שבע דרכים לאיבוד | לרכישה באינדיבוק




אני מאשר לקבל דיוור

שבע דרכים לאיבוד

שבע דרכים לאיבוד

שנת הוצאה: 2017
מס' עמודים: 256
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 73
- 39

שרשרת של דרמות קטנות, יומיומיות לכאורה, נכרכת סביב גיבורי הספר הזה ומאלצת אותם להישיר מבט אל השיבושים הגדולים של חייהם.

בני, פרופסור בגמלאות, ואשתו אריקה מגיעים במיטב מחלצותיהם לטקס החשוב שבו בני היה אמור לנאום, רק כדי לגלות שהוא התקיים עשור קודם לכן. במקום זאת הם מוצאים עצמם בארוחת ערב עם שפיצר — קולגה לשעבר שלו ומאהב לשעבר שלה — שחוזר לחייהם כרוח סערה וגורם לבני להיעלם ולאריקה לרדוף אחריו במסע בין תחנות חייהם הגיאוגרפיות והביוגרפיות.

הדיירת בדירתם הישנה של בני ואריקה, שהבית שלה מתפרק; בנם, יאיר, שמנסה להיחלץ לעזרתה ונתקע בעצמו; אמו הגוססת של שפיצר שרוצה לסגור חשבון עם המאהבת של בעלה המת, ובתו החיילת, שחוששת שהיא בהריון — כל אחד מהם מנסה לגבור על אובדנו הפרטי ומוכן לשם כך להתמסר להונאה עצמית, לפחות עד שהפנטזיה מתנפצת לו בין הידיים.

כך נמתחים קורים דקים בין תל אביב לירושלים, בין באר שבע לקיבוץ בצפון. גיבוריו של פרק אחד שבים ומופיעים בתפקידי משנה בפרקים אחרים, משפיעים מבלי משים זה על גורלו של זה.

ספרה הראשון של סמדר שטינברג הוא מארג עדין של ראליזם מעשה מחשבת, בנוי נדבך על גבי נדבך, ששזורים בו רגעים של כאב נוקב וחסד פתאומי.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “שבע דרכים לאיבוד”

בקרוב…

סימני דרך

 

