פורענות | לרכישה באינדיבוק




אני מאשר לקבל דיוור

פורענות

פורענות

שנת הוצאה: 2014
מס' עמודים: 681
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 118
- 25

פורענות הוא דיוקן בהיר של יבשת שלמה שהסתבכה במלחמה שלא נודעה כמותה. הוא מציג באופן חד ומצמרר את המראות, הריחות והטעמים שעיצבו את גורלם המר של מיליוני אנשים שנקלעו לקונפליקט שהחריב אימפריות ועיצב מחדש את העולם.

ההתנקשות ביורש העצר האוסטרו־הונגרי פרנץ פרדיננד ביוני 1914 היתה יריית הפתיחה של “המלחמה הגדולה“ – היא מלחמת–העולם הראשונה – ששינתה את פני העולם, וגם בחלוף מאה שנה היא צרובה בזיכרון העולם המערבי: מלחמת החפירות, השימוש בנשק כימי, ומיליונים שנהרגו בהתבצרות עקרה שנמשכה שנים.

פורענות מציג את מלחמת–העולם הראשונה באופן שונה מזה המוכר לנו: הוא מתאר את הנסיבות המדיניות המורכבות שהביאו לפריצת המלחמה ואת הקרבות אדירי ההיקף בחודשיה הראשונים – קרבות שבמידה רבה הכריעו את הכף למשך ארבע השנים שלאחר מכן.

מקס הייסטינגס פורש יריעה רחבה מחזית אחת לאחרת, ומצייר תמונה מפורטת ומורכבת של הטבח ששטף את אירופה ממזרח למערב בחודשים הראשונים של המלחמה. הוא בחר בזווית ייחודית לחשוף את ההשתלשלות המדינית והצבאית הבלתי נתפסת ב-1914.

הספר מביא כלשונם את דברי הגנרלים שהובילו אלפי לוחמים לקרבות פנים–אל–פנים על קרקע חשופה; את החוואים שסירבו בתחילה למסור את סוסיהם למערכה; את חיילי החי“ר שהוטלו לראשונה בחייהם אל שדה הקרב ונאלצו לשלם את מחיר הטעויות של מפקדיהם; ואת בנות–זוגם של אותם חיילים, שנותרו להגן על העורף, והפטריוטיות שלהן הועמדה במבחן קשה מנשוא.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “פורענות”

בקרוב…

מבוא

 

 

