שלום לקנאים | לרכישה באינדיבוק




אני מאשר לקבל דיוור

שלום לקנאים

שלום לקנאים

שנת הוצאה: 2017
מס' עמודים: 150
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 39.9
- 25

הדפים האלה נכתבו גם, ואולי בעיקר, אל קוראים שדעותיהם שונות מדעותיו של עמוס עוז. הם נכתבו מתוך תחושת דחיפות, מתוך דאגה, ובמיוחד מתוך אמונה בכך שעתיד טוב יותר עדיין אפשרי.

מה היא הקנאות, והאם יש גרעין של פנאטיות בכל אחד מאתנו? מה היא הליבה הפנימית של היהדות מתחילתה ועד היום? האומנם יש סתירה בין יהדות לבין הומניזם ודמוקרטיה? למה מנסים לשכנע אותנו שהמצב ״בלתי הפיך״? מה היא בכלל ״זכות על הארץ״ ומדוע בעצם חייבים לממש אותה?

שלוש מחשבות הנוגעות בגרעין הוויכוח על הקיום הישראלי, היהודי והאנושי. עמוס עוז שופך אור בהיר ומפתיע על סוגיות היסטוריות ופוליטיות בוערות, ומעז להציע פתחים חדשים מתוך מציאות שלכאורה אין ממנה מוצא.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “שלום לקנאים”

