פירורי קשת | לרכישה באינדיבוק




אני מאשר לקבל דיוור

פירורי קשת

פירורי קשת

שנת הוצאה: 2016
מס' עמודים: 150
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 20
- 20

לפני ששלוחת הסחר של האו”ם פותחת גזרה חדשה בחלל, היא שולחת סייר לסקור ולהעריך את הגלקסיות, הערפיליות ומערכות השמש שבה. הגזרה אז מחולקת ומוערכת, וחלקיה מוצעים למכרז בין המדינות החברות באו”ם. שיטה זו הונהגה מהיום שבו הומצאה טכנולוגית השער, המאפשרת תנועה מהירה במרחבי היקום האדירים. לפי שיטה זו, מעולם לא נודע על התיישבות חסרת לאום מחוץ לכדור-הארץ. זאת ועוד, מעולם לא נתקל סייר בהתיישבות בגזרה שטרם שווקה למכרז. דבר כזה נחשב עד כה לבלתי אפשרי. לכן, כשסייר אמין ובעל ותק דיווח כי הוא מצא כוכב-לכת מיושב במעמקי החלל, היו מי שביקשו להחריש זאת בכל מחיר.

גילוי המושבה בגזרה החדשה מעלה מן האוב פרשה מסתורית מהעבר ומעורר שרשרת אירועים, הדוחקת את כל המשתתפים לקצה אנושיותם. אמני במה עדינים וכורי זהב מחוספסים נאלצים לפעול יחד כדי להציל את חייהם ואת חיי יקירם. ספקות והחלטות אמיצות תופסות את מקומה של השגרה המוכרת והבטוחה של הסייר הבודד. ומעשי נקמה והתגוננות, שבסופו של דבר ישפיעו על כולם.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “פירורי קשת”

בקרוב…

בזמן שתא המעלית מיהר בשרוולו לקומת הלובי, השעינה בֳּנְצֵ’לְם את ידיה על כתפיו של רִיק, התרוממה על קצות הבהונות ונשקה ארוכות לשפתיו. מהר מאוד כרכה עצמה סביב מותניו הצרים, כמעט נועצת את ציפורניה בעורו המתוח. רִיק נותר זקוף, כשלצדו מרחף תיק המחליקיים.

“תרצה להצטרף אליי הלילה למיטה?” שאלה, בוהה בהשתקפותו; על פניה עוד הוקרן איפור נוצות צבעוני. עוד בטרם השיב, לקחה את ידו והניחה אותה על שדה השמאלי. “אתה יודע שלאייטוֺ לא יהיה אכפת,” והניעה את ידו על עצמה.

“לם לם…” מלמל רִיק בעצב מופגן מול השתקפותם. “אולי ביום אחר נעשה משהו. יש לי אימון עם גָלינַה בבוקר, והיא תהרוג אותי אם היא תגלה. והיא תגלה. אי אפשר להסתיר שום דבר מהאישה הזאת.”

“היא קבעה לך אימון בוקר למחר? איזו מאמנת זאת? אחרי כל מה שעשית היום.”

“בגלל מה שעשיתי היום,” משך רִיק בכתפיו ועיווה חיוך.

“זה לא בסדר,” אמרה. “הייתה לך הופעה מצוינת היום, היא צריכה לתת לך כמה ימים של הנאה. מגיע לך לנוח אחרי כל זה.” היא הסתובבה ופנתה אליו, הניחה את כפות ידיה על חזהו המתוח והטתה עליו את ראשה. עד שהמעלית נעצרה.

דלת החלקיקים של הדירה התמוססה לאורך המפתן. השניים נכנסו, והדלת שבה להתמצק ברחש עקצוץ חרישי. לפי ההוראות שנקבעו לו כבר לפני חודשים, פסק תיק ההופעה של רִיק לעקוב אחר האיתות שבקע מהמייט”ב ונצמד לפינה פנויה בקיר.

“אני נכנס להתקלח,” אמר רִיק. “להתקלח, ואז לישון קצת.”

“טוב. אני מניחה שגם אני,” השיבה בנצ’לם ושאפה עמוקות. “עוד מעט,” הוסיפה ואספה את שיערה לאחור.

