תחזיות-על | לרכישה באינדיבוק




אני מאשר לקבל דיוור

תחזיות-על

תחזיות-על

שנת הוצאה: 2017
מס' עמודים: 304
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 73
- 42

הפסיכולוג הפוליטי פיליפ טטלוק התפרסם לפני יותר מעשור בזכות מחקר מקיף שמצא שמומחים אינם מדייקים בתחזיות שלהם יותר מכפי ששימפנזים מדייקים בקליעה למטרה. כלומר – הם לא מדייקים.

בעקבות המחקר הזה יצא טטלוק למסע ארוך בחיפוש אחר המרשם לתחזיות טובות יותר. ספרו תחזיות־על מתאר את המסע המרתק ופורץ הדרך הזה. וחשוב יותר: הוא מסביר מדוע וכיצד אנשים מסוימים – ״חזאי־על” – מסוגלים לחזות את העתיד טוב הרבה יותר מאנשים אחרים, כולל מומחים.

המסקנה הראשונה של תחזיות־על היא שאפשר לחזות את העתיד. המסקנה השנייה היא שראיית הנולד אינה כישרון מסתורי מולד, אלא תוצאה של דרכים מסוימות של חשיבה ואיסוף מידע. כל אדם נבון, נחוש ורחב אופקים יכול לסגל הרגלי חשיבה כאלה. כל אדם יכול לחזות טוב יותר את העתיד.

חיזוי אינו כישרון מולד. הוא מיומנות שאפשר לטפח. הספר הזה יראה לכם כיצד לעשות זאת.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “תחזיות-על”

“הספר החשוב ביותר על קבלת החלטות מאז ‘לחשוב מהר, לחשוב לאט׳ של כהנמן.”
וול סטריט ג׳ורנל

 

 

“תחזיות־על הוא ספר נפלא שמספר איך טטלוק וצוות המחקר שלו גרמו לבני אדם רגילים להביס מומחים במשחק רציני מאוד. הספר הוא גם מדריך לחשיבה בהירה בעולם הפכפך. קראו אותו.”
דניאל כהנמן

 

 

“ספר נדיר שיעשה אתכם חכמים יותר ונבונים יותר.”
אדם גרנט, מחבר תן וקח

1
הספקן האופטימי

 