וינסטון צ’רצ’יל כתב לימים: “שום שלב משלבי המלחמה הגדולה אינו משתווה מבחינת העניין לפתיחתה. התכנסותם השקטה, האיטית, של כוחות ענקיים, בתנועה מהוססת ובפריסה רעועה, כמות המידע שהיה חסר ושלא היה ניתן להשיג, הפכו את ההתנגשויות הראשונות לדרמה שלא היה כמותה. בשום שלב משלבי המלחמה לא נוהל קרב בקנה מידה כה גדול, הטבח לא היה כה מהיר, הסיכונים שניטלו לא היו כה עצומים. יתרה מזו, בתחילה תחושות הפליאה, האימה וההתלהבות שלנו טרם נצרבו וקהו בכבשן השנים.” אכן, כך היה. אבל לא כל המשתתפים במאורעות הגדולים האלה אצו אליהם בתיאבון לוהט כזה.
במאה ה-21 שלנו, תמונת המלחמה ההיא כפי שמצטיירת בעיני הציבור הרחב היא חיזיון של תעלות, בוץ, גדרות תיל ומשוררים. קיימת סברה, ששותפים לה חוגים רחבים ביותר, שהיום הראשון של הקרב על נהר הסוֹם ב-1916 היה העימות הקטלני ביותר של המלחמה כולה. אין זה כך. באוגוסט 1914 חיילי צבא צרפת, שנעו תחת שמש זורחת על רקע נוף בתולי רוגע, במסה צפופה, לבושים במעילים כחולים ובמכנסיים אדומים, ובראשם קצינים רכובים על סוסי סער, מלווים בדגלים מתנוססים וצועדים לצלילי שירי לכת, לחמו בקרבות שונים בתכלית מאלה שבאו אחריהם ובמחיר יומי רצחני הרבה יותר. אמנם אין הסכמה במקורות על אבדות1 הצרפתים במלחמה, אך ההערכה המתקבלת על הדעת ביותר מצביעה על יותר, הרבה יותר, ממיליון אנשים בחמשת החודשים הראשונים של המלחמה, ובהם 329,000 הרוגים. פלוגה שנכנסה לקרב הראשון שלה עם 82 אנשים נשארה עם שלושה חיילים לא פצועים בסוף אוגוסט, החודש שבו התחילה המלחמה.
לגרמנים היו 800,000 אבדות באותה תקופה ומספר ההרוגים היה גדול פי שלושה ממספר ההרוגים במלחמת צרפת־פרוסיה כולה ב-1871-1870. שיעור האבדות גדול גם משיעורן בשלבים המאוחרים יותר של המלחמה. בחודש אוגוסט לחמו הבריטים בשני קרבות, במוֹנְס ובלֶה קאטוֹ, קרבות שנחרתו כסיפורי גבורה בתודעתם הלאומית. בחודש אוקטובר הוטל הכוח הקטן שלהם אל תוך סיוט בן שלושה שבועות – קרב איפְּר הראשון. הקו הוחזק בקושי בעזרת כוחות צרפתיים ובלגיים גדולים מכפי שהשוביניסטים שבהם מוכנים להודות, אבל רוב הכוח של הצבא הבריטי המקורי נח היום ולעולמי עולמים בבתי־הקברות שבאזור: ב-1914 איבד צבא הוד מלכותו פי ארבעה יותר חיילים משאיבד בשלוש שנותיה של מלחמת הבּוּרים בדרום־אפריקה בתחילת המאה. בינתיים, במזרח, היו כבר המגויסים הרוסים, האוסטרים והגרמנים שרויים בהתנגשויות אימתניות, שבועות אחדים אחרי שנטשו את חנויותיהם, את בתי־מלאכתם ואת שדותיהם בעיצומו של הקציר. סרביה הקטנטנה הסבה לאוסטריה שורה של תבוסות שהממה את הקיסרות ההבסבורגית, שספגה עד חג המולד 1.27 מיליון אבדות מידי הסרבים והרוסים – שליש מכל הכוח שגויס לקראת המלחמה.
