קוראת את חיי | לרכישה באינדיבוק




אני מאשר לקבל דיוור

קוראת את חיי

קוראת את חיי

שנת הוצאה: 2017
מס' עמודים: 334
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 34.2

דמיינו שאתם פותחים ספר ומגלים שמישהו אחר כתב את סיפור חייכם.

כשרב המכר של הסופר החדש והמסתורי ג’יי קולבי הופך להיות האירוע הספרותי של השנה, אמילין קוראת אותו בעל כורחה. כמדריכת כתיבה במכללת סן דייגו, עם קריירה ספרותית מדשדשת ומערכת זוגית בעייתית, אמילין אינה שמחה במיוחד בהצלחת הסופר הצעיר.

החל מקריאת העמוד הראשון אמילין נדהמת מסיפור החיים של אמרסון וג’קסון, שני חברים מילדות שהתאהבו וחלמו על חיים טובים יותר מחייהם בקצה דרך העפר שבפרברי אוהיו.

לתדהמתה הרומן מגולל את סיפור ילדותה המדכא והאפל, ואם כך… ג’י קולבי הוא לא אחר מאשר ג’ס, חברה מילדות שאותו לא ראתה למעלה מעשור.
לא די שאינה מוחמאת ברומן שנכתב על ידי אחר מנקודת המבט שלה, היא כועסת גם על שניצל את סיפור עברה הכואב ואף הרשה לעצמו להמציא אירועים דרמטיים כדי להשלים את הסיפור.

הדרך היחידה להקל על מחשבותיה היא למצוא את ג’יי קולבי ולהתעמת איתו, אבל האם היא מוכנה לגלות את האמת מאחורי הספר?

 

 

 

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “קוראת את חיי”

בקרוב…

“וואו, השחפים משתגעים. אני חושבת שיש צונאמי בדרך,” אמרתי כשהתבוננתי מבעד לחלון דירתי בקומה השנייה וראיתי את שכבת האוויר מתעבה מעל מפרץ לה הויה. הערפל התקדם במהירות לעבר הבניין שלי כשענני הסערה הסתחררו במרחק.

טרוור צחק. “רואים שאת מקומית, עם התגובה המוגזמת שלך למזג האוויר.” הוא ישב על הרצפה ונשען בגבו על ספת העור היקרה מדי שהדודות שלי סינדי ושרון קנו לי כשרק עברתי לכאן.

“אתה חושב שאנחנו זקוקים לשקי חול?”

“לא, את משוגעת,” אמר.

“משוגעת או זהירה?”

“אם כבר, נוירוטית. בסך הכול מטפטף קצת. רשמית קליפורניה עדיין בבצורת.”

שמתי לב שטרוור הניח את הסיפור הקצר שכתבתי בצד כדי שיוכל להמשיך לשחק אנגרי בירדס בטלפון שלו.

“טרוור…” הזהרתי.

“אמילין,” הוא הקניט בתגובה מבלי להרים את מבטו.

צנחתי בחיקו והטלתי את זרועותיי סביב צווארו. “אני באמת רוצה שתקרא אותו.”

“כבר קראתי. גמרתי אותו מהר.”

“אז על מה הוא מספר?”

“הוא מספר על בחורה שמגלה נוסחה עתיקה של היתוך קר.”

“אז תפסת את העיקר. אבל הוא בכלל מצא חן בעיניך?”

“אמי…” הוא השתתק. עיניו התרוצצו בחדר. כשחזר להתמקד בי, ראיתי רחמים בפניו. “הוא מצא חן בעיניי מאוד,” אמר.

“אבל…?”

“אני חושב שאת צריכה לכתוב על מה שאת יודעת. את סופרת טובה אבל זה –” הוא הרים את הנייר, “נראה קצת טיפשי.”