בקרוב…

כשהייתי ילד קטן הסבירה לי סבתא שלומית מהו ההבדל בין יהודי לנוצרי: “הנוצרים”, אמרה סבתא, “מאמינים שהמשיח כבר היה כאן פעם, וכי יום אחד הוא ישוב אלינו. אנחנו היהודים”, אמרה, “מאמינים שהמשיח עדיין לא בא אבל בוא יבוא ביום מן הימים. המחלוקת הזאת”, הרהרה סבתא בקול רם, “הביאה לעולם כל כך הרבה שנאה וזעם, רדיפת יהודים, אינקוויזיציה, פוגרומים, רצח המונים. אבל למה, בעצם?” שאלה סבתא. “למה שלא נסכים בינינו, כולנו, יהודים ונוצרים, פשוט לחכות בינתיים בסבלנות ולראות מה יקרה? אם המשיח יבוא יום אחד ויאמר: ‘מזמן לא התראינו, אני כל כך שמח לראות אתכם שוב’ – יצטרכו היהודים להודות בטעותם. אבל אם המשיח יאמר בבואו: ‘?How do you do, נעים מאוד להכיר אתכם’, יהיה על העולם הנוצרי כולו להתנצל בפני היהודים. עד אז,” סיימה סבתא, “עד ביאת המשיח, מדוע לא נוכל כולנו פשוט לחיות ולהניח לאחרים לחיות?”
אכן, סבתא שלומית הייתה מחוסנת לפחות מפני כמה סוגים של פנאטיות. היא ידעה את סוד הקיום בתוך מצב פתוח ואולי ידעה אף את הקסם שבמצבים פתוחים, את העונג שברבגוניות, ואת העושר השמור לנו בחיינו בשכנותם של אנשים שונים מאתנו המחזיקים באמונות שונות משלנו ובמנהגים אחרים לגמרי.
*
הפנאטיות, כאמור, מתחילה בבית. גם את הנוגדנים לפנאטיות אפשר אולי למצוא בבית. המשורר ג’ון דאן הוריש לעולם כולו את השורה המופלאה: “שום אדם אינו אי.” על כך אני מעז להוסיף: “שום אדם אינו אי, אבל כל אחד מאתנו הוא פנינסולה, חצי אי.” כולנו מחוברים למחצה אל היבשת שהיא המשפחה, השפה שלנו, החברה, האמונות והדעות, המדינה והלאום וכו’, בעוד המחצית השנייה של כל אחד עומדת בגבה אל כל אלה ופניה אל הים, אל ההרים, אל האלמנטים הנצחיים, התשוקות הסודיות, הבדידות, החלומות, הפחדים והמוות.
*
מוטב לנו להישאר פנינסולות. כך, כנראה, יאה לנו. יש בעולם דתות, יש תנועות אידיאולוגיות ופוליטיות, הדוחפות כל אחד מאתנו להתמזג עד כלות בקולקטיב, לוותר על היותך חצי אי, להפוך להיות לא יותר מאשר גרגר זעיר, מולקולה, בתוך גושי הלאום, האמונה, התנועה וכו’. מצד שני, יש כוחות עצומים לא פחות הדוחפים כל אחד מאתנו לחיות חיי אי בודד, להתקיים בכל רגע, כל ימי חיינו, במצב של מלחמה דרוויניסטית מתמדת נגד כל שאר האיים הבודדים מפני שהזולת, כך הם מספרים לנו, הזולת הוא תמיד מתחרה, תמיד יריב, לעתים קרובות הוא אפילו האויב: אם יש לו, אין לך. אם יש לך, אין לו.
להיות חצי אי הוא אולי המצב הנכון לנו. למרות שאיפתם של כל מיני פנאטים להתיך אותך כליל עד שתיטמע כולך בגוף האומה, האמונה, או התנועה, עד שלא יישאר בך שום גרעין פרטי, עד שתהיה מגויס בלי סייג למען המטרה הקדושה. וגם למרות מאמציהם של פנאטים אחרים, השוטפים את מוחנו בחשש שאם לא נהיה תמיד כוחניים, תמיד תוקפניים, תמיד אנוכיים, אם לא ניקח לנו הכול בכוח, כי אז ניהפך להיות חלשים ואבודים, ומיד יבואו החזקים ויחטפו מאתנו את כל אשר לנו.
כל בית, כל משפחה, כל התאגדות, כל חברה ומדינה, כל קשר בין בני אדם, לרבות קשר זוגי, לרבות קשר הורי, אולי ראוי שיתקיימו כפגישה בין חצאי איים, בין פנינסולות: להיות קרוב, לעתים אף קרוב מאוד מאוד, אבל בלי להימחק. בלי להיטמע. בלי לבטל את עצמיותך.
ודאי, כולנו שואפים, מי יותר ומי פחות, להשפיע על הקרובים לנו, ולעתים אנו שואפים להשפיע גם על הרחוקים. אין רע בכך, בתנאי שנזכור תמיד: להשפיע, אך לא לנסות להתיך. להשפיע, אך לא ללוש את הזולת בתבניתנו עד שיחדל להיות זולת ויהפוך להיות העתק שלך או לוויין שלך.
יהודה עמיחי כותב:
“מִן הַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ אָנוּ צוֹדְקִים,
לֹא יִצְמְחוּ לְעוֹלָם
פְּרָחִים בָּאָבִיב.
הַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ אָנוּ צוֹדְקִים
הוּא רָמוּס וְקָשֶׁה
כְּמוֹ חָצֵר.”

עמוס עוז (נולד בירושלים ב-4 במאי 1939) הוא סופר ואינטלקטואל, ונחשב לאחד מבכירי הסופרים בישראל כיום. ספריו תורגמו למספר רב של שפות, יותר מכל סופר ישראלי אחר, והוא זכה בפרסים יוקרתיים לספרות בישראל ובעולם, כולל פרס ישראל (1998), פרס גתה (2005) ופרס היינריך היינה (2008).

הגותו עוסקת בספרות, בזהות ישראלית וציונית, במחשבה מדינית-חברתית יונית וסוציאל-דמוקרטית. הוא מפרסם מאמרים פובליציסטיים בנושאי פוליטיקה, ספרות ושלום. בין השאר פרסם ב”ידיעות אחרונות”, “דבר”, “הארץ” וב”ניו יורק טיימס”. היו שהגדירוהו כ”דובר הרהוט ביותר של השמאל”‏.

 

 

(מקור: ויקיפדיה)

X