עזיזה
כשביקרתי את אימי ושאלתי, "מה נשמע?" היא השיבה, "עזיזה מתה".
"היית בלוויה?" שאלתי.
"איך יכולתי," ענתה.
"ומי קבר אותה?"
"המשפחה."
"כמה היו?" התעקשתי.
"כמה אמורים היו להיות?"
משפחה, אין מה לומר, הייתה לעזיזה. ולמרות זאת, הם הניחו לה לחיות ולמות לבד, ספונה בצל, בפינת המרפסת, מביטה, ממרומי גובהה הכפוף, בעוברים ובשבים. שתי אחיות היו לעזיזה, ושלושתן גרו בקומה השלישית, מעל לדירה שלנו, יחד עם ישישה מרושעת שנראתה בת מאתיים, שהן קראו לה מאמא. אולי היא באמת הייתה אמא שלהן, אצל משפחות כאלה אי אפשר לדעת. לא יפה להשמיץ, אבל אני, טיפשה שכמותי, הייתי בטוחה שהיא מכשפה.
בכול ערב שבת הייתה עזיזה יורדת קומה, דופקת חלושות על הדלת שלנו, ובלחש, כמו פוחדת שאלוהים מאזין, הייתה מבקשת מאמא שלי, שתשלח אותי לכבות את האור. כשנכנסתי לדירתן, הרימה המכשפה קול זעקה שנשמע בכול השיכון: "סלקו את הכושיה מן הבית," צעקה, "היא באה לגנוב את הכלים!"
היו להן כלים יפים, כמותם לא ראיתי במקום אחר. כלי חרסינה ורדרדים מכוסים בציורי טווסי גן עדן. כשנכנסתי, הזקנה הושיטה לעברי כוס תה, הכניסה אצבע אל תוך הנוזל החם, זקרה אותה מולי, כמו אקדח מטפטף רוע, ואמרה, "ילדה, הצבע שלך מלוכלך כמו התה. ממנו יצאת ואליו תגיעי בסוף. אם לא תתנהגי יפה, אשתה אותך ככה!" ואז היא הכניסה את האצבע אל תוך פיה, שנראה כמו מערת נטיפים ענקית.
עזיזה הרחיקה אותי אל המטבח ותחבה לידי, שרגע קודם כיבתה את האור סוכרייה, והובילה אותי אל היציאה. הזקנה עוד המשיכה לצעוק , "אנחנו, היהודים, אסור לנו לעבוד בשבת, אבל את, כושית קטנה ומלוכלכת, לך זה לא משנה, במקרה הטוב תגיעי לגיהינום."
שלוש האחיות חיו בחדר אחורי קטן ובסלון, על ספה שכוסתה בניילון, נגד עין הרע או נגד לכלוך, שכבה הזקנה. פרט לגיחות הבזק שלי בימי שישי, לא נכנסתי אל ביתן. המפגשים בינינו התרחשו בחדר המדרגות, שם הן התעלמו מהיכרות ערבי השבת שלנו. נדמה היה לי שחייהן האמיתיים מתרחשים בין מדרגה אחת לשנייה. הן היו עולות ויורדות, מי במרוצה, מי לאט לאט, כמו חילזון שכול עתותיו בידיו. הן נראו כרפרודוקציות שונות של אותה תמונה ולא הייתי בטוחה אם דמוּ למקור.
ג'ולט, האחות האמצעית, שצבעיה היו עזים מן הציור המקורי, עלתה וירדה במדרגות בריצה. תמיד מיהרה, ואם נתקלה בי בדרכה נופפה בידיה בעצבנות כאומרת: "פני דרך", ונעלמת. היא הותירה בחלל האפל את הריח המיוחד שלה ובמשך כמה רגעים קסומים נשאבתי, בעיניים עצומות, אל הניחוח שהציף את גופי בחמדה. בכול פעם ששמעתי את קול רגליה השועטות, זינקתי מן הבית, יצאתי החוצה בריצה ועליתי, בשקיקה, אחר הריח, עד שנטרקה בפני הדלת.