כולנו חזאים. כשאנחנו שוקלים להחליף מקום עבודה, להתחתן, לקנות בית, להשקיע כסף, להשיק מוצר או לפרוש לגמלאות, אנחנו מקבלים החלטות על סמך ציפיותינו לעתיד. הציפיות האלה הן תחזיות. לעתים קרובות אנחנו עוסקים בעצמנו בחיזוי עניינינו, אבל כשמדובר באירועים בקנה מידה רחב — בורסה נופלת, מלחמה פורצת, מנהיגים מהססים — אנו פונים למומחים, ליודעי דבר. אנו פונים לאנשים כמו טום פרידמן.
עובדי הבית הלבן עשויים למצוא אותו בחדר הסגלגל, משוחח עם נשיא ארצות הברית על ענייני המזרח התיכון. בעלי ההון המופיעים ב”רשימת 500 החברות” של הירחון “פורצ’ן” עשויים לאתר אותו בדאבוֹס, מפטפט בטרקלין של מלון עם מנהלי קרנות גידור ונסיכים סעודים. ומי שאינו פוקד דרך קבע את הבית הלבן או מלונות פאר שווייציים, יכול לקרוא את טוריו ב”ניו יורק טיימס” ואת רבי־המכר שלו, המסבירים מה מתרחש עכשיו, מדוע, ומה יקרה בהמשך.1 מיליונים עושים זאת.
בדומה לטום פרידמן, גם ביל פלאק חוזה אירועים גלובליים. אך הביקוש לתובנות שלו קטן בהרבה.
במשך שנים עבד ביל במשרד החקלאות האמריקאי באריזונה — “שילוב של עבודת כפיים וגיליונות אלקטרוניים” — אבל כעת הוא מתגורר בקַרני שבנברסקה. ביל הוא נברסקאי בכל רמ”ח איבריו. הוא גדל במדיסון, נברסקה, עיירה חקלאית שבה היו הוריו הבעלים והמוציאים לאור של ה”מדיסון סטאר־מייל”, עיתון עם הרבה סיפורים על ספורט מקומי וירידים כפריים. בתיכון הוא היה תלמיד טוב, ואחר כך קיבל תואר ראשון במדעים מאוניברסיטת נברסקה. משם עבר לאוניברסיטת אריזונה. הוא התכוון לעשות דוקטורט במתמטיקה, עד שהבין שהמשימה גדולה עליו — “האף שלי נתקל בגבול שלי,” הוא מנסח זאת באופן ציורי — ופרש. אבל הזמן שהעביר שם לא התבזבז. קורסים באורניתולוגיה עשו אותו לצפּר נלהב, ומכיוון שאריזונה היא אתר צפרות ממדרגה ראשונה, הוא עשה עבודת שטח בשביל מדענים אחדים עד שקיבל משרה במשרד החקלאות, ונשאר שם.
כיום ביל בן חמישים וחמש, ופנסיונר, אבל לדבריו, אם מישהו יציע לו עבודה, הוא לא יפסול את ההצעה על הסף. כך או כך, יש לו זמן פנוי, וחלק ממנו הוא מבלה בחיזוי.
ביל ענה על כשלוש מאות שאלות בסגנון “האם רוסיה תכבוש שטחים נוספים באוקראינה בשלושת החודשים הקרובים?” ו”האם מדינה כלשהי תפרוש מהאיחוד האירופי בשנה הבאה?” שאלות כבדות משקל וקשות. תאגידים, בנקים, שגרירויות וסוכנויות ביון נאבקים כל הזמן עם שאלות כאלה. “האם צפון קוריאה תצליח לפתח נשק גרעיני לפני תום השנה?” “כמה מדינות נוספות ידווחו על התפרצות אֶבּוֹלה בשמונת החודשים הקרובים?” “האם הודו או ברזיל ייעשו חברות קבועות במועצת הביטחון של האו”ם בשנתיים הקרובות?” אחדות מהשאלות סתומות לחלוטין, לפחות בעיני רובנו. “האם נאט”ו תצרף אליה מדינות חדשות בתשעת החודשים הקרובים?” “האם ממשלת כורדיסטן העיראקית תערוך השנה משאל־עם על עצמאות החבל?” “האם חברת תקשורת לא־סינית תתחיל לספק שירותי אינטרנט לאזור הסחר החופשי בשנגחאי בשנתיים הקרובות, האם אזרחי סין יזכו בגישה לפייסבוק ולטוויטר?” בפעם הראשונה שביל רואה שאלות מהסוג הזה, קורה שאין לו שמץ של מושג איך לענות עליהן. “מה זה לעזאזל אזור הסחר החופשי בשנגחאי?” הוא עשוי לחשוב. אבל הוא מכין שיעורי בית. הוא אוסף עובדות, מיישב בין טיעונים סותרים, ומוצא תשובה.
