שלגייה חייבת למות | לרכישה באינדיבוק




אני מאשר לקבל דיוור

שלגייה חייבת למות

שלגייה חייבת למות

שנת הוצאה: 2016
מס' עמודים: 200
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 88.2
- 44

אחרי עשר שנים בכלא שב טוביאס סרטוריוס לכפר הולדתו. חבול ושפוף הוא מבקש לשקם את חייו, אבל תושבי הכפר מסרבים להניח לו. מבחינתם אין שום עונש שיעניק מחילה למי שרצח בדם קר שתי נערות, והם מתכוונים לגרום לו לשלם את מלוא המחיר.

שורה של מקרי אלימות לא מוסברים מזעיקים לכפר את פיא, שוטרת מנוסה וותיקה שמתחילה לפשפש בסיפורו של טוביאס ומגלה שם בעיקר סימני שאלה. גם אמילי פרויליך בת השבע־עשרה, נערה מבולבלת ולא שגרתית שנמשכת למסתורין, פותחת בחקירה משלה, וגוררת אחריה גם שכנים נוספים.

אבל כל מי שמנסה לרדת לחקר האמת נתקל בחומה בצורה של עוינות וברשת של סודות ושקרים. כי האמת כל כך איומה, שחשיפתה עלולה להמיט אסון על האנשים החזקים ביותר בכפר. רק כשמתעורר חשש שהסיפור הישן מתחיל לחזור על עצמו, ועקבות פשע חדש שהתבצע מובילות שוב אל טוביאס, קשר השתיקה של תושבי הכפר מתחיל להיפרם. אלא שזה כבר עלול להיות מאוחר מדי.

שלגיה חייבת למות הוא רב־מכר בינלאומי שנבחר לספר החודש של אמזון, ותורגם לעשרות שפות.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “שלגייה חייבת למות”

בקרוב…

פתח דבר

 

 

מדרגות הברזל החלודות היורדות מטה היו צרות ותלולות. הוא גישש לאורך הקיר וחיפש את מתג החשמל, וכעבור שניות האירה נורה של 25 ואט את החלל באור קלוש. דלת הברזל הכבדה נפתחה בלי קול. הוא הקפיד לשמן את הצירים דרך קבע כדי שלא יחרקו ולא יעירו אותה כשהוא בא לביקור. אוויר חם, מעורב בריח מתקתק של פרחים נבולים, קידם את פניו. הוא סגר את הדלת בזהירות מאחוריו, הדליק את האור והשתהה לרגע. החדר הגדול, כעשרה מטרים אורכו וחמישה מטרים רוחבו, היה מרוהט בפשטות, אבל היא כמדומה חשה כאן בנוח. הוא ניגש אל מערכת הסטריאו ולחץ על כפתור ההפעלה. הקול המחוספס של בריאן אדמס מילא את החדר. המוזיקה הזאת לא היתה בדיוק לטעמו, אבל היא אהבה את הזמר הקנדי, והוא בדרך כלל התחשב בהעדפות שלה. כל זמן שעליו להחביא אותה, היא לא תחסר דבר. היא כרגיל לא אמרה דבר. היא מעולם לא דיברה אליו, מעולם לא ענתה לשאלותיו, אבל זה לא הפריע לו. הוא הסיט הצידה את המחיצה המתקפלת שחילקה בדיסקרטיות את החדר לשניים. שם היא שכבה, חסרת תנועה ויפה על המיטה הצרה, ידיה שלובות על בטנה, ושערה הארוך פרוש כמניפה שחורה סביב ראשה. בצד המיטה ניצבו נעליה, ועל שולחן הלילה זר חבצלות נבולות באגרטל זכוכית.
“שלום, שלגייה,” הוא אמר חרש. אגלי זיעה ביצבצו על מצחו. החום היה כמעט בלתי נסבל, אבל ככה היא אהבה את זה. פעם היתה רגישה לקור. מבטו נדד אל התצלומים שהניח בצד מיטתה. הוא רצה לשאול אותה אם הוא יכול להניח תצלום חדש, אבל עליו לשמור את הבקשה הזאת לרגע המתאים, לרגע שבו היא לא תיעלב. הוא התיישב בזהירות על קצה המיטה. המזרן שקע מעט תחת משקלו, ולרגע הוא חשב שהיא זזה. אבל לא. היא אף פעם לא זזה. הוא שלח את ידו והניח אותה על לחְייָהּ. עורה התחיל לקבל גוון צהבהב במשך השנים, ועכשיו הוא היה נוקשה למגע, כמו עור מעובד. כמו תמיד עיניה היו עצומות, ואף על פי שעורה לא היה עוד ורדרד ורך, פיה היה יפה כמו שהיה אז, בימים שעדיין דיברה אליו וחייכה. הוא ישב שם זמן־מה והביט בה. הוא הרגיש שתשוקתו להגן עליה מעולם לא היתה חזקה כל כך.
“אני חייב ללכת,” הוא אמר לבסוף בצער. “יש לי כל כך הרבה דברים לעשות.”
הוא קם, הוציא את הפרחים הנבולים מהאגרטל ווידא שבקבוק הקולה על שידת הלילה מלא.
“תגידי לי אם את צריכה משהו, טוב?”
לפעמים התגעגע לצחוקה, ואז הרגיש עצוב. הוא ידע כמובן שהיא מתה, ובכל זאת גילה שקל יותר להתנהג כאילו אינו יודע. מעולם לא ויתר על התקווה לקבל ממנה חיוך.

נלה נויהאוז, ילידת 1967, היא סופרת גרמניה.

X