כשבני ואריקה עולים לאודיטוריום, העשוי אבן ירושלמית והמשקיף אל מדבר יהודה, הוא משלב לפתע את זרועו בזרועה. הוא לא נהג כך חודשים ארוכים, אולי שנים, אבל השמלה שלה והמקטורן שלו זועקים לשילוב הזרועות הזה, שמִתארו עוד טמון בגופם משיטוטי השבת השלווים. תחילה היו משוטטים ביער ירושלים, ואחר כך, כשכאבי הברכיים גברו על הנעורים, בשבילים המוסדרים של גן הפעמון, וכעבור שנים, ברחובות הרמת־אביביים המשופצים, המוליכים אל חוף הצוק ואל שדה דוב ואל ההקלה הנכספת מן הלחות שמעולם לא חדלה להעיק, עד שפסקו השיטוטים וכל אחד הסתגל לשלב את ידיו על חזו הוא כשערו של ארמון מבוצר.
הר הצופים
הדרך שוממת מאדם, מאז ומעולם היתה האוניברסיטה הזאת משכן נוח לבדידות, ריקה ופרוצה לרוחות, וכעת הם שניים אחוזי ידיים, מטפסים בצעדים קטנים אך מהירים, מקפידים ליישר חליפות, למחוט את אפם, לקרוא לסדר את השיער הדליל ממילא שהרוח עושה בו שמות. לתימהונה, בני שולף מסרק קטן מכיס הז׳קט ומעביר אותו על קווצת שיער סוררת. הוא, שאפילו ארנק הוא לא זוכר לקחת וכל יציאה משותפת שלהם מזכירה לה איך היתה מכינה את התיק של הילדים לפני כל גיחה לגינה, חיתול בד נוסף, משחה, מוצצים וכל היתר, תודה לאל שחיתולים עוד לא נכללים ברשימת הציוד שלהם והיא מסתפקת בלארוז לו ארנק, משקפי שמש ותרופות בתיק שלה, ולוודא שהסלולרי עליו. היא תוהה בינה לבינה אם שפיצר יהיה שם, בני לא הזכיר אותו והיא לא העזה לשאול ישירות, אבל כבר גמלה בלבה ההחלטה שבכל מקרה תסתפק בשיחת נימוסים קצרה, ואם יהיה לה מזל, זה אפילו יתמצה בנפנוף יד מקצה האולם לקצהו, והיא תופסת את עצמה מנענעת את היד הפשוטה לצד גופה בתנועת שלום, ממש מלכת אנגליה, היא מגחכת בלב, ומביטה מסביב לוודא שאף אחד לא ראה. רוח קרירה מצמררת אותה, היא אמנם הביאה איתה משהו ארוך, כי בכל זאת, ירושלים, אבל הקרדיגן הסתמי שלקחה איתה לא עושה חסד עם השמלה היפה שלה ולכן היא מסתפקת בזירוז צעדיהם ו״חושבת חם״, כמו שבני היה אומר לה תמיד, תחשבי חם, זה יעבור, בסגפנות המוּלדת הזאת שלו, ממילא עדיף שיזדרזו כי הם כבר מאחרים בכמה דקות, שלא כהרגלם, אם אפשר להתייחס לאורחותיהם מלפני שנים כהרגל, הם אמנם יצאו מהבית מספיק מוקדם, אך מרוב התרגשות היא פיספסה את היציאה להר הצופים והמשיכה לנסוע כמעט עד מעלה אדומים, ואולי בשל האיחור הסמלי לא ממהרים לצדם אורחים אחרים, היא משקיטה את עצמה ומזרזת את בני, אבל כשהם מגיעים ליעדם, הם מגלים שלא רק רחבת הכניסה אלא גם מבואת הבניין חפה מאדם, וכשהם עוברים בין הכיתות לא נראה שום שלט שמורה את הכיוון. היא פותחת חרישית את דלת האודיטוריום, שלא להפריע, ומאחורי הפודיום נגלה לה מרצה צעיר המלמד משהו הקשור במדעי המוח, במצגת מאחוריו נפרש המוח בפרישה ורטיקלית, וגבשושי התאים הלבנים והאפורים נמתחים אל מול סטודנטים צעירים ומשועממים שצולחים בקושי את השיעור המאוחר כל כך, ולא יושב על הבמה אף פרופסור מאחורי שולחן עטור מפה צחורה, ולא נשמעות מחיאות הכפיים המנומסות, המתבקשות, ואין שום זכר לבית שני.