“בסדר. אבל אל תשתי יותר הערב.” רִיק רכן לעברה, אך איבד מיציבותו וכמעט נפל מרגליו. כשהתייצב בגיחוך הניח את ידיו על מותניה ונשק לפניה המחויכים נשיקה אוהבת. “אני חושב ששנינו שתינו יותר מדי היום.” הוא זקף את ראשו בשעשוע. “הוף! גלינה תהרוג אותי,” שיהק ופנה ממנה.

“היית נפלא היום,” אמרה, מנסה לעצור אותו בדבריה.

“על הקרח או במסיבה?” השיב, וחיוכו הנערי לא ידע שובע. הוא פסע בתנועות בלט לחדר השינה, שיערו השחור החלק מתבדר בהתאם לרצונו, והפעיל אחריו את הדלת.

רגע ארוך נותרה בנצ’לם לבהות במחסום שחצץ כעת ביניהם. בעיני רוחה ראתה כיצד הוא פושט את בגדיו המנצנצים, נכנס עירום ויפה תחת זרם המים, ותהתה אולי בכל זאת תזמין את עצמה להתקלח עמו.

כנראה לא הלילה. בגדיה השקופים הזכירו לה עד כמה נהנתה הערב.

בבוקר החל השעון המעורר של אָייטוֺלי להתערב בגלי מוחו, והוא התעורר להבל פיו רוויי הקוקטיילים של רִיק. לאחר שהתרענן לבש חליפת אֶסְטָאר, שינה את הגדרותיה למכנסיים חומים וחולצה לבנה ונוחה, ועזב את החדר על בהונותיו. גופו כבר כמעט חצה את המפתן כששמע שרִיק התעורר.

“שיהיה לך יום נעים, אהובי,” אמר רִיק בצרידות, מבלי לפקוח את עיניו.

אייטולי עצר ופנה לאחור. “תודה, יקירי. הייתה לך הופעה מוצלחת אתמול?”

“מוצלחת מאוד,” הגיחו מילותיו של רִיק מתוך השמיכות, ואחריהן פעפע פיהוק ארוך. “כולם אהבו אותי.”

“אני בטוח,” חייך אייטולי. אולם רִיק כבר נחר.

בנצ’לם נרדמה על הספה בסלון. על השטיח למרגלותיה הייתה זרוקה חולצתה השקופה ובקבוק היין הריק. מחדר הארונות, שהיה חדרה של בנצ’לם בזמן שהותה אצלם, שב אייטולי עם שמיכה. לאחר שכיסה את אחותו יצא למרפסת עם כוס התה המוקדם, בירך במבט יקר את הצמחים שגדלו בעציציהם הלבנים והתיישב בחיק אחד הצמחים הבוגרים. כשסיים לשתות ולהתמלא אור שמש, יצא לעיסוקו.

ציבַנוֹס הייתה רשת משתלות, שסניפיה היו פרושים בכמה עשרות ערים ברחבי העולם. החברה התמחתה בהנדסת זרעים, שתילים וצמחים בוגרים, לנוי ולמאכל, עבור הציבור הפרטי והמשק החקלאי. בשנים האחרונות התמקדה מחלקת המו”פ בהתאמות גנטיות לצמחים בסביבות מחיה זרות. אייטולי עבד במעבדת הפיתוח והמחקר של הסניף החזק של ציבנוס בפאתי ניו-יורק. אך כשהפך רִיק לאמן ידוע ואהוד, וכרְתים היה מרכז התרבות העולמית החדש, נאות לבסוף אייטולי לתחנונים והשניים עברו לגור, לעבוד ולהופיע באי היווני לשעבר. בכרתים, היכן שהחיים היו נינוחים והעשירים באו לבקר ועזבו תכופות, מרכז העיסוק של הסניף המקומי היה בוטניקת נוי. לאור ניסיונו ואהבתו את התחום, קודם דוקטור אייטולי אוֺ’קְטָאר במהרה לתפקיד מנהל הסניף. זו הייתה נחמה פורתא עבורו, שכן לעולם לא הפסיק לקוות לחזור למעבדה המשוכללת במזרח ארצות-הברית. נחמה נוספת, שהקלה במידת מה את תחילת דרכו החדשה, הייתה הרשות שניתנה לו לקחת עמו את אָמְבּוֹרֶלַה, מנתחת הנתונים המסורה שלו; למרות שלעתים העדיף לו היה ביכולתו לשלוט במעט על מצבי רוחה.