“טיפשי? למה?” הרגשתי שכעס רותח בתוכי. טרוור היה ישיר – זו אחת מהסיבות שחיבבתי אותו – אבל לפעמים הוא היה בוטה עד כדי זלזול.

“בראש ובראשונה, הוא לא מציאותי.”

“זה מדע בדיוני,” הטחתי בו בתגובה.

“פיתוח הדמויות שטחי.” הוא משך בכתפיו כאילו הערתו מובנת מאליה.

“טרוור, בבקשה אל תתחיל לחרטט לי כמו במבוא לכתיבה. אני שומעת את זה מספיק בתוכנית. אני רוצה שפי ולבי יהיו שווים. אני תמיד אומרת לסטודנטים לשכוח מהכללים ולכתוב אינטואיטיבית. עכשיו אני מבקשת ממך פידבק מציאותי, מנקודת מבט של קורא, לא של מרצה.”

“אני מנסה. חשבתי שזה מה שאני עושה. את יודעת כמה קשה לי לבקר את העבודה שלך. את לא מסוגלת להתמודד עם הביקורת. לא התחברתי לדמויות, לכן לא עניין אותי לקרוא את המשך הסיפור. אז זהו. אני פשוט ישר.”

“יש דרך נחמדה להיות ישר,” הפטרתי.

“למרות זאת סיימתי את הסיפור, ועכשיו אני מנסה לעזור לך, אבל את לא פתוחה להקשיב לי. תגידי לי מה את רוצה שאני אגיד.”

שילבתי ידיים. “אתה רציני עכשיו?”

“כן.” הוא נעמד פתאום ואני צנחתי על הרצפה.

“אתה לא בנאדם שקורא. לא הייתי צריכה לבקש ממך לקרוא אותו. אנחנו באמת רבים בגלל זה?”

“אנחנו תמיד רבים בגלל זה,” אמר. “ומפריע לי שאת אומרת שאני לא קורא, כאילו אני איזה נאנדרתל אנאלפביתי.”

יצאתי עם טרוור מאז השנה האחרונה שלנו בברקלי, לכן ידעתי בדיוק מאין נובע חוסר הביטחון הזה. שבע שנים – זו תקופה ארוכה לפי כל קנה מידה. כשנפגשנו, הוא היה השחקן המרכזי והחשוב בקבוצה, קוורטרבק כוכב שיועד לליגת הפוטבול הלאומית, ואני הייתי תולעת ספרים שניסתה להיות סופרת. הוא היה נאה בסגנון טום בריידי, ותקופה ארוכה תהיתי למה הוא בכלל מעוניין בי. אבל משום מה בהתחלה זה פשוט הרגיש נכון. הסתדרנו נהדר, והיחסים שלנו היו כמו סיפור אגדה – עד שהוא נפצע ביד הדומיננטית שלו במשחק האחרון של העונה. קריירת הפוטבול המקצועית שלו הסתיימה עוד לפני שבכלל התחילה.

הוא סיים את הלימודים ללא כל זוהר, ואחר-כך לקח עבודה מעליבה כעוזר מאמן באוניברסיטת המדינה של סן-דייגו כדי שיוכל להיות קרוב אלי בזמן שעבדתי על התואר השני שלי באוניברסיטת קליפורניה שבסן-דייגו. זו הייתה הפגנת מסירות מרשימה, אבל לא יכולתי שלא להרגיש כאילו אור קטן כבה בתוכו. הוא היה איתי בסן-דייגו, אבל לפעמים הרגשתי שהוא מעדיף להיות במקום אחר.

הדינמיקה של כל מערכת יחסים ממושכת נוטה לעבור שינויים קלים, אך אצלנו השינוי היה חד יותר: ברגע שהוא נפצע, אני כבר לא הייתי תולעת הספרים החנונית שמאוהבת בקוורטרבק הכוכב. וגם אם אותי זה מעולם לא הטריד, אותו זה בהחלט הטריד. אפילו אחרי שהגיע בעקבותי לסן-דייגו, המשכנו לגור בנפרד, ואף אחד מאיתנו לא התאמץ לשנות את המצב גם אחרי שסיימתי את התואר השני. אמרתי לעצמי שאני מחכה שהצעד יבוא ממנו, שההחלטה תהיה שלו, אבל למען האמת גם אני לא ידעתי אם אני רוצה לעבור לגור איתו.