איש אינו מבסס את החלטותיו על התחזיות של ביל פלאק. איש לא ביקש ממנו לשתף את העולם במחשבותיו באמצעות הסי־אן־אן, והוא גם לא הוזמן לדאבוס כדי להשתתף בפאנל עם טום פרידמן. וחבל שכך, כי ביל פלאק הוא חזאי יוצא מגדר הרגיל. אנו יודעים זאת כי כל אחת מהתחזיות של ביל תוארכה, תועדה ונבדקה בידי מדענים עצמאים. וההישגים שלו מצוינים.
ביל אינו היחיד. אלפים עונים על שאלות דומות בהתנדבות. רובם אינם מצטיינים כמו ביל, אבל כ־2 אחוזים כן. יש ביניהם מהנדסים ועורכי דין, אמנים ומדענים, ברוקרים וסוחרים, מרצים וסטודנטים. בהמשך נפגוש רבים מהם, ובהם מתמטיקאי, במאי וכמה פנסיונרים הלהוטים לחלוק את כישרונם המבוזבז. אני מכנה אותם חזאי־על כי זה בדיוק מה שהם. עדויות אמינות מוכיחות זאת. מטרת הספר היא להסביר מדוע הם מצטיינים כל כך, וכיצד אחרים יכולים ללמוד מהם.
השאלה כיצד החזאים האלמונים שלנו עומדים בהשוואה לידענים ידועים כמו טום פרידמן אכן מסקרנת, אבל לא ניתן לענות עליה, משום שאיש לא בחן לעומק את רמת הדיוק בתחזיותיו של פרידמן. למעריציו ולמבקריו של פרידמן יש כמובן דעות כאלה ואחרות — “הוא קלע בול בעניין האביב הערבי”, “הוא פישל בעניין הפלישה לעיראק ב־2003” או “הוא ניבא את הרחבת נאט”ו” — אבל אין ראיות מוצקות לגבי ההישגים של טום פרידמן. רק אינספור דעות, ודעות על דעות.2 וכך נמשך העסק כולו. בכל יום התקשורת מפיצה תחזיות בלי לדווח או אפילו לתהות עד כמה טובים החזאים בעצם. בכל יום תאגידים וממשלות משלמים לחזאים שאולי ניחנו בכושר נבואי ואולי לא, ואולי נמצאים על כל נקודה אחרת על גבי הסקאלה. ובכל יום כולנו — מנהיגי אומות, מנהלי תאגידים, משקיעים וסתם מצביעים — מקבלים החלטות גורליות על סמך תחזיות שאיכותן אינה ידועה. שום מנהל קבוצת בייסבול לא ישלוף את פנקס הצ’קים שלו כדי לקנות שחקן בלי לבדוק קודם את הנתונים הסטטיסטיים של ביצועיו. אפילו אוהדים מצפים לראות נתונים סטטיסטיים על לוח התוצאות ועל מסכי הטלוויזיה. אבל כשמדובר בחיזוי שמסייע בקבלת החלטות הרות גורל יותר מאלה הנדרשות בבייסבול, אנחנו שבעי רצון מהבּוּרוּת שלנו.
לאור הנתונים האלה, הסתמכות על תחזיותיו של ביל פלאק נראית הגיונית בהחלט. למעשה, הסתמכות על תחזיות של רבים מקוראי הספר הזה עשויה להיות הגיונית, כי מתברר שחיזוי אינו כישרון מולד. זוהי מיומנות שאפשר לטפח. הספר הזה יראה לכם כיצד לעשות זאת.
הבדיחה על השימפנזה
אני רוצה לקלקל את הבדיחה, ולכן אגלה לכם את שורת המחץ: המומחה הממוצע מדייק בתחזיותיו פחות או יותר כמו ששימפנזה מדייק בקליעת חיצים למטרה.
אתם בטח מכירים את הבדיחה הזאת. היא מפורסמת — ובחוגים מסוימים נודעת לשמצה. היא צצה ב”ניו יורק טיימס”, ב”וול סטריט ג’ורנל”, ב”פייננשל טיימס”, ב”אקונומיסט” ובפרסומים רבים אחרים בעולם. היא הולכת ככה: חוקר אסף קבוצה גדולה של מומחים — אקדמאים, פרשנים וכדומה — כדי שיבצעו כאלף תחזיות בנושאי כלכלה, מניות, בחירות, מלחמות ושאר ענייני דיומא. הזמן חלף, וכשהחוקר בדק את רמת הדיוק של התחזיות, הוא גילה ששיעור ההצלחה של המומחה הממוצע קרוב לזה של המנחש האקראי. אבל זאת לא שורת המחץ, כי “מנחש אקראי” זה לא מצחיק. אז שורת המחץ מדברת על שימפנזה שמטיל חיצים במטרה. כי שימפנזה זה מצחיק.
אני הוא החוקר, ובמשך זמן־מה הבדיחה לא הפריעה לי. המחקר שלי היה האומדן המקיף ביותר של שיקול דעת מקצועי בשדה המדע. זו היתה משימה מפרכת שנמשכה עשרים שנה, מ־1984 עד 2004, והתוצאות היו עשירות ובונות הרבה יותר מכפי שמשתמע משורת המחץ. אבל הבדיחה לא הפריעה לי כי היא העלתה את המודעות למחקר שלי (כן, גם מדענים מתענגים על חמש־עשרה דקות של תהילה). ואני עצמי השתמשתי במטאפורת השימפנזה, כך שאין לי זכות להתלונן.
