קשר דם | לרכישה באינדיבוק




אני מאשר לקבל דיוור

קשר דם

קשר דם

שנת הוצאה: 2014
מס' עמודים: 352
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 98
- 25

מהרגע הראשון היה ברור שלא מדובר במקרה חטיפה רגיל שיסתיים בתשלום כופר. בת הערובה היא אמנדה גאנט-בנט, בתו של נשיא ארצות הברית, וכל שידוע עליה הוא שהיא בחודש התשיעי להריונה ושעקבותיה נעלמו  בג´ונגלים של אפריקה.
משימת החילוץ מופקדת על סיגמא, יחידת העילית השנויה במחלוקת, בפיקודו של גריי פירס, ואליה מצטרפים קפטן טאקר וכלב המלחמה המאומן שלו קין. מהלך המבצע משודר בזמן אמת במצלמת טלפון נייד ומוקרן בחדר המבצעים של הבית הלבן, עד לרגע שבו הכול משתבש, ונשיא מאבד את אמונו בכוח סיגמא וביכולתו להשיב לו את ביתו, ההשלכות הן מידיות. כוח סיגמא מקורקע וכל פעולותיו מופסקות.
אבל צריך הרבה יותר מזה כדי לעצור את אנשי סיגמא. הם מבינים מיד שמדובר במשהו גדול יותר ושהוא רחוק מלהסתיים. הם מודעים לאפשרות שיואשמו בבגידה במולדת, הם מוכנים לסכן את חייהם, ובלבד שיגיעו אל החוטפים, גם אם מתברר שהם רק מלאו הוראות שהגיעו מגבוה. מאוד גבוה. ושמאחוריהם מסתתרים כוחות עצומים בעלי אינטרסים לא צפויים הקשורים לתינוק הנשיאותי שעוד לא נולד.

 

קשר דם ממשיך לעקוב אחר כוח סיגמא ברב-מכר נוסף מבית היוצר של ג´יימס רולינס. זהו סיפור מתח מטלטל,  שראשיתו במסדר הטמפלרים בימי-הביניים וסופו במעבדות המחקר המתקדמות בעולם.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “קשר דם”

בקרוב…

פרולוג

קיץ 1134
ארץ הקודש

 

 