לכן המשכתי לגור עם השותפה שלי לדירה, קארה, שסיימה יחד איתי את תוכנית הכתיבה של האוניברסיטה. היא חסכה כסף ולימדה כמה קורסים לכתיבה תוך כדי עבודה על הרומן הראשון שלה, ואני ניסיתי לנהוג כמותה. בן זוגה משכבר הימים, הנרי, היה מתמחה בכירורגיה בניו-יורק, והיא תכננה לעבור אליו בסוף שנת הלימודים. ידעתי שעד אז אצטרך להגיע להחלטה כזו או אחרת, אבל ויכוחים כאלה גרמו לי לחשוב שטרוור ואני עדיין לא בדיוק בשלים לצעד הבא.

“אני יוצאת לריצה,” אמרתי לטרוור ונחפזתי אל חדרי כדי להתלבש.

“מה? רגע אחד את חוששת מצונאמי, וברגע הבא את רוצה לצאת לריצה? מה יש לך?” הוא הלך אחרי. “אמי, בשלב כלשהו תהיי מוכרחה להתמודד עם החרא שלך.”

“החרא שלי? מה עם החרא שלך?” אמרתי מפורשות כשהתיישבתי על הרצפה וקשרתי את נעליי. אפילו לא הסתכלתי עליו. קמתי וניסיתי לחלוף על פניו כדי לצאת מהחדר. אולי סחבתי איתי קצת מטען רגשי, אבל כך גם טרוור.

“את מוכרחה להפסיק לברוח בכל פעם שאני רוצה לנהל איתך שיחה רצינית יותר.”

“אחר-כך,” אמרתי.

“לא, עכשיו,” אמר בפסקנות.

חמקתי בפיתול בינו לבין דלת חדרי וניגשתי אל המטבח. העסקתי את עצמי במילוי בקבוק מים.

“אנחנו יחד מגיל עשרים, אמי.”

“אלוהים אדירים, בסך הכול ביקשתי ממך לקרוא סיפור מחורבן.”

“זה לא קשור לסיפור.”

“אז למה זה קשור?” שאלתי בחדות.

הוא נראה מתוסכל ומובס, דבר שהיה נדיר אצלו. הרגשתי צביטת אשמה והתרככתי.

“טרוור, אני לא יודעת אם שמת לב, אבל יש לי קושי עם הכתיבה שלי כרגע. אני לא רוצה להישאר לנצח מרצה לכתיבה יוצרת. אתה מבין את זה?”

“את כבר סופרת, אמי.” הוא נראה כן, אבל זה לא היה בדיוק מה שרציתי לשמוע.

“כל המרצים האחרים כבר פרסמו משהו שלהם, חוץ ממני.”

“קארה פרסמה סיפור שלה?”

“פעמיים,” מלמלתי.

הוא היסס לפני שהמשיך. “רוצה לדעת מה אני חושב? לא חסר לך כישרון, אמי. אני פשוט חושב שאת לא כותבת על מה שאת יודעת. למה שלא תנסי לכתוב על עצמך? תחקרי את כל מה שעברת כילדה?”

הרגשתי שאני מתרגזת שוב. הוא ידע שהילדות שלי מחוץ לתחום. “אני לא רוצה לדבר על זה, וחוץ מזה, אתה מפספס לגמרי את הנקודה.”

משכתי את הברדס שלי מעל שערי, פתחתי בדחיפה את הדלת ורצתי במורד המדרגות אל המדרכה כשגשם ניתך בפניי. שמעתי את טרוור טורק את הדלת ורץ אחרי במדרגות. עצרתי על המדרכה, הסתובבתי והבטתי בו. “מה אתה עושה?”