ברגע שהם יוצאים מהמשכן, בני מגביר את קצב הליכתו, עוקף אותה במורד השביל שמתפתל בין הבניינים המרוחקים של האוניברסיטה, כל צעד נשמע לה כמו טריקת דלת, ומן הסתם כבר שמט את ידה, שנותרה להיטלטל באוויר חסרת אונים. היא מנסה להבין מה בדיוק קרה, האם ייתכן שהכנס נערך ביום אחר? במקום אחר? אולי ממש ברגעים אלה חבריו למחלקה ממתינים לבואו בקמפוס בגבעת רם, או באולם בבית שמואל, ואולי אפילו בבנייני האומה, ולרגע מתעוררת בה תקווה קטנה, ציפורית, שכבודו עוד יוּשב לו, וכל כובד האכזבה והכישלון יתמצה באי־הבנה מצערת ופתירה למדי, והתקווה מחישה אותה לרוץ אחריו, בני, חכה לי, חכה רגע. אבל הוא לא שועה לתחינותיה. לפעמים גם בבית היא קוראת לו והוא כמו לא שומע, היא לא יודעת עד כמה הניתוק שלו מקרי, אבל העלבון שמתפשט בה ברגעים הללו בהחלט אינו נשלט, וכעת הוא גם מאיים להגיח, וכדי לעצור בעדו היא מזכירה לעצמה שבני ודאי מאוכזב בעצמו, ומלא אשמה, כי מלבד הנהיגה הוא לקח על עצמו את כל הארגון, היא עצמה כבר היתה שקועה בתכנון הסדר הקרב שיתקיים אצלם בבית, ושמחה להשאיר את זה בידיו, ועכשיו לפניה הוא עוקף את האנדרטה לזכר הסטודנטים שנרצחו בקפטריה לפני יותר מעשור, שועט בצעדים מהירים במדרגות הרחבות, שהיא נצרכת לטופף בהן שני צעדים למדרגה, דווקא היום העלתה מהאוב את הנעליים מהחתונה של יאיר, נעלי עור גבוהות־עקב בגוון זהוב, שרצועותיהן נכרכות מעל הקרסול, שהמוכרת בחנות בדיזנגוף, שבה רכשה גם את השמלה, שיכנעה אותה שישמשו אותה גם אחרי החתונה, וכך הרגיעה מעט את ייסורי המצפון על ההוצאה הכבדה, וכעת אריקה מקללת את עצמה על הבחירה, שנים שלא נגעה בהן, וכשסוף־סוף חננה אותן מכלאן הן מכשילות אותה, וקוראת שוב בקול לבני, בני, עצור רגע! אבל הרוח העזה שמצליפה בפניה בולעת את הקריאה.
בניין מדעי הרוח מתגלה לעיניה, על רצף בליטותיו ונסיגותיו, בניין ברוטליסטי שאמור לשקף משהו מן החומה הניצבת ממערב לו, והיא מעלה בעיני רוחה את החדר הקטן של בני, שכשהיתה באה לבקר אותו שם תמיד היתה מסתבכת. פעם שמעה שהקמפוס נבנה בצורת כוורת בשאיפה לחקות את הדבורים השקדניות, ועל האדריכלות המתוחכמת־לשעתה היא שילמה את המחיר עם שאר באי האוניברסיטה שאינם בקיאים בנבכי המסדרונות. בכל פעם היתה אובדת מחדש, עד שאחת המזכירות הואילה ללוות אותה אל חדרו, ושם היה בני מקבל אותה בחיוך של לעג מהול בחיבה, מה יהיה איתך, אף פעם לא תלמדי את הדרך לבעלך? החדר היה קודר משום שהקומות שמעליו הסתירו אותו מהשמש, אך בני הרגיש בו בנוח, במעבה ארונות הפורמייקה העמוסים ספרים, לצד מכונת הכתיבה שלו ובחברת הסטודנטים העולים אליו לרגל, אובדים גם הם במבוך תאי הכוורת בדרכם להתייעץ על מקורות ביבליוגרפיים ושיטות מחקר, והחדר הזה היה לו למפלט מהבלגן שהתבלגן בבית כשהילדים היו קטנים, תמיד הוא היה רגיש לאי־סדר, והיא השתדלה לשמח אותו בחזרתו בכל ערב בסלון מסודר, ועכשיו היא חושבת איך זה היה הדבר הראשון שוויתרה עליו אחרי מה שקרה, לסדר עבורו את הבית, לפני כל הוויתורים שבאו בעקבותיו.