פעם קראו לה מכשפה וזונה.
לא עוד.
היא רכבה ברגליים פשוקות על גב סוס גדול אפור כשהוא פסע בזהירות בין הרוגי הקרב. גופות היו פזורות על פני השדות שלפניהם, של מוסלמים ונוצרים כאחד. התקדמותה הקימה ממקומם את העורבים והבריחה אותם אל העננים השחורים הגדולים. מחפשי מציאות אחרים – על שתי רגליים – שוטטו בין המתים, הסירו מהם מגפיים ולקחו לעצמם חיצים מחודדים ומכונפים. כמה פנים התרוממו לבהות, ומייד חזרו כלעומת שעלו.
היא ידעה מה הם ראו, עוד אביר מני רבים שנלחם כאן. שדיה הוסתרו תחת שריון. שערה הכהה, שהגיע עד כתפיה, בתספורת קצרה של גברים, היה מכוסה קסדה חרוטית. את אפה כיסה מגן מתכת שעיוות את פניה. חרב פיפיות קשורה לצד אוכפה נחבטה שוב ושוב בברכה השמאלית ובמכנסיים הצמודים שהגנו על רגליה הארוכות.
רק מעטים ידעו שהיא אינה גבר – ואיש לא ידע שהיא צופנת סודות אפלים בהרבה מזהותה המינית הנסתרת.
בן לווייתה חיכה לה בקצה דרך מתולמת. השביל התפתל במדרון תלול עד שהגיע אל מצודת אבן מבודדת. למבנה המגושם, המוסתר עמוק בהרי נפתלי שבגליל, לא היה שֵם והוא נראה כאילו נחצב מהגבעה. מעבר לביצורים שקעה השמש האדומה אל האופק מאחורי העשן שעלה ממדורות ומהשדות השרופים.
בן הלוויה הצעיר כרע על ברכו כשהיא עצרה את סוסה לצידו.
“הוא עדיין שם?” היא שאלה.
הנהון. מבוהל. “הלורד גודפרוי מחכה לך.”
בן לווייתה סירב להסתכל על מצודת האבן. לה לא היתה שום רתיעה כזו. היא היטתה את קסדתה לאחור כדי להיטיב לראות קדימה.
סוף־סוף…
שש־עשרה שנים – מיום שדודה הקים את מבצר האבירים העניים של מקדש ירושלים – היא חיפשה את הבלתי אפשרי. אפילו דודה לא הבין את רצונה להצטרף לטמפלרים, אבל איש לא סירב למשפחתה. כך היא קיבלה את הגלימה הלבנה של המסדר ונכללה בין תשעת חבריו המקוריים, מוסתרת וחסרת פנים כקסדה שעל ראשה, בשעה שהמסדר גדל סביבה גם במספר חבריו וגם בהשפעתו.
אחרים ממשפחתה, מקשרי הדם שלה, המשיכו להפעיל מניפולציות על המסדר האבירי מבפנים ומבחוץ: צברו עושר וידע, חיפשו שרידים קדושים רבי עוצמה מקברים אבודים ומסיפורים על ישו ברחבי מצרים וארץ הקודש. למרות תכנוניהם, הם ספגו כישלונות. רק שנה לפני כן הם כשלו בהשגת עצמותיהם של שלושת המלכים מכתבי הקודש, שעל פי המסופר ידעו את סודות האלכימיה האבודה.
היא לא היתה מוכנה שהיום הזה יירשם ככישלון נוסף.
במשיכת רסן היא האיצה בסוסה לעלות בשביל הסלעי. בכל צעד נוסף גדל מספר המתים כששומרי המצודה נאבקו לשווא לעצור את המתקפה. כשהגיעה אל מרום הגבעה, היא מצאה את שערי המצודה שבורים לאחר שריסק אותם איל ברזל במהלומותיו.
זוג אבירים שמר על הדרך שהשתרעה לפניה. שניהם נדו כלפיה בראשיהם. הצעיר מבין השניים, שהיה חדש במסדר, ענד צלב ארגמן על ליבו. טמפלרים אחרים נהגו כמוהו, כסמל לנכונותם לשפוך את דמם למען המטרה. הלוחם המבוגר, המצולק ואפור השיער, לבש רק את המעיל העליון המסורתי הלבן מעל שריונו, כמוה. העיטור היחיד על גלימותיהם היה דמם האדום של ההרוגים.
“גודפרוי מחכה לך בקריפטה,” אמר האביר המבוגר והצביע אל מעבר לשער על המצודה הפנימית.
