תשאלי | לרכישה באינדיבוק




אני מאשר לקבל דיוור

תשאלי

תשאלי

שנת הוצאה: 2017
מס' עמודים: 168
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 73
- 39

תשאלי מתחיל בקטנות: הבגדים שחזרו מהמכבסה, עבודת שורשים,

פריצות לבתים, תחבורה ציבורית גרועה. כך, מחומרי קיום בסיסיים,

מצחיקים מעצבנים, פותחת גיבורת הספר, ביולוגית נשואה ואם לבת,

שמתקשה לשוב ולהרות, במסע של כתיבה והתמודדות עם חייה שלה

ושל משפחתה ביישוב הפרברי, שאליו עברו לא מכבר ממרכז הארץ.

 

אבל מה שמתחיל כעוד סיפור על משפחה המנסה להשתלב בסדר החברתי

הבורגני ישראלי, מתברר עד מהרה כחלק מניסוי מעבדה אדיר ממדים.

הנסיינים בו הם כולנו: ילדים, מבוגרים, הורים, משפחות, המנותבים

כולם, ב”יד נעלמה”, למסילה צרה, קונפורמיסטית ואלימה.

 

כמו כל ספריה של לאה איני, גם תשאלי מותיר תחושה של אגרוף בבטן.

התחושה הזאת נוצרת כאן גם בשל הנגיעה האמיצה באזורים מודלקים בגוף

הפרטי, האישי-המשפחתי והציבורי-לאומי, וגם בשל הצרימה הנוצרת

מהחיכוך האלים, המתוזמר באורח מבריק, בין החטיבות המרכיבות את היצירה,

השונות מאוד באופיין. ספרות יפה, קטעי תיעוד ופובליציסטיקה נשכנית

מולחמים זה לזה ויוצרים מסמך חברתי- אמנותי, מדהים בכנותו ובעוצמתו.

 

 

 

 

 

 

 

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “תשאלי”

כמה אחים ואחיות יש לך? דקרה בו בשיטתיות אחת השאלות.

כלומר, לא היה ספק למישהו שם למעלה, במערכת החינוך

וברשויות המדינה, שלכל ילדי הלאום יש אחים ו/או אחיות.

השאלה היתה רק כמה.

הילדה, לאחר שענתה בצייתנות על שאלות כמו: במה עוסקים

ההורים, והאם יש להם בית פרטי או דירה, וכמה חדרים יש בבית,

כתבה במשבצת ההערות שאין לה. היא בת יחידה. אחר כך נאלצה

להתמודד עם התשובות: סבא וסבתא מצד אמא נפטרו, ויש לה רק

סבתא אחת מצד אבא, שגרה רחוק, וגם אין לה קשר עם הדודים

והדודות, ולא עם בני הדודים והילדים שלהם. ובמשבצת “האם יש

לך מה להוסיף”, שנועדה לחריגים ממין זה, הסבירה עוד שאנחנו

משפחה קטנה מאוד. אבל לאבא ולאמא ולי יש חברים טובים וגם

היה לנו כלב, שמת.

כבר למחרת הייתי מוזמנת לכיתה לתשאול של פנים אל פנים.

בפעמים הראשונות ניסיתי לא לפרט. חוצפה, שלא תעזי לפרט!

נהם בעלי. ואם באמת לא רצינו?! את לא חייבת להם כלום! אבל

חשדנותן של המורות גברה, ותמיד, במבט של “תאים שאינם

מתחלקים נכחדים”, הן שאלו בחיוך מעוקם: מה זה? לא רציתם

עוד ילדים?!

פעם־פעמיים השבתי שכן, רצינו מאוד, אבל זה פשוט לא

הסתדר, והמורה עוינת לא־פחות — עוינות שחרדתי שתזחל

לבתי — היתה משתהה לשנייה כמצפה להסבר. אך משזה נבוך

להגיע היתה חורצת בשאלון משהו שנראה ממקום ישיבתי כאיקס,

ומסיימת את הריאיון.

לא כך היה עם המחנכת הזו. מכיוון שהן אני והן בעלי עוסקים

במקצועות שהם מתחום מדעי הרפואה, פגישתנו נפתחה בתחקור

מדוקדק לגבי מה בדיוק אני חוקרת שם, במעבדה. אחר כך רכנה

לעברי המורה, מטופחת ורהוטה מהמחנכות של השנים הקודמות,

ושיתפה אותי בעובדה שהיא חולה במחלה ניוונית כלשהי במצב

מתקדם, וכבר איבדה כל תחושה בפניה, מצד ימין, ושכמובן היא

מספרת לי זאת בסוד, כי איש בצוות המורים אינו יודע על כך,

ודאי שלא המנהלת ושאר ההורים, והיא גם בכלל רכזת שכבה,

אם לא ידעתי, ולכן כדרכה בקודש, היא נלחמת כלביאה להמשיך

ולהצטיין, מה שנכון ונדרש גם לגבי כיתתה.