זה לא הפריע לי גם משום שיש גרעין של אמת בבדיחה. פִתחו כל עיתון, צפו בכל משדר חדשות בטלוויזיה, ותמצאו מומחים מתנבאים. מקצתם עושים זאת בזהירות. רבים יותר נועזים ובטוחים בעצמם. מעטים אף טוענים לכושר נבואי אולימפי בטווח של עשורים קדימה. למעט כמה יוצאים מהכלל הם יושבים מול המצלמות לאו דווקא משום שכושר החיזוי שלהם מוכח. על דיוק כמעט לא מדברים. תחזיות ישנות הן כמו חדשות ישנות — נשכחות במהרה — ופרשנים כמעט אינם מתבקשים ליישב בין נבואותיהם ובין המציאות. הכישרון הבלתי מעורער של הראשים המדברים הוא יכולתם לספר סיפור מרתק בצורה משכנעת, ודי בזה. רבים מתעשרים מסחר בתחזיות מפוקפקות שהם מציעים למנהלי תאגידים, פקידי ממשל וסתם אנשים שלעולם לא יעלו בדעתם לבלוע תרופה שיעילותה ובטיחותה אינן ידועות, אך משלמים בקביעות על תחזיות מפוקפקות לא פחות מתרופות פלא שנוכלים מכרו פעם לפשוטי העם. האנשים האלה — והלקוחות שלהם — ראויים לדחיקת מרפק בצלעות. שמחתי לגלות שהמחקר שלי עשה זאת בשמי.
אבל עד מהרה הבנתי שבזמן שהשמועה על המחקר שלי מתפשטת, המשמעות שלו מתעוותת. המחקר שלי מצא שבהרבה שאלות פוליטיות וכלכליות, ניחוש מושכל קולע רק מעט יותר מניחוש לא מושכל. “הרבה” אין פירושו “כול”. היה קל יחסית למומחים לגבור על המקריות בסוגיות קצרות־טווח שדרשו הסתכלות של שנה קדימה, אך הדיוק שלהם הלך ופחת ככל שהם ניסו לחזות לטווח ארוך יותר — וכשהתחזית התייחסה לשלוש עד חמש שנים קדימה, הם התקרבו לרמת הדיוק של שימפנזה. הממצא הזה חשוב. הוא מלמד משהו על גבולות המומחיות בעולם מורכב — ואפילו על גבולות היכולת של חזאי־על. אבל כמו במשחק “טלפון שבור”, כשילדים מעבירים זה לזה מסר בלחישה ונדהמים לגלות עד כמה הוא השתנה בנקודת הסיום, המסר סולף במעבר מאוזן לאוזן, והדקויות אבדו לחלוטין. המסר נעשה “כל תחזיות המומחים חסרות שחר”, וזוהי שטות. היו וריאציות אכזריות עוד יותר, כגון “מומחים יודעים בערך כמו שימפנזים”. המחקר שלי נעשה אסמכתא אהובה על ניהיליסטים שתופסים את העתיד כבלתי ניתן לחיזוי ממהותו, ועל פופוליסטים בורים שמתעקשים לצרף למילה “מומחה” את התואר “כביכול”.
אז נמאס לי מהבדיחה. המחקר שלי לא תמך במסקנות הקיצוניות האלה, ולא חשתי שום קרבה אליהן. וכיום זה נכון עוד יותר.
יש שפע של עמדות מתקבלות על הדעת על הרֶצֶף שבין הגנה מוחלטת על המומחים ותחזיותיהם לבין גינוים המוחלט. מצד אחד, הטענות של המגַנים אינן חסרות יסוד. בשוק התחזיות יש הרבה מאוד רוכלים של תובנות מפוקפקות. יש גם גבול ברור לראיית הנולד. תשוקתנו לחזות את העתיד תהיה תמיד עזה יותר מהיכולת שלנו לתפוס ולהבין. אבל המגַנים מגזימים כשהם מבטלים מכול וכול את החיזוי וטוענים שהנבואה ניתנה לשוטים בלבד. אני מאמין שאפשר לחזות את העתיד, לפחות במצבים מסוימים ובמידה מסוימת, ושכל אדם בר־דעת, רחב אופקים וחרוץ יכול לטפח את הכישורים הדרושים לכך.
קראו לי “ספקן אופטימי”.

פיליפ טטלוק הוא פרופסור לפסיכולוגיה ולמדע המדינה באוניברסיטת פנסילבניה.

הוא פירסם כמאתיים מחקרים, וכתב או ערך עשרה ספרים, בהם Expert Political Judgment, העוסק במחקרו פורץ הדרך על יכולות החיזוי של מומחים.

 

 

דן גרדנר הוא עיתונאי ומחבר ספרים.

X