ספרים רבים העוסקים במה שהתרחש במהלך 1914 מסתפקים בתיאור המערבולת הפוליטית והדיפלומטית שהולידה את הגל הצבאי ששטף את שדות אירופה בחודש אוגוסט, או בפירוט המהלכים המבצעיים. אני ניסיתי לחבר בין שני הערוצים האלה, בשאיפה לספק לקוראים לפחות כמה תשובות לשאלה הכבירה הזאת: “מה קרה באירופה ב-1914?” הפרקים הראשונים של ספר זה מתארים איך התחילה המלחמה. לאחר מכן שירטטתי את תמונת הלחימה בשדות הקרב ומאחורי החזיתות, עד שהמאבק דעך לכדי קיפאון בהתקרב החורף, וקיבל את המאפיין הצבאי שייחד אותו, במידה רבה, עד השלב האחרון ב-1918. חג המולד של 1914 הוא נקודה מתאימה, גם אם שרירותית, לסמן את סגירת שלב הלחימה העזה, אבל אשוב ואזכיר את הערותיו של וינסטון צ’רצ’יל שהובאו לעיל, כי שלב הפתיחה של העימות התאפיין בתכונה יחידה במינה שמצדיקה בחינה מיוחדת, בנפרד משאר המלחמה. הפרק האחרון מעלה כמה הרהורים בשאלות הרחבות יותר.
תהליך התפרצותה של המלחמה תואר, ובצדק, כרצף האירועים המורכב ביותר בהיסטוריה, קשה בהרבה לתפישה ולפירוט מהמהפכה הקומוניסטית ברוסיה, מפרוץ מלחמת־העולם השנייה או ממשבר הטילים בקובה. החלק הזה של הסיפור שייך בהחלט למדינאים ולגנרלים שרצו במלחמה, לתמרונים של “הברית המשולשת” של מעצמות־המרכז, ברית שכללה את גרמניה, את אוסטריה־הונגריה ואת איטליה כשחקן ספסל, מול “ההסכמה המשולשת” של רוסיה, צרפת ובריטניה, שנקראו מאוחר יותר “בעלות־הברית”.
בבריטניה רווחת בימינו האמונה שהמלחמה היתה כה איומה עד שצדקת הסיבות שהניעו את הצדדים כלל אינה חשובה – היא מהווה לכל היותר חומר לסדרה טלוויזיונית, אם תרצו. ההשקפה הזאת נראית מוטעית גם אם אין מסכימים לחלוטין עם עמדתו של קיקרו כי הסיבות שיצרו את האירועים חשובות מהאירועים עצמם. בהרצאה שהרצה ב-1996 על המורשת התרבותית של שני האסונות הגלובליים שהתרחשו במאה ה-20, טען ההיסטוריון הנבון והחכם קֶנֶת או’ מורגן, איש לא שמרן וגם לא מהפכן, ש”ההיסטוריה של מלחמת־העולם הראשונה נחטפה ב-1920 בידי המבקרים”. הבולט שבהם היה מֵיינרד קיינס, אוהד גרמנים נלהב. הוא מתח ביקורת קשה על חוסר הצדק והשטות, כביכול, שבהסכם וֶרסאי ב-1919,2 מבלי לתת לרגע את דעתו לאופיו של השלום שאירופה היתה זוכה לו אילו גרמניה ובעלות בריתה היו מנצחות במלחמה. גדול הוא הניגוד, אם כי תואר בהגזמה יתרה, בין הרגשת המיאוס שהשתררה בקרב הבריטים אחרי מלחמת־העולם הראשונה לתחושת העליונות שאחזה בהם בתום מלחמת־העולם השנייה. אני מאלה הדוחים את הטענה שהמלחמה הראשונה התאפיינה באמות מידה מוסריות שונות מאלה שאיפיינו את המלחמה השנייה. אילו בריטניה היתה עומדת מן הצד בזמן שמעצמות־המרכז השתלטו על היבשת, האינטרסים שלה היו נתונים לאיום ישיר מצד גרמניה, שתאוות השליטה שלה היתה בוודאי גוברת אחרי הניצחון.
ג’ון אוֹבְּרי, מחבר יומן מהמאה ה-17, כתב: “ב-1647 לערך הלכתי אל פָּרְסוֹן סְטאמְפּ. הייתי סקרן לראות את כתבי־היד שלו, כאלה שראיתי בילדותי. אבל כשהגעתי אליו, נוכחתי שהמסמכים אבדו ונשמדו. הבנים שלו היו חיילים והם ניקו בהם את נשקם.” כל ההיסטוריונים חווים אכזבות כאלה, אבל גם התופעה ההפוכה מקשה על חייהם של חוקרי המאורעות של 1914, שכן קיים שפע של חומר בשפות רבות, אך רובו מפוקפק או שקרי בעליל. כמעט כל השחקנים הראשיים שיקרו, במידות שונות של חומרה, לגבי תפקידם במלחמה. יתר על כן, חומר ארכיוני רב הושמד, לא תמיד מתוך חוסר זהירות, אלא, לא אחת, מתוך הבנה שהחומר פוגע בשמם הטוב של אומות שלמות ואנשים יחידים. מ-1919 התחילו מנהיגי גרמניה, מתוך מניעים פוליטיים, לעצב את העבר באופן המנקה את ארצם מאשמת המלחמה והשמידו באופן שיטתי ראיות מפלילות. גם בקרב הסרבים, הרוסים והצרפתים היו מי שנהגו כך.