“אני הולך הביתה,” אמר.

“יופי.”

“אנחנו עדיין צריכים לדבר.”

הנהנתי. “אחר-כך.” הוא סב על עקביו והתרחק. עמדתי רגע לפני שפניתי לכיוון השני… ואז התחלתי לרוץ.

הייתי משוכנעת ששנות הטיפול הפסיכולוגי שדודתי סינדי ובת-הזוג שלה, שרון, מימנו הבטיחו שעברי תמיד יישאר הרחק מאחור. עם זאת, בירכתי מוחי ידעתי שלא ממש התמודדתי עם מה שקרה על אותו כביש עפר ארוך באוהיו, שנים לפני שעברתי לגור עם סינדי ושרון. הייתי זהירה ומופנמת, סגורה במערכת היחסים שלי עם טרוור, בעבודה שלי כמרצה, בכתיבה שלי. ידעתי את כל זה, אבל לא ידעתי איך לצאת מהבור.

אחרי מספר קילומטרים מצאתי את עצמי חוצה בריצה את חניון האוניברסיטה ונרטבת עד לשד עצמותיי מטיפות גשם גדולות

“אמי!” שמעתי את קארה קוראת מאחורי. “חכי לי!”

הסתובבתי והידקתי את שרוכי הברדס שלי. “תזדרזי, אני נרטבת לגמרי!”

שערה הבלונדיני החלק של קארה נדבק אל לחייה וגרם לה להיראות אפילו רזה מכפי שהייתה כשרצה אלי. היא הייתה ההפך הגמור שלי – גבוהה, כחושה, שערה בהיר ועיניה בהירות. לי היה שיער כהה מקורזל שהזדקר לכל עבר, כל הזמן.

תפסנו מחסה מתחת לבליטת הגג של בניין המחלקה לכתיבה יוצרת. “אלוהים אדירים, אמי, השיער שלך.” קארה ניסתה ללא הצלחה לשטח אותו כשנכנסנו לתוך הבניין וניערנו את המים מבגדינו. לפני שהספקתי להגיב, הבחנו בפרופסור ג’יימס נועל את המשרד שלו.

“פרופסור!” קראה קארה.

הוא התאים לכל סטריאוטיפ אפשרי של פרופסור בקולג’. הוא היה שמנמן, בעל זקן עבות, ותמיד לבש בגדים בעיטור פסי זגזג דקיקים או מעוינים. קל היה לדמיין מקטרת משתלשלת מזווית פיו בעת שדיבר.

“יש איתך את ההערות על הסיפור שלי?” שאלה קארה.

“למען האמת, כן.” הוא פשפש בתיק העור המהוה שלו והושיט לקארה צרור ניירות. “רשמתי אותן בשוליים.”

קארה חיפשה אחר ביקורת בונה, אך לי אישית ההערות של הפרופסור מעולם לא עזרו, אפילו כשלמדתי בתוכנית. אחרי סיום הלימודים הפסקתי לתת לו לקרוא את העבודות שלי.

כשהיא סקרה את הערות השוליים שלו, פרופסור ג’יימס הביט בי. “על מה את עובדת, אמילין?”

“סתם תרגילי סצנות.” הסבתי את ראשי כדי להתחמק ממבטו.

“לא התכוונתי עם הסטודנטים שלך. התכוונתי עם הפרויקטים האישיים שלך.”

חשבתי בעצלתיים שהפרויקט האישי היחידי שעליו אני רוצה לעבוד הוא למרוט את הגבות שלי ולגלח את הרגליים. “אוה, סתם כמה סיפורים קצרים.”

“אם תרצי פעם חוות דעת, תרגישי בנוח להקפיץ את העבודה שלך למשרד שלי.”