ייתכן, היא מוכרחה להודות, שכל הכנס התגבש רק בראשו המנוון, שבזמן האחרון מעלה זיכרונות שלא היו ואפילו מחליף אנשים קיימים בדמויות בדיוניות. לפני כמה שבועות הם פגשו בבן של נחמה שהיתה הגננת של שני הילדים, היא זיהתה אותו מיד וגם עיניו של בני אורו, להפתעתה, כי לאחרונה בקושי זיהה גם אנשים קרובים, כמו בעלי חנויות שקנה אצלם שנים, היא כבר יודעת איך לחפות עליו בפניהם, אבל בינה לבין עצמה היא מתביישת, ודווקא הפעם הוא לחץ את ידו של הבחור הצעיר המזוקן באופן המרושל הזה שמקובל רק בתל אביב, ושאל לשלומו, ורק כשהתרחקו ממנו ציין באוזניה שאלכס נראה טוב, שלא התבגר, וכששאלה מי זה אלכס, ענה לה, אלכס, נו, זה מ״חצוצרה בוואדי״, הספר הזה של סמי מיכאל, ולא הזיז לו שניסתה להסביר לו שזו דמות בדיונית, שהוא לא באמת קיים במציאות, ושגם אילו היה קיים במציאות, אפילו בספר הוא כבר מת. לא, אבל לא ייתכן שהכנס לא מתקיים, מיהרה לסלק את המחשבה הסוררת, הוא הרי ידע לפרט מי הדוברים שיֵשבו לצדו, ואילו פרסים יחולקו, ונקב בשמם של כמה מהנכבדים שהוזמנו, גם שניים מההיסטוריונים היהודים־אמריקאים החשובים, שאת אחד מהם הוא כל כך מעריך ולשני הוא נהנה לבוז, לא ייתכן שהיה כל כך בקיא בפרטי אירוע בדוי. סוף־סוף בני מפסיק לרוץ ונעצר בפיתול שבו השביל מתעקל לכיוון הדשא שבחזית בניין מדעי הרוח, שאותו הוא מבקע לשתי חלקות נפרדות, זו שבה היתה מעבירה שעות ארוכות בחברת חבריה לחוג לתולדות האמנות, בין השיעורים או במקומם, וזו שבה היה בני מופיע לגיחות קצרות ויקרות־המציאות, לרוב בחברת דוביק או אהרל׳ה, כשהם מתנצחים בקול רם מדי ומנסים לגבור זה על זה. מה היא לא היתה עושה באותם ימים כדי להיות שם לצדו, מעבר לשביל, להתווכח באותו הלהט, לצדד בדעתו. חבריה היו לועגים לה על המשיכה התמוהה ל״פרופסור המפוזר שלה״, למרות שהוא בקושי היה אז דוקטור, אבל היא בשלה, נושאת אליו עיניים, אוספת בשקיקה את חלקי המשפטים שהגיעו לאוזניה, מבררת עליו אצל המזכירות ואצל המתרגלים האחרים, ואצל כל מי שיכול להוסיף עוד חלק לתצרף שבנתה בדמותו וששימש לפסילת כל בחור אחר שביקש לצאת איתה ונרתם שלא בטובתו להשוואה האבודה מראש. בני נראה כל הזמן הזה כמי שלא מבחין בקיומה, ובאמת לא הבחין, הודה בדיעבד, כל כך היה שקוע בהתפלמסות הנרגשת עם חבריו, ודאי זה היה חלק מכוח המשיכה שלו, שלוש שנים לקח לה למשוך את תשומת לבו, ומשום כך לא יכלה לוותר עליה כשזו לבסוף ניתנה לה. היא נושמת לרווחה