היא הוליכה את סוסה דרך הריסות השער ומיהרה לרדת ממנו בהינף גלימתה. את חרבה השאירה על סוסה, בידיעה שאין סיבה לחשוש פן יארוב לה אחד ממגני המצודה שנותרו בחיים. הלורד גודפרוי, למרות כל צרותיו, היה יסודי. כעדות לחריצותו, על פני כל החצר הפתוחה, נשאו עמודי עץ את ראשיהם של המגנים האחרונים. שרידי גופותיהם הערופות נערמו כעצי הסקה לאורך אחד הקירות האחוריים.
הקרב הסתיים.
רק השלל נשאר.
היא הגיעה אל דלת שרק צללים נראו מפתחה. כבש מדרגות צר, מאבן גסה שנחצבה מההר, הוליך אל מתחת למצודה. להבה רחוקה, כתומה־אדומה של לפיד, סימנה את קצה המדרגות הרחק למטה. היא ירדה, והחישה את צעדיה רק בסוף.
הייתכן? אחרי כל כך הרבה שנים…
היא נכנסה לחדר ארוך שמשני צדדיו היו כעשרים סרקופגים עשויים אבן. כשחלפה על פניהם ראתה בחטף את הכתב המצרי, את שורות הסמלים המרמזים על התעלומות האפלות מהימים שקדמו לישו. לפניה עמדו שתי דמויות מוארות באור לפידים בקצהו הרחוק של החדר: אחת עומדת, האחרת כורעת על ברכיה, נשענת על מוט כדי להישאר זקופה.
כשניגשה אליהם ראתה כי הסרקופג האחרון פתוח, ומכסה האבן שלו מונח סדוק על הרצפה לצידו. נראה כאילו מישהו כבר החל לחפש את האוצר החבוי כאן. אבל בקריפטה המחוללת לא היה אלא אפר ומה שנראה כמו שיירים של עלים וגבעולים יבשים.
אכזבה ניכרה על פניו של הלורד גודפרוי כשהיא התקרבה אל השניים. “אז הגעת סוף־סוף,” הוא אמר בעליצות מעושה.
היא התעלמה מהאביר. הוא עמד, גבוה ממנה בראש, אם כי היה לו אותו שיער שחור ואותו אף נשרי המסמל את מוצאם המשותף מדרום צרפת ואת קרבת הדם ביניהם.
היא כרעה על ברכיה והתבוננה בפניו של השבוי. פניו היו שזופות עד ברק, ועורו חלק וגמיש. מתחת לבלוריתו הכהה ניבטו בה עיניו השחורות, שאור הלפיד השתקף בהן. אף שהיה על ברכיו, לא ניכר בו שום פחד, אלא רק עצב עמוק שעורר בה רצון לסטור לו.
גודפרוי נעמד לצידה, בכוונה להתערב, לנסות להשתלב במה שעמד על פי תחושתו להיות בעל חשיבות רבה. ואף שהיה אחד מהמעטים שידע את זהותה האמיתית, הוא לא ידע דבר על סודותיה הכמוסים יותר.
“גברתי…” הוא פתח ואמר.
עיני השבוי הצטמצמו כששמע זאת וננעצו בה במבט קשוח. כל זכר לעצב נעלם, השאיר מאחוריו שביב של פחד – אבל מייד נמחה.
מוזר… האם הוא יודע על קשר הדם שלנו, על סודותינו?
גודפרוי קטע את הרהוריה והמשיך. “על פי הוראותייך, הרגנו רבים ושפכנו דם רב כדי לגלות את המקום הזה שהוסתר בעזרת שמועות ונשמר בעזרת קללות וכופרים – רק כדי למצוא את האיש הזה ואת האוצר שעליו הוא שומר. מי הוא? אני יודע עליו מעט מאוד.”
היא לא השחיתה מילים על טיפשים, ובמקום זה דיברה אל השבוי בניב ערבי עתיק. “מתי נולדת?”
העיניים ההן ננעצו בה, ואפילו הענישו אותה בכוח רצונו כשהִפנו אליה משב של כוח פנימי. הוא נראה כשוקל אם לשקר לה, אבל ממראה פניה הבין שאין טעם בכך.
כשנשא את קולו היו דבריו קצרים אך משקלם כבד. “נולדתי בחודש המוחֲרם בשנה התשעים וחמש להג’רה.”
גודפרוי ידע ערבית במידה מספקת והבין את תשובתו. “בשנת תשעים וחמש? זה אומר שהוא בן יותר מאלף שנה.”
“לא,” היא אמרה לעצמה ולאו דווקא לו, כשערכה את החישוב בראשה. “אנשיו משתמשים בחישוב אחר של שנים, ומתחילים בשנה שבה הגיע מוחמד נביאם למכה.”
“זאת אומרת שהאיש הוא לא בן אלף שנה?”