זעתי באי-נוחות. “תודה, אני אשקול את זה.”

העפתי מבט בסיפור של קארה ושמתי לב להערה מבריק!! שנרשמה בכתב אדום בולט.

פרופסור ג’יימס הנהן לשלום ועזב. פניתי אל קארה. “שני סימני קריאה? הוא אף פעם לא אמר משהו נחמד כזה על עבודות שלי.”

קארה קימטה את מצחה. “את יודעת מה אני חושבת על זה, אמי.”

“אויש נו, הנה זה שוב מתחיל.”

“אני יודעת שאת לא אוהבת לשמוע את זה, אבל זה נכון. אולי את כותבת על הדברים הלא נכונים.”

קודם טרוור, ועכשיו קארה? “אני ממש טובה באפייה – זה אומר שאני צריכה להפוך לאופה?”

“את יודעת שלא לזה התכוונתי,” אמרה.

“אני יודעת.” השפלתי מבט אל הנייק המרופטות שלי. “פשוט נמאס לי להחטיא את המטרה עם הסיפורים הקצרים האלה. טרוור פחות או יותר קטל את הסיפור האחרון שלי.” הרמתי את עיניי והחוויתי בראשי אל קצה האולם. “קדימה, בואי נלך.”

ניגשנו בשתיקה אל חדר הצוות כדי לבדוק את תיבות הדואר שלנו.

“אולי את יכולה לעבוד על ביוגרפיה? גם אם לא תסיימי אותה, אולי זה יעזור לך להבין מה את רוצה לחקור בסיפורת הקצרה שלך. משהו שקרוב יותר ללבך?”

“לא, תודה,” אמרתי וקיוויתי שהטון שלי מבהיר עד כמה אני רוצה להניח לעניין. היא כנראה קלטה את הרמז כי שינתה מיד את הנושא.

“אז שמעת על הסופר החדש הזה שכולם מדברים עליו? ג’יי קולבי?”

עלעלתי בניירת שבתיבת הדואר שלי והשלכתי את דואר הזבל לפח. “לא, מי זה?”

“בוגר קולומביה. הוא בערך בגילנו. אני לא מאמינה שהוא כבר פרסם ספר. כולם מהללים את הרומן שלו.”

“יופי לו,” אמרתי במרירות.

“טוב, אני הולכת לקרוא אותו, להבין מה כל העניין,” אמרה כשתחבה צרור דואר לתיק הצד שלה. “קוראים לו כל הדרכים שבתווך. נכון שם מדהים?”

“השם בסדר, אני מניחה. מזכיר לי קצת את הגשרים של מחוז מדיסון או משהו.” הסתובבתי אליה. “או-קיי, טוב, סיימתי כאן. אני חוזרת הביתה. את באה?”

“נתראה שם – יש לי עוד כמה סידורים. אבל, היי, את יודעת מה אנחנו צריכות לעשות אם כל-כך גשום בחוץ? אנחנו צריכות להישאר בבית, לקנות אוכל מוכן, לצפות בזבל בטלוויזיה ולשתות עד שנתעלף. זה יעודד אותך, נכון?”

“אני מניחה. כן… זה נשמע טוב. נהדר, בעצם. בואי נעשה את זה.” אפילו שאמרתי לטרוור שנצפה יחד בפוטבול ונשוחח. מה שהיה דרוש לי הוא לילה עם החברה הכי טובה שלי. “אני אקנה את היין, ואת תדאגי לאוכל הסיני?”

“סגור. נתראה בבית.”

 

השמש החלה לשקוע מאחורי ענני הסערה כשישבתי על אדן החלון וצפיתי בגלים מתנפצים על הסלעים במפרץ. חשבתי על הסיפור שאני יכולה לכתוב. ידעתי שיש לי מספיק חומר בשביל עמודים רבים. היה לי מספיק חומר בשביל ספרים שלמים. פשוט לא ידעתי אם אוכל אי פעם להעלות את המילים על הכתב.