נוסף על כך, מאחר שמדינאים ואנשי צבא רבים שינו את דעתם כמה פעמים בשנים שקדמו לפרוץ המלחמה, הדברים שהשמיעו בפומבי ובחדרי חדרים ניתרגמו לגרסאות שונות של דעותיהם ושל כוונותיהם. איש אקדמיה אמר פעם שחקר הימים הוא “פעילות יצירתית שמבצעים אנשים… למען סיפוק סקרנותם. הם מנסים לגלות דפוסים בעלי משמעות בתוך חומר המחקר שלהם עצמם וגם של אחרים, ולעיתים קרובות יותר משאדם סביר יכול לתאר לעצמו, מסקנותיהם הן השערות גרידא.” הדבר נכון לגבי חקר ההיסטוריה בכלל, ושל מלחמת־העולם הראשונה בפרט.
במשך עשרות שנים ובמהלך תקופות מוגדרות התנהלו ויכוחים סוערים בין חוקרי המלחמה לגבי השאלה מי אשם במלחמה. מחקרו המקורי של לוּאיג’י אלברטיני, ‘מקורות המלחמה של 1914’ (The Origins of the War of 1914), שהופיע תחילה באיטליה ב-1942 ולאחר מכן בבריטניה ב-1953, ושהניח את היסודות למחקרים רבים שבאו אחריו, הדגיש את אשמתה של גרמניה. ב-1961 פירסם ההיסטוריון הגרמני פריץ פישר עוד מחקר פורץ דרך, ‘יעדי המלחמה של גרמניה במלחמת־העולם הראשונה’ (Germany’s War Aims in the First World War), ובו הוא טען שגרמניה צריכה לשאת בנטל האשמה משום שהראיות המתועדות מוכיחות שמנהיגי המדינה רצו לפתוח במלחמה כלל־אירופית לפני שרוסיה תספיק להתפתח ולהתחמש די הצורך, דבר שהיה יכול להביא לרעידת אדמה אסטרטגית שהיתה מעבירה את היתרון לאויב.
בתחילה, קביעותיו של פישר קוממו את בני עמו הגרמנים. הם היו בני דור שנאלץ לחיות עם ההכרה שגרמניה היתה אחראית למלחמת־העולם השנייה. עתה יצא פישר ואמר להם שעליהם לשאת גם את האחריות על הראשונה, זה היה יותר מדי. עמיתיו באקדמיה התנפלו עליו. “מחלוקת פישר” התנהלה במרירות שלא נודעה בשום ויכוח היסטורי שהתקיים בבריטניה או בארצות־הברית. הסערה הולידה בסופו של דבר הסכמה שפישר, עם השגות כאלה או אחרות, צדק.
אבל בשלושת העשורים האחרונים העלו חוקרים משני צידי האוקיינוס הסתייגויות נמרצות לגבי היבטים שונים של קביעתו של פישר. את התרומה המרשימה ביותר לוויכוח הזה הביא ההיסטוריון הצרפתי ז’ורז’ אנרי סוּטוּ בחיבור שפירסם ב-1989 ושמו ‘הזהב והדם’ (L’Or et le sang). סוטו לא עסק בסיבות שהובילו לעימות, אלא התמקד במטרות המלחמה של בעלות־הברית ושל מעצמות־המרכז, וקבע באופן משכנע שהגרמנים לא נכנסו למלחמה עם תוכנית עקבית להשתלטות עולמית, אלא קבעו את יעדיהם תוך כדי לחימה. היסטוריונים אחרים העלו טענות בעלות אופי פולמוסי יותר. שון מקמיקין כתב ב-2011: “המלחמה של 1914 היתה מלחמתה של רוסיה יותר משהיתה מלחמתה של גרמניה.” סמואל ויליאמסון אמר בסמינר שהתקיים במרס 2012 ב’מרכז וילסון’ בוושינגטון ששוב לא ניתן לתמוך בטענה כי גרמניה אשמה בעליל במה שקרה. ניאל פרגוסון מטיל אחריות כבדה על שר החוץ הבריטי סר אדוארד גריי. כריסטופר קלארק טוען שלאוסטריה היתה הזכות להעניש צבאית את סרביה על רצח הארכידוכס פרנץ פרדיננד, וכי סרביה, למעשה, לא היתה ראויה להיקרא מדינה. ג’ון רוהל, סמכות ללא עוררין בכל הקשור לתולדות הקייזר3 וחצרו, מתמיד בקביעתו שיש “ראיות מכריעות שגרמניה פעלה מתוך כוונת זדון”.
