים כבר ייעלמו להם מהחיים, היא תתקרב אליו על הספה ותשאל בקול חלש ונעים אם הפעם, רק הפעם הוא ירשה לה לקרוא. אחר כך הוא יהנהן מעט בראשו והיא תשמח, ‘אבל רק את מה שאני כתבתי’ הוא ימהר להגיד והיא שוב תתאכזב. מעולם לא עניינו אותה המילים שהוא כתב בספרים שלו, אותה מסקרנות המילים שהיא כתבה לו, אלו שהגיעו בתוך מעטפות כתומות ומבושמות. המילים של המעריצה מספר אחת שלו וגם המילים שהוא יענה לה.

כשתסתיים הארוחה הוא שוב יעלה אל עליית הגג, חדר העבודה שהיא עיצבה במיוחד עבורו. ‘המקום שלו, רק שלו’ כך היא אמרה לו אז באהבה כשרק התחיל לכתוב את הספר הראשון. והיא חייכה, כמה אהבה לראות את הניצוץ הזה בעיניים של בעלה, את המבט המגשים שהיה עושה בגלל המילים המיוחדות שקפצו לו לראש. אחר כך הגיעה תיבת הדואר הזאת והחיוכים שלה הפכו לאכזבות. מידי פעם היתה שואלת את עצמה אם הוא בכלל כותב ספרים שם למעלה או רק מבלה בין מילים של נשים אחרות.

אז היא עשתה מה שנשים כמוה עושות, ‘בעצם’ היא חשבה לעצמה, שזה בדיוק מה שעושות כל ההן ברחוב שמקנאות בה על בעלה הסופר.

ועכשיו זו כבר אמצע ארוחת הערב והיא מביטה בו בשקט, מרימה את עיניה מעל הצלחת ומסתכלת על הפנים הנאות שלו, כמה היא אוהבת את המבט המרוכז הזה כשהוא נמרח מעל זיפי הזקן השחרחר שלו. וגם הוא מרים את עיניו, מן תחושה כזאת שאתה מרגיש כשמישהו מסתכל עלייך בהיחבא או כשאתה יודע משהו שאתה עוד לא לגמרי מבין. והיא תשפיל מבט ותחייך והוא יחזור אל צלחת האוכל שלו כאילו דבר לא קרה שם כרגע, ורק רגש חמים, כתום מעומעם, עובר בין שניהם. תלוי ועומד באוויר.

ולרגע אחד מזה חודשים, תתגנב מחשבה חדשה.

ואילו היה רק מעיז להניס את זו הקודמת לרגע, מאותם מכתבים שהוא כל כך אהב בצבע כתום של תשוקה.

אז אולי רק אולי, היה גם נזכר להבין, שכמותם, בעצם גם הוא…

תמיד הוא היה רק שלה.

 

הספרים של איי. וי אולוקיטה:

להרוג את אלוהים 

עשרה חוקים פשוטים

רעה

רק אלוהים יודע