קארה הסתערה דרך הדלת עם שקית של ברנס אנד נובל.

“מוכרים עכשיו אוכל סיני בברנס אנד נובל?” התלוצצתי.

“הדייט שלנו מבוטל! הלכתי וקניתי את הספר שדיברנו עליו, קראתי עשרים עמודים בחנות ולא יכולתי להניח אותו מהידיים. אני מוכרחה לדעת מה קורה בהמשך. אמילין, אני מאוהבת בסופר הזה. אני מתכוונת למצוא אותו ולהכריח אותו להתחתן איתי.”

“איך הנרי ירגיש לגבי זה?” הקנטתי אותה.

היא השליכה את השקית על הדלפק ומזגה לעצמה כוס יין שעה שהתבוננתי בה מאדן החלון. “הוא יבין,” אמרה בצחקוק.

“אז את מבריזה לי כדי לקרוא בחדר שלך?”

“את יודעת איך אני כשאני שוקעת בספר. אני לא מסוגלת להפסיק.”

הבנתי אותה לגמרי – גם אני הייתי ככה. “בסדר, את משוחררת. אבל את חייבת לי.”

“אולי טרוור יכול לקפוץ עם אוכל סיני?”

צחקתי. “את זונחת אותי אבל את רוצה שהחבר שלי יביא לנו אוכל?”

היא גהרה מעל הספה וחייכה. “את כועסת?”

“לא, אני מתלוצצת. לכי, תקראי, תיהני!”

כעבור שעה, כשטרוור הופיע עם אוכל סיני, קארה הגיחה מחדרה, לקחה לעצמה צלחת ומיהרה לחזור לחדר.

“מה הסיפור שלה?” שאל טרוור.

“היא מתלהבת מהספר החדש שלה.”

“טוב, אני מניח שזה מאפשר לנו לדבר.” התיישבנו זה לצד זה סביב דלפק ארוחת הבוקר, פתחנו בשתיקה את הקרטונים וחיכינו שאחד מאיתנו יתחיל.

אחרי מספר נגיסות הנחתי את הצ’ופסטיקס שלי על הדלפק. “אתה רוצה לדבר? טוב. למה אתה אף פעם לא אומר לי שאתה אוהב אותי?”

“כבר אמרתי לך שאני אוהב אותך,” ענה טרוור בהשתאות. “וזה לא מה שרציתי לדבר עליו.”

“אבל אני רוצה. נכון שאמרת את זה, אבל אתה לא אומר את זה לעתים קרובות. אתה לא מרגיש שאתה יכול להגיד לי את זה?”

“גם את אף פעם לא אומרת לי את זה.”

מה שנכון נכון. “אני לא חושבת שאנחנו יודעים בכלל מה זה אומר,” אמרתי בפה מלא עוף בשומשום.

“הדבר הזה שעובר עלייך לא קשור אלי,” אמר. לטרוור הייתה דרך להסיר מעצמו אחריות בכל ויכוח. זה הטריף אותי.

“אנשים נמצאים במערכות יחסים כדי שהם יוכלו לשתף אחד את השני בדברים.”

“זה בא ממך? אמי, אחרי שבע שנים אני עדיין בקושי מכיר אותך. אני יודע רק דברים שאת משתפת אותי בהם, וזה לא כולל שום דבר מהעבר שלך.”

הרגשתי שאני מתחילה להתגונן. “מכיוון שאנחנו משחקים במשחק ההאשמות, אתה לא עשית מאמץ גדול ללמוד להכיר אותי או להתחייב אלי בדרך ממשית.”

פניו של טרוור נפלו, ואני ראיתי שפגעתי בעצב רגיש.

“את רצינית? את כל הזמן אומרת שאת לא יודעת איפה תהיי בעוד שנה מהיום. מה זה אומר בכלל? איך את חושבת שזה גורם לי להרגיש?”