מתילדה, האחות הצעירה, יצאה מן ��דפוס בצבעים בהירים ונראתה כמו הרועה המצוירת על קומקום החרסינה שלהן. אפופת ריחות מתקתקים, שמלאו את חדר המדרגות בענן בלתי עביר כמעט, ונשארו שעות לאחר שחלפה, ירדה בצעדים קטנים, כשל ילדת בית ספר ממושמעת, כאילו ציפתה לגוף חסון שיגיח מן המקלט ויישא אותה בזרועותיו, כמו נסיכה, אל השיכון שלו. הרבה מחזרים היו לה למתילדה. היא עזבה את הבית לבד, אך תמיד שבה מלווה בגבר או שניים שהחזיקו במרפקה, או נשאו את הרומנים, שנהגה להחליף בחנות הספרים שבפינת הרחוב. בחורים אלה הביטו בה כמו פגשו רוח אהובה במיוחד, עלו אחריה במדרגות את כל שלוש הקומות, בלי להסיר את מבטם מגבה, אשר הורה להם את הדרך כמו אבוקה. בבית, כמו תמיד, המתינו להם ג'ולט ועזיזה. עזיזה הכינה להם תה בקומקום החרסינה הענוג וג'ולט הגישה את התה בספלים הקטנים. המבט המזוגג של הבחורים נעלם ובמקומו עלה מבט מלא הפתעה, כאילו לא היו בטוחים מה בדיוק התרחש. לי היה ברור מה קרה. האשמה הייתה כולה בריח הבלתי אפשרי של ג'ולט, שהזיעה תמיד, גם בחורף. הריח שגרם לכל אחד ואחד מן המחזרים, לסטות ממסלולם סביב כוכב לכת חיוור ולהצטרף להמוני המטאורים הסובבים את השמש.
לעזיזה, האחות הבכורה, לא היה ריח. גם לא מחזרים. בעצם, אולי היו לה, לפני מאה שנה ויותר, כשהיא עוד הייתה צעירה ואני לא הייתי בסביבה. אם אני חושבת על כך לעומק, נראה לי שגם אז לא היו לה מחזרים, שהרי אחרי מות האב, כלכלת הבית נפלה עליה. כששאלתי את אמא שלי, ענתה שעזיזה לימדה שפות בשעורים פרטיים. בבית, כמובן. שום בחורה שכיבדה את עצמה לא יצאה לבדה החוצה, באותם ימים רחוקים של בגדד. בצבע חום רך, כמו תצלום ישן, נדמה היה כאילו יצאה מטושטשת מן הדפוס, ירדה ועלתה במדרגות בצעדים חרישיים כל-כך, שלא היה ברור אם באמת הייתה שם. היא קיבלה את הגברברים ואת אחיותיה בעיניים של חתולה בוגרת המתבוננת, בסבלנות, בחתלתולים חמודים עד להתפקע.
"היא מתה בתולה," אמרה אמא שלי.
בת שבעים ושמונה ובתולה. האחיות עזבו מזמן את הקן. מתילדה, הצעירה שבהן, התחתנה ראשונה, עם בעל רזה, חיוור, גבוה ועשיר מאד כמו שהיה חולה, וזאת לאחר שאחותה ריסקה את לבה לשבבים.
מתילדה, שהכירה את אחותה, החלה להיזהר יותר מתמיד וכשפגשה את אשר, שמרה על הקשר החדש שלה בסוד. במשך חודשיים יצאה מן הבית עדויה בבושם, שהזכיר לי את חנות הממתקים בקולנוע אורלי ולא סיפרה לאחיותיה לאן היא נעלמת. רק כשהחבר החדש, הכיר לה את אמו וקנה טבעת אירוסין, אישור לאהבתו הנצחית, החליטה שהיא בטוחה מספיק להכיר לו את אחותה המרשעת.
כל שהיה על ג'ולט לעשות היה להרים זרוע שמנמנה וחיננית ולשחרר את בלוטת הריח מכלובה. אשר החזיר את הטבעת אל הצורף כדי שירחיב אותה, משום שלא הצליח להעלות אותה על אצבעה העבה של האחות הבינונית. מתילדה לא הופיעה לחתונה ומאז לא החליפה מילה עם ג'ולט ובמשך הזמן, לא ברור למה, גם לא עם עזיזה שהמשיכה לטפל, במסירות, באם הזקנה.
יום אחד, הייתי בת חמש או שש, נשמעה דפיקה בלתי אפשרית בדלת. הכרתי את הקול ונמלאתי תמיהה. זה לא היה יום שישי. עזיזה נכנסה עם אימי למטבח, שם העבירו ביניהן כמה לחישות. לאחר שיצאה, פנתה אלי אמי ואמרה שמחר אני נוסעת עם עזיזה למסיבת יום הולדת.
"יום הולדת של מי?"
"של ילדה קטנה."
"בת כמה?"
"בת שש."