“בכלל לא,” היא אמרה וסיימה את השיחה בראשה. “הוא חי רק חמש מאות ועשרים שנה.”
מזווית עינה היא ראתה את גודפרוי פונה כלפיה, המום.
“לא ייתכן,” הוא אמר, וקולו הרועד הסגיר את עומקה הרדוד של אמונתו.
היא לא הסירה את עיניה ממבטו של השבוי. בעיניים האלה היא מצאה ידע בלתי מוסבר, מפחיד. היא ניסתה לדמיין את כל מה שהאיש ראה בחייו: ממלכות אדירות קמות ונופלות, ערים עולות מהחולות ונמחקות על ידי השנים. כמה הוא יכול לדעת על תעלומות עתיקות והיסטוריות אבודות?
אלא שהיא לא באה לכאן כדי להציג לו שאלות.
והיא הטילה ספק אם בכלל יענה עליהן.
לא האיש הזה – אם בכלל אפשר עדיין לקרוא לו איש.
כשנשא את קולו בפעם הבאה היתה בדבריו אזהרה, ואצבעותיו התהדקו סביב המוט שהחזיק. “העולם אינו מוכן למה שאת מחפשת. זה אסור.”
היא סירבה לסגת. “זה לא נתון להחלטתך. מי שנחוש לאחוז בדבר הזה, זכותו להיות בעליו.”
הוא נעץ בה את עיניו ומבטו נע אל חזה, אל מה שהוסתר מאחורי שריון קשה. “כך האמינה חוה בגן עדן, כשהקשיבה לדברי הנחש וגנבה מעץ הדעת.”
“אה,” היא נאנחה ורכנה קרוב אליו. “אתה טועה בי. אני לא חוה. ולא את עץ הדעת אני מחפשת, אלא את עץ החיים.”
היא שלפה פגיון מחגורתה, נעמדה במהירות ותקעה את הלהב עד קצהו בלסתו של השבוי, תוך כדי הרמתו מעל ברכיו בכוח רצונה. במכה היחידה הזו הסתיים מרחץ הדמים האינסופי שנמשך מאות שנים – ואיתו הסכנה שהציב.
גודפרוי עצר את נשימתו ונסוג. “אבל זה לא האיש שבאת מרחוק כדי לפגוש?”
היא שלפה את הפגיון נוטף הדם, בעטה בגופה ואחזה במוט לפני שהשתחרר מבין אצבעותיו הדקות של השבוי והחל ליפול.
“לא את האיש חיפשתי,” היא אמרה, “אלא את מה שהחזיק.”
גודפרוי הסתכל על ענף עץ הזית הארוך שבידה. דם טרי זרם עליו וחשף חתך חיוור לאורכו: מארג סבוך של נחשים ומטפסים המתפתלים סביב המוט.
“מה זה?” שאל האביר ועיניו התרחבו.
היא הישירה אליו מבט לראשונה, והעבירה את להבה אל עינו השמאלית. הוא ראה יותר מדי, ולכן נגזר דינו למות. כשנפל על ברכיו, קרס גופו למוות ברעש מחריד על חוד כידונה. כך היא ענתה על שאלתו האחרונה, כשאצבעותיה על מוט העץ העתיק.
“ראו את מטהו של ישו,” היא לחשה לדורות הבאים. “המוט שגולף בידי משה, נישא בידי דוד, והוחזק בידי מלך המלכים, זה מטהו של ישו הקדוש.”
4 ביולי:
חמישה ימים מעכשיו
הרוצח הסתכל מבעד לכוונת הרובה והנמיך את הצלב אל צדודיתו של הנשיא ג’יימס ט’ גאנט. הוא בדק שוב את הטווח – שבע מאות מטר – וכיוון את הלהב של רובה הצלפים של המרינס, דגם M40A3, אל עצם העורף מאחורי אוזנו השמאלית של האיש, בידיעה שירייה במקום הזה תסב את מרב הנזק. מוזיקה חגיגית וקולות צחוק מהפיקניק הסתננו דרך אוזניותיו. הוא הניח להם להתמזג ברקע כשהתרכז במטרתו ובמשימתו.
בתולדות ארצות־הברית, שלושה נשיאים מתו באותו יום בדיוק, ב-4 ביולי, יום הולדתה של הארץ הזאת. זה נראה יותר מצירוף מקרים סתמי.
תומס ג’פרסון, ג’ון אדמס וג’יימס מונרו.
היום עמד להיות יומו של הרביעי.
קומנדר גריי פירס ייצב את נשימתו ולחץ על ההדק.

ג´יימס רולינס, יליד 1961, הוא סופר אמריקאי, מחברם של רבי-מכר רבים, בהם “השער לגיהינום”, “מסדר שחור”, “מושבת השטן” ו”מפת העצמות”, שיצאו בעברית בהוצאת מודן.

X