אין זה מעלה או מוריד – לפי שעה – איזו מהתזות הללו משכנעת יותר. די לומר שאין סכנה שהוויכוח על 1914 ישכך אי־פעם. קיימות פרשנויות חלופיות רבות וכולן מבוססות על השערות. בשנים הראשונות של המאה ה-21 הופיעו תיאוריות חדשות והערכות מחודשות ויצירתיות בשפע לגבי המשבר שפרץ ביולי 1914, אך הללו הניבו מעט חומר דוקומנטרי רלוונטי ומשכנע. אין ולעולם לא תהיה הבנה “מכרעת” בשאלה מה הביא לפרוץ המלחמה, כל חוקר יכול רק להציע את דעתו האישית. גם אני מביע את מסקנותיי האישיות, אך עשיתי כמיטב יכולתי להציג גם את הטענות הנגדיות כדי לסייע לקוראים לגבש את עמדתם הם.
העדים הישירים למאורעות, ולא פחות מכך צאצאיהם במאה ה-21, היו המומים מעוצמת האסון שהומט על אירופה באוגוסט 1914 ובמהלך השנים שלאחר מכן. לוטננט אדוארד לואיס סְפּירְס, קצין הקישור הבריטי ליד הארמיה הצרפתית החמישית, הירהר זמן רב אחרי המלחמה: “כשאוניית נוסעים טובעת, כל מי שעל סיפונה, גדולים כקטנים, נאבקים באותה מידה, גם אם ללא הועיל, ופחות או יותר במשך אותו פרק זמן, נגד סכנה כה גדולה עד שכל ההבדלים, ככל שיהיו, בין כוחם או יכולתם של השוחים, הם חסרי משמעות מול הכוחות שעליהם להתמודד איתם, וכולם ייכנעו להם, מי כמה דקות קודם ומי כמה דקות אחר כך.”
בכל מקום שתיארתי את התנגשות העמים, הבלטתי את עדויותיהם של האנשים הפשוטים – חיילים, מלחים, אזרחים מן השורה – שהיו קורבנותיה. אף כי עסקתי בספר זה גם באישים מפורסמים ובמאורעות מוכרים, כל מחבר שכותב מאה שנים אחרי ההתרחשויות שהוא מתאר, חייב לשאוף להצגת דמויות חדשות. שאיפתי זו מסבירה את התמקדותי בחזית הסרבית ובחזית הגליצאית, שאינן מוכרות דיין לקורא המערבי.
אחד הקשיים הגדולים בתיאור מאורעות רחבי היקף שהתפתחו בו־זמנית בשדות קרב מרוחקים מאות קילומטרים זה מזה הוא להחליט איך להציג אותם. בחרתי לתאר את זירות ההתרחשויות כל אחת בנפרד, על חשבון ההיצמדות לכרונולוגיה. ובהקשר הזה אני מבקש להזכיר לקוראים שפירוש הדבר הוא, לדוגמה, שקרב טָנֶנְבֶּרְג התרחש בזמן שצבאות בריטניה וצרפת היו בנסיגה בכיוון המארְן. דומני שעקביות הסיפור תישמר טוב יותר אם נימנע מלקפוץ מחזית לחזית. כמו בכמה מספריי הקודמים, ניסיתי להימנע מכניסה לתיאור מפורט של המהלכים הצבאיים, מאזכור מספרי היחידות ומהתמקדות בפרטים דומים. החוויה האנושית היא שמגרה את הדמיון של הקורא בן המאה ה-21. אבל כדי להבין את התפתחותן של המערכות הראשונות של מלחמת־העולם הראשונה, חשוב לדעת שכל מפקד פחד מ”איגוף”, משום שהיחידות שנמצאו בשולי השטח שהוא החזיק בו ועורפו של הכוח שהוא פיקד עליו היו נקודות התורפה הפגיעות ביותר. רבים מהדברים שקרו לחיילים בסתיו 1914 בכל החזיתות – צרפת, בלגיה, גליציה, פרוסיה המזרחית וסרביה – נבעו מהמאמצים שעשו הגנרלים לתקוף אגף חשוף או למנוע תמרון דומה נגד כוחותיו.