"ולמה אני צריכה ללכת איתה?"
נמלאתי בעתה. לא רציתי להיות עם עזיזה יום שלם ביחד. היא החליפה עימי סוכריות ולא מילים, אבל אחיותיה מילאו את החסר. זה היה קשור, תמיד, לאיך שאני נראית. מלוכלכת היתה המילה השכיחה ביותר, או אולי מכוערת, אני לא זוכרת.
אמרתי לאימא שלי שאני לא רוצה.
"את תלכי."
"למה שעזיזה לא תלך לבד?"
"היא לא יכולה."
"למה?"
"זה בושה לאישה בגילה, ללכת לבד למסיבת יום הולדת של ילדה."
"למה זה בושה?"
"את שואלת יותר מדי. מחר תלכי, ותתנהגי יפה. אל תשלחי יד אל הממתקים, אל תדברי, אלא אם יפנו אליך, את יודעת כמה עזיזה ביקורתית. אל תקפצי כמו עז. תשמרי על הבגדים שלך. הם מתלכלכים בקלות. ואל תעשי בושות."
ניסיתי לענות. אמא שלי הפסיקה אותי נמרצות: "אני לא רוצה לשמוע יותר".
"מה את רוצה שאני אעשה?" שאלתי.
"אני רוצה שתתנהגי בדיוק כמו עזיזה. את שומעת, בדיוק כמו עזיזה!"
למחרת, אימא שלי חיממה מים בפתיליה ורחצה אותי, למרות שזה לא היה יום שישי. היא הלבישה אותי בשמלת האורגנזה, שלבשתי בחתונה של אחי נפתלי, קשרה סרט תכול אל שערי ושלחה אותי אל מחוץ לדירה. עזיזה, כדרכה, לא אמרה דבר. שעה ארוכה סקרה אותי, מכפות רגלי הנטועות בנעלי הלכה, שהיו קטנות ממידותיי, דרך ברכי הפצועות, מבטה עלה אל פני, ששופשפו ללא רחם ולבסוף פלטה מעין אנחה, כאומרת, "טוב, זה הרע במיעוטו", ופנתה לרדת במדרגות. הלכנו בשקט אל תחנת האוטובוס כשאני מנסה להתנהג בדיוק כמוה. היא הלכה כאילו נשאה כתר זהב על גבה. גם אני הבטתי לאדמה. "שני כרטיסים", אמרה לנהג האוטובוס, הושיטה את שטר הכסף וקיבלה את העודף בדממה. נסענו במשך זמן רב. כשהגיע הזמן לרדת, קמה ממקומה ואני בעקבותיה, ירדתי מהאוטובוס והלכתי אחריה.
הבית היה גדול ומוקף בגינת פרחים, כמו אצל האשכנזים. בעלת הבית קיבלה אותנו בחביבות רבה ושאלה אותי לשמי. הבטתי למעלה אל עזיזה. היא הנהנה בראשה לחיוב. עניתי.
ישבנו ליד שולחן גדול מכוסה לבן. עזיזה ואני זו בצד זו, בגבנו אל הקיר. עזיזה לא שלחה יד אל המאכלים. גם אני לא נגעתי בדבר. ילדת יום ההולדת, לבושה לבן, זר פרחים לראשה, ישבה בראש השולחן. לא הבטתי לעברה. כמו עזיזה הבטתי אל שולי המפה. בעלת הבית ניגשה אלינו. "לא אכלתן דבר", אמרה והושיטה לנו שתי צלחות עם שתי פרוסות עוגה, הלכה ושבה עם שתי כוסות מיץ תפוזים. הייתי רעבה וצמאה. לא אכלתי דבר מיום אתמול. ישבתי זקופה, כמו בלעתי את דברי אימי. הבטתי בעזיזה, היא הביטה אל ידיה שהיו מונחות בחיקה. בניסיון לגרד מעט מציפוי השוקולד ובתקווה שאיש לא יבחין, שלחתי יד אל העוגה. עזיזה העבירה את מבטה מאצבעותיה אל אצבעותיי, ידי קפצה ושבה אל חיקי. שוב לא נגעתי בפרוסת העוגה המונחת מולי. אחרי כמה שעות של עינוי קמה עזיזה ממקומה. גם אני קמתי. בעלת הבית הושיטה לי שקית נייר חומה. "לא אכלת דבר, אז שמתי לך עוגה וקצת ממתקים שתאכלי בדרך." הבטתי בעזיזה. היא הניעה בראשה. נשארתי במקומי. לא הבנתי את פירושה של הזזת הראש. האם היא רמזה לאישור, או אולי לאיסור. היססתי, והאישה פתרה לי את הבעיה ודחפה את השקית אל תוך ידי. לקחתי אותה.