בכניסה למתחם המשתלה עלה אייטולי על רחשית והתנייד לאורך המתחם הראשי, לכיוון משרדו. בדרך פגש באחד העובדים האנושיים, שהוביל באטיות עגלה ארוכה ובה ייחורים חדשים שלוקטו לקראת תום משמרת הלילה. אייטולי סימן לו לעצור.

“קלימרה, ואלֶרה. אלה הייחורים של הרוזמרין?”

“נָה,” השיב ואלרה ביוונית ופנה עם גופו ממושב הנהג.

“ומה אתה אומר, משמרת הלילה הורידו אותם יפה?”

“הספיקו הרבה,” הנהן ואלרה. הוא ניצל את העצירה והוציא מכיס חולצתו גליל בהיר, קטן ודק כאצבע קטנה. “זה היה רעיון טוב למנות את סאפו לראשת צוות,” אמר ושלף את סיגריית הקנאביס מהאריזה המתכלה. בקצות אצבעותיו גלגל את אריזת הגליל לכדור קטן והפליק אותו רחוק בין צמרות הצמחים הנמוכים.

“איך הכאבים שלך היום?”

ואלרה שאף לריאות, חייך בעקמומיות ופלט את העשן לעבר גג המשתלה הגבוה. “פיברומיאלגיה, דוקטור. זה מה שזה.”

“אם תרגיש שזה יותר מדי בשבילך היום, תעדכן אותי או את אמבורלה,” אמר אייטולי וקרב לאט עם הרחשית. הוא הושיט את ידו וסרק ברפרוף עם עינית המייט”ב את קצות הייחורים הקטומים שבעגלה. “יפה,” הוסיף, לאחר שאישר המחשב את שסבר בעצמו. “ואני רואה שכבר נרשמו עבורם הורמוני השרשה.” מבטו פנה לשני המכלים הכחולים. “יש מספיק למה שאתה צריך?”

“נה. יש מספיק לעוד שלושה ימים. אולי ארבעה.”

“בסדר. אמבורלה כבר הוציאה הזמנה, הבטיחו לה שזה יהיה מוכן עבורנו מחר. עוד משהו?”

“בינתיים לא.”

“טוב, אז אני אזוז לך מהדרך, כדי שתוכל לעבור. שיהיה קל עם הייחורים.”

לאחר שניתק התקשרות עם לקוחה, שבה דן עניינית בבחירת מטפס טבעי שיכסה אסתטית מלון חדש, ביקש אייטולי מהמחשב שיחלוט עבורו מרווה. במעבדה בניו-יורק לא נאלץ לחשוב על אסתטיקה – הוא חשב על חוסר כבידה, על צמיחה תת-מימית בלחצים אטמוספריים, על עמידות לקרינות קוסמיות… הוא הלך למשרדו; הכוס המהבילה ריח מתקתק-מריר כבר המתינה לו שם.

“קלימרה, אמבורלה,” אמר בהיכנסו.

“בוקר טוב, דוקטור או’קטאר,” השיבה מנתחת הנתונים במבטא איטלקי.

“יומיים רצופים עם אותו מבטא. זה אומר שאפשר להפסיק לחפש?”

“הוא עדיין בהרצה,” השיבה המנתחת מתוך רצועת האור המפותלת על הקיר.

“שיהיה לנו בהצלחה. ומה שלומך הבוקר? היה לך לילה מעניין?”

לאחר שבריר שנייה השיבה המנתחת: “כן, דוקטור.”

אייטולי הזדקף. “אני טועה, או שהיססת לרגע?”

“אינך טועה, דוקטור. במהלך הלילה נתקלתי במשהו שלא הצלחתי ליישב עם עצמי. אשמח לעזרתך בהגדרתו, אם הוא מתאים להיות מעניין או לא.”

“בסדר,” מלמל בבלבול, לגם מכוסו וניגש להביט בטבלאות המתעדכנות על מסך הקיר. הוא בהה בהן כמו היו עיניות במיקרוסקופ. “למה שלא תספרי לי מה קרה, ואולי אוכל לעזור לך להבין במה מדובר. תתחילי בהתחלה.”