כשגבו נפרש בפניה והיא יכולה לנוח לרגע, נראה שהוא משוחח עם מישהו, אולי בודק איתו מה עלה בגורל הכנס המסתורי. רק כשהיא מתקרבת, היא מבחינה שתנועותיו חמות וגדולות כמו כשהוא משוחח עם גליה, בתם, לפחות בימים הטובים שלו — אשתו נהנית לראות אותו נפקח אל בתם כמו פרח באור השמש, ונחמצת מכך שיאיר אף פעם לא מצליח להוציא מאביו את אותה השתלהבות חמה — ידו מתנופפת באוויר ומצביעה לכיוון האודיטוריום שממנו הגיעו, ואחר כך מונחת על גבו של האדם הזה, שרק כשהיא מתקדמת עוד קצת היא מבינה שמכל האנשים בעולם מדובר דווקא בשפיצר.
היא קרבה אליהם בצעדים מהוססים, מה הוא כבר הספיק לגלות, אבל שפיצר מקדם אותה בקריאה רמה בשמה, שלא מסגירה שום אי־נעימות, והיא נענית בחיוך ומתכנסת לתוך החיבוק שלו, החיבוק החם והיציב שלו, אולי היא אפילו קצת נשענת עליו, כשהיא שומעת את קולו העבה לצדה מקניט אותם, מה לעזאזל אתם עושים כאן, עוד יש לכם ויזה לירושלים? ולפני שהיא מספיקה לענות, בני כבר מתפתל בקול, סתם, היתה איזו הרצאה… עכשיו הרצאה? שפיצר מביט על השעון המוזהב שלו, שרצועת עור אלגנטית מצמידה למפרק כף ידו, השעון שמראה בוודאי שעה מאוחרת, בטח לא שעה להרצאות, אלא אם כן אתה עומד להיבחן במדעי המוח. גם בני מודע לכך, אז הוא חוזר בו ואומר כנס, ואז הוא ממלמל פגישה, וכל המילים האלה חורתות בפניו ארשת מגוחכת של בלבול שכמעט מסגיר את סודם. פעם כשהיה נבוך היו כתמי ארגמן מתפשטים על פניו וגולשים אל הצוואר, כל כך אהבה להביך אותו בגסויות רק כדי לראות כיצד העור שלו מתלהט, אבל בשנים האחרונות עורו כהה והתקשה, היא דווקא החווירה עם השנים, אבל גם אצלה הגוון הפך אחיד והעור כמו התקבע, ואולי זה מה שצריך לבַכות יותר מכול בזִקנה, לא את כאבי המפרקים או את הקשיים בעיכול, אלא את אובדן הגוונים, את האחידות המשמימה והבלתי ניצחת של הפרצוף. רק אז היא מתעשתת, כנראה שפיצר עדיין מצליח לבלבל אותה אם היא ככה נרדמת על משמרתה, והיא נלחצת עוד קצת אל מותנו המרופד היטב, מחייכת ואומרת: האמת היא שהתגעגענו, זה הכול, ואולי משום שיש בכך מן האמת זה נשמע כל כך אמין, ופניו של בני מתרככות בהקלה, התגעגעו, זה הכול, ושפיצר מציע שאם כבר אז כבר, לפחות יאכלו איזו ארוחה הגונה, והיא כבר מתחרטת שהראתה קרבה יתרה, כי אין לה שום כוונה לקבור סופית את הערב הכושל הזה במנאז׳ א־טרואה עם שפיצר ועם בעלה. היא מתפתלת למציאת תירוץ שיחלץ אותה מהסיטואציה המביכה, המיותרת כל כך, אבל בני כבר סוגר עסקה בטפיחה על השכם של שפיצר, מפליא שהמחוות הגבריות הללו עוד חרותות בו בדיוק כמו ששילוב הידיים שלהם עוד השתמר בתוך גוף־הפורמלין שלו וששוב הוא מהיר ונחוש ממנה, ולא נותר לה דבר לעשות עכשיו כששפיצר מחליט על מסעדה חדשה במשכנות שאננים כי המסעדות שהם זוכרים לטובה כבר נחות כולן על משכבן.