הדרך חזרה דמתה בדיוק נורא לדרך לשם. לאחר נצח ירדנו מן האוטובוס והלכנו לכיוון השיכון. הסביבה המוכרת הכניסה בי חיות. נופפתי את שקית הממתקים בחדווה. עזיזה עצרה והביטה בי בחוסר שביעות רצון. עצרתי. השקית נפלה מידי. העוגה והסוכריות התפזרו לרגלינו. התכופפתי לאסוף את הסוכריות.
"לא", אמרה עזיזה. זאת הייתה המילה הראשונה שאמרה לי, מן הרגע שדפקה בדלת בבוקר. היא היססה לרגע, כאילו שקלה אם להמשיך ולדבר. "אל תרימי", אמרה והתכופפה לאסוף את הממתקים ותחבה את השקית לידי. הבטתי בה נדהמת. הייתי בטוחה שהיא אינה נגישה לשום רגש. גם לא לרחמים. לרגע קט, נדמה היה שראיתי חיוך מאחורי משקפיה. "כשאת רוצה את יכולה להיות בסדר", הוסיפה.
איש, מעולם, לא אמר לי שאני בסדר.
הבטתי בה נפעמת. גם היא, כנראה, הופתעה מעצמה, עלתה במדרגות בצעדים, שהפעם חשתי בהם, חלפה על פני דלת הדירה שלנו והמשיכה בלי לעצור. הבטתי אחריה עד ששמעתי את דלת ביתה נסגרת חרישית.
אמא שלי בחנה אותי בחשש, "איך היה? התנהגת טוב?"
לא עניתי. כששקית הממתקים בידי ועם שמלת האורגנזה שאחותי מרים גיהצה בבוקר, נכנסתי אל המיטה. לפני שנרדמתי, העברתי לפני את המילים המועטות שעזיזה אמרה לי, "תראי איך את נקייה היום. בדרך כלל אי אפשר לראות אותך מרוב לכלוך. והבגדים, מסכנה אמא שלך, שצריכה לכבס ולתקן כל היום. את צריכה להתנהג כמו בת ולא כמו בן."
"כמוך?" שאלתי.
"כמוני," הופתעה מן השאלה.
זאת הייתה השיחה היחידה שלי עם עזיזה. בערבי שבת המשיכה לקרוא לי, ללא מילים, אבל הייתה בינינו אחווה חדשה. מאותו יום הקפדתי על לבושי, נהניתי, במיוחד, מהרחצה ביום שישי. הריחות שעלו מבגדי השבת הנקיים ומשערי החפוף, קרבו אותי אל עולם המבוגרים. שוב לא שיחקתי בחולות ולא נעלמתי בפרדסים, שהקיפו את השכונה. רצינות זרה טיפסה והעפילה אל פני.
לאחר שהמכשפה התפגרה, הפסיקה עזיזה לעבוד. אחרי ש��ים, בהן תפרה צווארונים לחולצות, שלא יכלה לקנות, ובמשך כל שלושים השנה בהן לא החסירה אפילו יום אחד, קיבלה מכתב תודה על עבודה מסורה, ומאז, במקום לצאת בכול בוקר אל האוטובוס של שש ורבע, יצאה בשבע אל המרפסת, התמזגה, כמו ג'ירף, בצללי הזיכרונות וחיפשה נקודות של אושר בפדחתם של ההולכים על המדרכות.
זמן מה לאחר מות האם, נולדה לאחות האמצעית, ולבעלה, אשר, תינוקת. שלומית, קראה לה האם, שייסורי הלידה העבירו לה כנראה את החשק לילדים נוספים והצטרפה בכך לשתי אחיותיה שלא הצליחו ללדת, הצעירה משום שבעלה היה כבוי מדי והגדולה משום שבעלה היה נעדר מדי ובעצם לא היה.