“אחרי שעזבת, ניתחתי את נתוני ההדרים בחלקה שבע עשרה. לאחר מכן, משכתי את דיווחי הלקוחות שלנו מהמחשב הראשי, ותוך כדי, חוויתי את ההופעה של רִיק בטלוויזיה.”

“כן? ואיך התרשמת?”

“זו הייתה תצוגה של יכולת פיזית ואימונים ארוכים, שמעידים על נחישות ארוכת שנים. והתלבושת הייתה מקורית למדי.”

“אני שמח לשמוע שנהנית,” אמר אייטולי, בוחן צלחת פטרי ששודרה מהמעבדה בגרמניה והייתה זמינה למעקב עבור כל בעלי ההרשאה ברשת. הנבגים שעטפו את הזרעים קיבלו גוון אדמדם, כלומר, הם בדרך הנכונה. בקרוב ימלאו שנתיים למעבר שלהם לכרתים – אולי הגיע הזמן לבקש פעם נוספת מהממונים לבנות מעבדת מחקר גם לסניף המקומי והקטן שלו.

“נהניתי, כן. גם אחותך נהנתה. כשנגמרה ההופעה, ראיתי אותם יוצאים יחד ואוחזים ידיים, וצוחקים.”

אייטולי הרים את ראשו מהנבגים. “עוד פעם התחברת למצלמות של העירייה?”

“אני יודעת שאמרת שלא כדאי, דוקטור, אבל אין בזה רע. למדתי להתחבר בלי שהמחשבים המפקחים יזהו את הנוכחות שלי. ואני רק מסתכלת על מה שהם מסתכלים, אני לא נוגעת להם בשום דבר.”

אייטולי נד בראשו ומשך בכתפיו בייאוש. “ובמה נתקלת שם, שכל כך הטריד אותך?”

“זה לא הטריד אותי, דוקטור. וזה לא היה שם. אחרי שליוויתי את רִיק ובנצ’לם לדירתכם, ניתקתי את המעקב אחריהם. שמעתי עוד קצת מהמוזיקה שהמלצת לי וקראתי עוד כמה ספרים מהמאות הקודמות, וגם עצרתי וחשבתי עליהם, כמו שאמרת לי שצריך לעשות. אבל כתשע דקות לפני השעה שלוש, כשסרקתי את המחשב הראשי למשיכת דיווחים נוספים, נתקלתי בקובץ שנע הלוך ושוב במערכת. כאן הנקודה שבה אני עדיין מתלבטת אם בעקבותיה להגדיר את הלילה, כמעניין.”

“אה הא…” מלמל אייטולי. במבטו ומחשבותיו כבר היה במרבדי הדשא הכחולים, שעליו לספק בתחילת השבוע הבא.

“לא השארת לי עוד מטלות לבצע, אז התפניתי להערכות לפי המידע שברשותי, והגעתי למסקנה שמה שמצאתי לא ישמח אותך, אולם הוא ישמח מאוד את אדון רִיק.”

“כן?” שאל אייטולי, מבטו נע במדרון גרף תלול. “ישמח למה?”

“להופיע בסנְטוֺריני.”

“האי?”

“לא האי. עיר הנמל החדשה, בגזרה תשע. באירועים החגיגיים שיתקיימו בעיר לכבוד פתיחת הגזרה.”

אייטולי בהה במסך עיניה של אמבורלה. “הוא באמת תמיד חלם להופיע בחלל.” הוא קם ופסע סביב.

“זה היה אחד משיקוליי העיקריים,” הוסיפה והקרינה בחדר את אחד ממסמכי שלוחת הסחר של האו”ם.

אייטולי התקרב לקיר ממול ושילב את ידיו.

“כפי שאתה רואה, דוקטור, לוח הזמנים לקביעת האמנים שיוטסו להופיע, קצר ביותר.”

אייטולי קרא את תנאי הגשת המועמדות, הבין שרִיק עומד בכל הקריטריונים, ונאנח בדכדוך. אייטולי לא אהב את החלל.

איל אורגל נולד ב-1982 וחי עד היום.

X