יוּ סְטרכן, בכרך הראשון של ההיסטוריה הגדולה שלו על מלחמת־העולם הראשונה, טיפל במאורעות באפריקה ובאוקיינוס השקט כדי להזכיר לנו שהמלחמה הזאת אכן היתה מאבק גלובלי. הרחבה כזאת תחרוג מהגבולות שהצבתי לעבודה שלי. הספר הזה משרטט את הטרגדיה שנפלה על אירופה, שהיתה די רחבה ואיומה בפני עצמה. למען הבהירות אימצתי עקרונות סגנוניים שרירותיים. העיר סנט פטרסבורג (סנקט פטרבורג) שינתה את שמה לפֶּטְרוֹגְרָד ב-19 באוגוסט 1914, אבל לכל אורך הספר נצמדתי לשם הישן־העכשווי.4 שמה של סרביה אוית “סֶרוויה” בעיתונות ובמסמכים של התקופה, אבל השתמשתי בשם הראשון גם בציטוטים. אזרחי הקיסרות ההבסבורגית וחייליה מתוארים כאן לרוב כאוסטרים ולא כאוסטרו־הונגרים, אף כי זאת היתה השתייכותם האמיתית (חרגתי מהקו הזה רק בהקשר הפוליטי). אחרי האזכור הראשון של אדם ששמו המלא מכיל את תוספת הייחוס “פוֹן”, כמו פון קְלוּק, השמטתי את ה”פון”. איחדתי את האיות של שמות המקומות, כך שהשם הגרמני המקורי מילהאוּזֶן הפך לשם הסטנדרטי מוּלהאוּס.
אף על פי שכתבתי ספרים רבים על מלחמות, בייחוד על מלחמת־העולם השנייה, זה הספר המלא הראשון שכתבתי על המלחמה שקדמה לה. התחלתי להתעניין בתקופה הזאת בשנת 1963, כטירון שזה עתה סיים בית־ספר תיכון ולקח שנת חופשה לפני הלימודים האקדמיים. עבדתי כעוזר מחקר בסדרה הטלוויזיונית האֶפּית של ה-BBC בת 26 הפרקים, ‘המלחמה הגדולה’, בשכר של 10 לירות שטרלינג לשבוע, לפחות 9 לירות יותר ממה שהייתי שווה. בין כותבי הסדרה היו אנשים כמו ההיסטוריונים קוֹרֶלי בארנֶט ואליסטייר הורְן. ריאיינתי כמה מוותיקי המלחמה והתכתבתי איתם, בשנות זקנתם הראשונות, וסקרתי את הספרות הקיימת ומסמכים ארכיוניים. זאת היתה אחת החוויות הנפלאות והמספקות ביותר בחיי, ופירות העבודה שעשיתי בשנים 1963-4 סייעו לי גם בכתיבת ספר זה.
הסטודנטים מהדור שלי בלעו במלוא הפה את רב־המכר של ברברה טוכמן ‘אוגוסט 1914’. נדהמנו לשמוע, כעבור כמה שנים, פרופסור אחד להיסטוריה המבטל את הספר כעבודה “בלתי מדעית ללא תקנה”. ובכל זאת הוא היה ונשאר דוגמה נפלאה להיסטוריה הכתובה כסיפור, והוא ממשיך להחזיק פינה חמה בלב מעריציו, ואני בתוכם, ששאבו ממנו תאווה ללימוד העבר. הימים ההם יוסיפו לגרות את סקרנות האנושות לעולם ועד: אלה היו הימים שראו את המעשים הראוותניים הגדולים והגורליים האחרונים של אירופה מלכותית ומגונדרת, ואת לידתו של עולם חדש השָׂשׂ אלי קרב.
מקס הייסטינגס
ברקשייר
יוני 2013

 

הערות:
1 המונח “אבדות” מקיף את ההרוגים, הפצועים, הנעדרים והשבויים. [המחבר]
2 ההסכם שהטיל על גרמניה המנוצחת גזירות ענישה קשות אחרי המלחמה. [כל הערות השוליים הן של המתרגם, אלא אם צוין אחרת]
3 קיסר, בגרמנית. קיסר גרמניה מכונה בקיצור “הקייזר”. לאורך הספר “קייזר” מתייחס לווילהלם השני.
4 השם שונה ללנינגרד ב-1924, עם התבססות המשטר הקומוניסטי, וב-1991 שוב שונה לשמו המקורי אחרי נפילת ברית־המועצות.

מקס הייסטינגס הוא היסטוריון בריטי, מחברם של ספרי היסטוריה רבים, בעיקר בנושאי צבא ומלחמות.

X