אימא שלי לא הבינה מדוע הפסיקו שתי האחיות לבקר את עזיזה. אולי מתוך קטנוניות ואולי מפני שניסתה לגשר ביניהן, גררו גם אותה למריבה. את שלומית השאירו מחוץ לברוגז וחילקו אותה ביניהן כמו היתה ממתק נדיר. את סופי השבוע היתה מבלה אצל הדודות. כל שבת שנייה אצל עזיזה, ואיזו חגיגה זאת הייתה. עזיזה הייתה נכנסת לחדר המדרגות בצעדים בטוחים, נושאת את הקטנה בהתרגשות, מריחה אותה כמחפשת אישור לניחוח המשגע של אחותה. היא הכינה מראש את התבשילים הטובים והמשמינים ביותר, כי ידוע שילדות שמנות הן חכמות יותר, מתוקות יותר וגם קשה להן לברוח, כפי שילדות רזות, כמוני למשל, עושות.
כשעזיזה עלתה במדרגות, עמוסת סלים, השכנות לחשו לאמא שלי, "מתילדה בטח מתפוצצת מקנאה."
עזיזה שלחה לעברן חיוך ביישני, נדיר, ולא ענתה. פרט לאמא שלי, שהכירה אותה עוד מימי בגדד, לא דיברה עם איש מהשכנים, גם לא עם ועד הבית. במשך כל השנים שהתגוררה בשיכון סירבה בעקשנות לשלם את מיסי הועד. אנשי הוועד עלו אליה, כל אחד בזמנו, דפקו נמרצות על הדלת עד שפתחה, וביקשו ממנה את התשלום החודשי. עזיזה השיבה בערבית, כאילו לא הבינה את הנאמר, למרות שכבר בבגדד, לימדה יחד עם אנגלית וצרפתית גם עברית, וכעבור זמן ויתרו והניחו לה.
עזיזה המשיכה לטפל בקטנה יודעת, שגם אם מתילדה תקנה לילדה חצי יקום של בגדים וצעצועים, תבשילים כמו שהיא מבשלת לא תקבל אצלה. לפעמים חשבתי על הילדה כעל נסיכה, מהאגדות, שנידונה לחיות הרחק מהבית והיא משוחררת, כל שבוע שני, לחזור לארמון הבטוח שנבנה במיוחד עבור שתיהן.
הקטנה גדלה, כפי שילדים אמורים לעשות ויום אחד עזבה את שלושת אמהותיה ונעלמה באמריקה הגדולה, "שם," לחשה עזיזה לאמא שלי, "היא לומדת."
"מה?" שאלתי.
אמא שלי השיבה, "עזיזה אומרת ששפות," והוסיפה, "היא חושבת שהקטנה קיבלה ממנה את אהבת השפות, אבל ג'ולט אמרה לי ששלומית לומדת להיות עורכת דין."
"אמרת לעזיזה את זה?" שאלתי.
"לא, שתקתי."
מתילדה נעלמה גם היא, ויש אומרים, שלאחר שבעלה נפטר, נסעה בעקבות שולמית. את ג'ולט לא ראיתי זה שנים. את אשר אני פוגשת, מידי פעם, יושב לבדו על ספסל בגן הציבורי. הוא הזקין מאוד ונראה מבוגר משלוש האחיות גם יחד. עזיזה נותרה לבד. חברים לא היו בעולמה ועם קרובי משפחה אחרים לא הייתה בקשר, ובעצם, מזה עשרים שנה, איש לא ביקר אותה פרט לאמא שלי שהייתה עולה אליה כל יום חמישי בערב, לאחר שסיימה את הבישולים של שבת, לשתות כוס תה אחרונה של יום. "רק כוס תה", אמרה לי, "אני לא אוכלת אצלה, לא עוגה ולא ביסקוויט."
"למה?"
"עזיזה לא מוכנה לאכול אצלי דבר, אז גם אני לא אוכלת אצלה," ענתה בעקשנות מאד לא אופיינית. עזיזה הגישה את התה באותם ספלים, שנשארו וורדרדים כביום הולדתה של שלומית. אמא שלי נשבעה, שכאשר קרבה את הספל לשפתיה, שמעה את המכשפה הזקנה לוחשת באוזניה, 'היזהרי עם הספל, אחרת אשבור לך את השיניים ולא תוכלי לאכול את תפוחי גן העדן כשנפגש.'
והנה גם עזיזה איננה וגם אמא שלי, אבל הסיפור הוא לא על אמא שלי. עליה אכתוב סיפור אחר, שונה, אני מקווה. הייתי רוצה שתדעו, שפעם, בשיכון ג' ברמת יצחק, חיה אישה שקראו לה עזיזה והיא לא הייתה טיפשה, גם לא משוגעת. לא היו לה ילדים, אבל היא אהבה, בענוות צדיקים, ילדה אחת.
טעימה מהספר
אינדיבוק
הוספת הערה