לא יכולה שלא להביט רגע בפניה, בעיניה, בחום ובחשש,

פתחתי אף אני את סגור לב וסיפרתי. סיפרתי על אינספור מחזורי

טיפול של עינויים הורמונליים, ועל שגרה משעבדת לצד המשך

העבודה והחיים, וסיפרתי על סד ציפיות שהסתיימו יותר מדי

פעמים בלא־כלום או בהפלות. ולמרות שלא אהבתי לשמוע את

קולי שם, בכיתה הריקה, מספרת אל מול כיסאות התלמידים

ההפוכים, ודיוקנאותיהם של ראשי הממשלה, זה שחי, וזה שנרצח,

לצד זה של נשיא המדינה, עודדתי עצמי שמעתה החיטוט הזה

במשפחתנו ישקוט סוף־סוף למשך פרק זמן סביר, והחשוב מכול —

בתי תיעזב במנוחה.

אולם שנייה אחרי שזיהיתי את ה”וי” ההפוכים שסימנה

בשאלון, שבה ועלתה שאלת המשפחה. ומה לגבי המשפחה?

הילדה כתבה שאין — המחנכת חזרה והציצה בתשובות — שכמעט

אין לכם משפחה! וחשדנותה שלבשה לפתע את כל פרצופה,

שיתוק או לא, חגגה את הפולשנות.

מזדקפת בכיסאי, נעתי עליו מצד לצד. לא די שנאלצתי לחשוף

את סבלי באוזני זרה זו שניצלה את סמכותה וכוחה עלינו, ועל

בתי, כעת התבקשתי לתרום דם גם מזרועי השנייה. הו, זייפתי מין

עליצות, את יודעת איך זה, שואה, הורים חולים שנפטרו, בנים

יחידים, זאת אומרת בעלי, אי שמירת קשר לצערנו, התרחקות, מה

חדש… משפחות.

גבתה השמאלית שהתרוממה, אולי כדרך שגבתי שלי עלתה

בעת שהייתי משתאה מעל המיקרוסקופ, הכיצד זה שדווקא

התאים בעלי הפוטנציאל הגבוה ביותר לחלוקה, נטו לא אחת

להשמדה עצמית — הגבה המתנשאת הזו אכן הבהירה שכאן לא

נמצא פטוּרים. ושוב סומן איקס בשאלון. מאז אמרה הבת שהמורה

מציקה לה לפעמים. פעם לקחה אותה הצידה ואמרה שאם אמא

עובדת במה שהיא עובדת, אז נראה שאין לה זמן בשבילה, והאם זו

הסיבה שבגללה היא אינה מצביעה בכיתה. בתי השיבה בשלילה.

אך אז אמרה המורה, שאם היא קוראת נכון את היחסים בבית, כי

אז בטח אביה אוהב אותה יותר מאמהּ… והיה גם השיעור שבו

לאחר שבתי הצביעה דווקא, וענתה נכונה על שאלה במדעים —

הכריזה המורה בפני כל הכיתה, כי זה שאמא של — היא נקבה

בשם בתי — חוקרת במעבדה, לא אומר שהיא באמת מצילה את

האנושות!

 

 

 

לאה איני (נולדה ב-1962) היא סופרת ומשוררת ישראלית. פרסמה שורה ארוכה של ספרי שירה ופרוזה. חלק מסיפוריה הקצרים זכו לתרגומים רבים וכן הופק אלבום שירים פרי עטה. כלת פרס ראש הממשלה לסופרים עבריים לשנת תשנ”ד ולשנת תשס”ד, זוכת פרס ברנשטיין (למחזה עברי מקורי) לשנת תשס”ו, 2006, ופרס ביאליק לשנת תש”ע, 2010.

 

לאה איני נולדה בתל אביב לאב ניצול השואה מסלוניקי ולאם ממוצא נאשדידני, כך שגדלה בצל שתי לשונות נכחדות: ספניולית וארמית. החלה לכתוב מגיל צעיר. למדה ספרות ולשון בסמינר הקיבוצים, ועבדה כעורכת בעיתון יומי. כתבה פרוזה, אך לאחר שמרצה ביקש ממנה שירים, הפכה קטע סיפורי שכתבה כחיילת, לשיר. כך התפרסם “אחמד”, ולאחריו נכלל בקובץ שיריה הראשון “דיוקן”, שזכה בפרס ורטהיים ובפרס אדלר לשירת ביכורים. אחרי קובץ שירים נוסף שבה לכתיבת פרוזה למבוגרים, ואף כתבה לילדים ולנוער. סיפורים ושירים פרי-עטה תורגמו לשפות רבות. ב-2008 יצא לאור אלבום מוסיקלי (“סוג של ורוד”) בביצוע תמר גלעדי ובהלחנתה ובהפקת חמי רודנר, הכולל תריסר שירים פרי-עטה של איני.

 

עבודות הפרוזה הייחודיות ושוברות הטאבו שלה זיכוה בשבחים חריגים. חבר-השופטים בפרס ראש הממשלה לספרות לשנת תשס”ד, נימק: “לאה איני היא כיום הסופרת המובילה של דורה… סופרת בעלת תעוזה ומודעות חברתית עמוקה…”. ב-1993 זכתה בפרס קרן תל אביב, וזכתה פעמיים בפרס ראש הממשלה לספרות: ב-1994, וב-2004. ב-2006 זכתה בפרס ברנשטיין למחזאות על המחזה “מי אלמה”. מלמדת כתיבת פרוזה למבוגרים בסדנאות כתיבה (מתוך אתר סימניה). ספרה של איני “ורד הלבנון” היה מועמד לפרס ספיר לשנת 2010.

 

 

 

מקור – ויקיפדיה

X