הם קובעים להיפגש איתו שם וממהרים אל המכונית הממתינה להם בחניון הנושק להדסה, השומר לא איפשר להם להיכנס לחניית הסגל, ואולי זה כבר היה הסימן הראשון, שהתכחשו לו כמו שתמיד מתכחשים לסימנים מטרימים. בני מציע שיעברו בדירה שלהם בבקעה, לאסוף את שכר הדירה לשנה הבאה, למרות שכבר כשהעלה את זה בדרך לירושלים, היא מחתה שאי אפשר לנחות על הדיירים שלהם בלי לתאם, אבל הוא בשלו, באחת מההתעקשויות שהוא נאחז בהן מאז מה שקרה, לא עדיף לעבור שם אם אנחנו כבר בעיר? מי יודע מתי נגיע שוב, והיא מתווכחת, למה לעבור שם, יש עוד כמעט חודשיים עד סוף החוזה, אבל הוא אומר, מה פתאום, צריך לראות מה שלום הדירה, שהכול עומד במקומו. היא כבר עייפה מהוויכוחים האלה, כל מיני ג׳וקים נכנסים לו לראש ולא יוצאים, אז היא אומרת, טוב, תן לי להתקשר אליהם, ולמעשה בוחרת במספר הביתי שלה ושל בני, מאזינה לצליל הצפוי והמתמשך של הבית הריק, ואז מדווחת שהם לא עונים, והיא מצטערת אבל היא לא מתכוונת לנחות עליהם בלי להודיע. אז אולי אחר כך, הוא אומר. אולי אחר כך, היא מפטירה, נתקשר שוב כשנגמור עם שפיצר, והשם הזה חותם את הדיון, כאילו כבר נדברו להשתיק את מה שלא הכרחי ורק להעביר בכבוד את המפגש הכפוי הזה, שעכשיו נותן אותות מתח גבוה גם במצחו של האיש שלצדה.
כשהיא מתיישבת במושב הנהג, היא מבחינה במעטפה החגיגית עם ההזמנה, וכמו מתוך אינסטינקט משחילה אותה לתיקה לפני שבני מספיק להיכנס, ולא ברור אם עליו היא מנסה לגונן או על עצמה. כל הדרך הוא מסיט את ראשו הצידה, הסבה קלה שסיגל לעצמו מאז שהפסיק לנהוג, כאילו אם לא יביט בה לא יבחין שזו היא ליד ההגה, ולא הוא, וכשהוא לא מביט בה היא פנויה להיזכר בגבר הצעיר שממלא לה את החלומות לאחרונה, תמיד אותו בחור בעל מראה לטיני, רזה ושחום עור וצעיר להחריד, שמתעלס איתה בברֵכת טורקיז שמזכירה את ברכת האוניברסיטה, הברכה שהיתה פינת החסד שלה לכמה שעות בכל בוקר קיצי, שאז היתה מוסרת את ילדיה למדריכות הצעירות והמשולהבות של הקייטנה ומתפנה לזכך את נפשה במי הכלור. ככל שהם מתקרבים למרכז העיר, כך מתפוגגים קווי המתאר של גופו ומתחלפים באלו של שפיצר, והעקצוץ המוכר של חוסר השליטה תופס את מקומם, כל כך הרבה מידע היא צריכה לנטר בשיחה בין שני הגברים הללו, הנה היא כבר איבדה אחיזה כשאיפשרה להם לרקום מפגש, ומי יודע לאיזה בוץ הכניסה את עצמה. כשהם מגיעים לרחוב המלך דוד, שפיצר כבר שם והוא מסמן להם לחנות על המדרכה, לא נותנים דוחות בשעות האלה, הוא אומר, פה זה לא תל אביב.

סמדר שטינברג, ילידת 1983, למדה פסיכולוגיה ולימודים ספרדיים באוניברסיטה העברית, תסריטאות בסם שפיגל ותואר שני בביבליותרפיה באוניברסיטת חיפה. היא ביבליותרפיסטית, מטפלת ומנחה סדנאות ב”המרכז הישראלי לביבליותרפיה” ובמסגרות טיפוליות נוספות.

היא פירסמה סיפורים קצרים בכתב העת “עמדה”. שבע דרכים לאיבוד הוא ספרה הראשון.

X