עפרה שלו היא אמנית רב-תחומית, והדבר ניכר במבטה השירי, המחפש סימני חיים בין "קפלי הבטון", הקשוב לתדרים דקים. שירתה של שלו היא פעמים רבות שירה ויזואלית וציורית, המתרגמת תמונות לשפה. יש בה איכות סינסתזית שמבטאת תמונה בעודה מציירת שיר ומתרגמת צליל, "אורבת לתדר שיפייס בין התבונה לקימוט הנפש".
המבט פנימה והחוצה יש בו סכנה וכאב: "פעם במים חשוכים/ פגשתי נחש במעמקים ממנו פחדתי, הוא הביט בי מחוץ לגבולותי..."; פריצת הגבולות, במבט או במילה - "חוצה את האטמוספרה בלהב פני", מבקשת אחר הסכנה, פקוחה כליל למציאות ואינה חסה על המתבוננת, מבלי להפר את המנעד הלירי העדין, המדויק. והמציאות (החל בלחם עם זיתים וכלה בעובדים זרים) והערנות לה מולידות את החיוך הדק: "בולעת צפרדעים" וגם ערה לנשימה החד-פעמית. או, כפי שהיא כותבת בשורה היפהפייה והתמציתית - "שבת, ענן שחור, משפחה וסיגריה" – המעמידה תמונה חיה ורב-משמעית, סמלית וגם פשוטה לחלוטין.