בסיפוריה של שולה מורצקי אירועים רגילים משנים צורתם והופכים למוזרים ומאיימים; נקודת המוצא האידילית מתגלה כמצג שווא שמוביל את הקוראים אל תהום מצד אחד ולגבהים פנטסטיים מצד שני. אף שחלק מהסיפורים הם סיפורים משפחתיים־ביוגרפיים, אלו למעשה סיפורים על מה שמסתתר מתחת לפני השטח, על האבסורד שבחיים, ועל האופן שבו אנשים בוחרים לפעול במציאות שאין בה היגיון. ציפיות וסיפורי בדים אחרים הוא יצירת ביכורים מסעירה וייחודית, העוסקת במערכות יחסים, בפחדים ובנבכי הנפש במקוריות שתגרום לכם להיבהל ולצחוק במקביל.
"מירה משועשעת. היא נצמדת לקובי ושפתיה הרכות נדבקות לשפתיו ומוצצות. לשונה חודרת לפיו, אבל כשהיא מתחילה לטייל עם לשונה על שפתיו כמו שהיא עושה לו בבית, נשמעת שריקה. אחד השופטים קורא: 'עבירה ראשונה, אסור להפריד את השפתיים.'"
"לרקוד"
"עד סוף הנסיעה אני יודעת על הנהג הכול. גירושים קשים, ילדים בעייתיים ורגשות אשם, מזונות, פרנסה, משכנתא, הורים מזדקנים, יש אונות, אין אונות, עישון גראס עוזר, כך מסתבר. לומר את האמת, גם אני מנצלת את האוזן הקשבת וקש קש קש ובלה בלה בלה. גם הוא עד סוף הנסיעה יודע עלי הרבה, הרבה יותר מדי."
"מונית אחת יותר מדי"
פואנטה – סדרת הסיפור הקצר
בעשורים האחרונים נדמה כי הסוגה המועדפת על ההוצאות לאור היא הרומן. מסיבות שאולי קשורות להנחות בנוגע להעדפות קריאה נפוצות, הלך ודעך מעמדו של הסיפור הקצר – שבעבר נהנה ממעמד מרכזי בסצינה הספרותית-תרבותית.
במסורת הספרות העברית נהנה הסיפור הקצר ממסורת מכובדת של יצירות מופת, ומיטב הסופרות והסופרים העבריים – החל בש"י עגנון ועמליה כהנא-כרמון וכלה באתגר קרת ורונית מטלון - עסקו בכתיבת סיפורים קצרים, וביצירתם למעשה הרחיבו את מנעד האפשרויות הגלומות בסוגה זו.
יש הרואים בסיפור הקצר כצורה הספרותית המזוקקת והמשוכללת ביותר. הסופרת שולמית הראבן טענה כי "הסיפור הקצר הוא אולי הצורה המקצועית ביותר של כתיבה, כתיבה כאמנות, מפני שהכי קשה לרמות בו".
אנחנו בפרדס שמחים לבשר על השקתה של סדרה חדשה – סדרת "פואנטה" – אשר תוקדש כולה לז'אנר הסיפור הקצר בעברית. אנחנו מאמינים שקהל הקוראים צמא לסיפורים קצרים מקוריים ואיכותיים, ומקווים שסדרה זו תסייע בהשבת הז'אנר החשוב הזה למרכז הדיון הספרותי.