“אז למה אתה כאן?” שאלתי בפשטות. לא רציתי להישמע חסרת רגישות, אבל הרגשתי שהלכתי רחוק מדי. שאני פוגעת בו עמוק מדי.

“עברתי לכאן בשבילך, אמי. בניתי את החיים שלי סביב מערכת היחסים שלנו.” הוא קם מהכיסא הגבוה שלו. “אנחנו כבר לא ילדים. אני לא יכול להתמודד עם ההפכפכות שלך ולשמוע אותך אומרת שאני לא מוכן להתחייב אלייך. את זו שמסרבת להתחייב אלי.”

הרגשתי שכל מיני תגובות מבעבעות בתוכי. הצעת העבודה היחידה שקיבלת הייתה מאוניברסיטת סן דייגו. לא עברת לכאן בשבילי. אני בסך הכול הבחורה שאיתה אתה מעביר את הזמן. שנינו יודעים את זה. אחרת למה אתה מתקשה להגיד אני אוהב אותך? אחרת למה אני לא מצליחה לראות את העתיד המשותף שלנו?

קמתי וניגשתי לחדרי, וטרוור הלך אחרי. הסתובבתי לעברו והשענתי את ידי על הדלת לרגע כשהוא חיכה בשקט בפתח. ואז משכתי אותו אלי, נישקתי אותו והצמדתי את גופי אל גופו. לא רציתי לדבר יותר.

 

למחרת בבוקר, כששתיתי קפה ליד הדלפק, קארה נכנסה בדילוגים. “מה אוכל אותך?” שאלה. לא ידעתי איך היא מצליחה לדעת מה עובר עלי מהתבוננות באחורי ראשי, אך הייתה לה אינטואיציה מיוחדת למצבי רוח. היא מזגה לעצמה קפה, נשענה על הדלפק כשפניה אלי וחיכתה לתגובתי.

“טרוור.”

“טרוור אוכל אותך?” היא חייכה.

“לא במובן חיובי, סוטה שכמוך.” גלגלתי עיניים.

“אתם שוב רבים? נשמע כאילו השלמתם אתמול בלילה.”

“אנחנו רבים תמיד. אפילו כשאנחנו מתפייסים.”

היא הזדקפה כאילו בדיוק התחוור לה משהו ואחר-כך התרחקה בחופזה. “אני תכף חוזרת. אל תלכי לשום מקום.”

כשהיא חזרה למטבח, היא הניחה לפני ספר. העפתי מבט בדש העטיפה. כל הדרכים שבתווך. “כבר סיימת?” שאלתי.

“נשארתי ערה כל הלילה. אהבתי אותו ממש. אמרת שאני חייבת לך בגלל שהברזתי לך אתמול בלילה, וזה הפיצוי שלי. אני חושבת שהמפלט יכול להועיל לך.”

“אה כן?” העברתי את ידי על העטיפה. היא הציגה תמונה דהויה של שני ילדים מחזיקים ידיים על כביש. היה בנוף משהו מוכר, אבל לא הצלחתי לשים עליו את האצבע.

“אולי תוכלי להימלט קצת מסיפור האהבה הקצת פגום שלך וללכת לאיבוד במשהו מספק יותר – גם אם זו סיפורת.”

נאנחתי והרמתי את הספר. אולי היא צודקת. תפסתי את ספל הקפה שלי בידי השנייה וניגשתי אל חדרי. “תודה, דובון אכפת לי,” קראתי אחריה.

“מתי שתרצי.”

בחדר צנחתי על מיטתי ופתחתי את הספר בעמוד הראשון. מהרגע שקראתי את השורה השנייה שבפסקה הראשונה, קצב לבי שילש את עצמו. מיד התחלתי להזיע. בסוף העמוד הראשון כבר כמעט הייתי היסטרית.

בקרוב…

X