ערות | לרכישה באינדיבוק




אני מאשר לקבל דיוור

ערות

ערות

שנת הוצאה: 2017
מס' עמודים: 174
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 98

“הגבר שלא שכב איתי, חזר יום אחד מחודש באוסטרליה והדבר הראשון שהוא עשה כשהגיע זה לפרוק את המזוודות. חשבתי לעצמי שאני לא רוצה לחיות עם מי שפורק את המזוודות ולא ‘עושה אותי’ על השיש מיד כשהוא חוזר. השיער נשר לי, העור שלי הפך צהוב. במו עיניי ראיתי את ההשפעה של חיים ללא סקס על אישה.”

 

“היום, כשהילדים כבר לא בבית וזה רק שנינו, הוא משכיב אותי גם בסלון וזה כיף לא נורמלי. תמיד אמרתי לו, ‘אדוני, אני לא רוצה כמו מכונת תפירה. אם אתה רוצה רק לטרוף ולגמור אני הולכת לישון. אתה רוצה? לאט לאט. בעדינות. אין כזה דבר ‘בא לי’. אני לא מוותרת על משחקי אהבה מקדימים. אני לא ספק אינטרנט. אני רוצה להתענג!'”

 

 

ערות הוא עצומה של נשים שמפרקות את הקשרים הסבוכים שבין אשמה ובין תשוקה ועונג; זהו ספר המבקש לשנות היסטוריה ארוכה של שתיקה. הוא מדבר סקס כפי שנשים תופסות אותו ומתאר את היחסים המורכבים של נשים עם גופן.

בספר עשרים ושלושה מונולוגים שכתבה תמר מור סלע. סיפורים של נשים אמיתיות, גלויות לב, שֵם ופנים; מונולוגים על מסעות אישיים, פנימיים ועמוקים אל העולם המיני של כל אחת מהן ואל אינספור האדוות הנפרשות ממנו. הסיפורים האישיים חושפים את המבנה החברתי המרחיק נשים מעצמן ומשתיק את מיניותן, ובה בעת מתארים את הכוחות שחותרים במעלה הזרם ומשמיעים את קולן של נשים המתעקשות לחגוג את תשוקותיהן ולהפיק עונג מן האש הבוערת בהן.

ערות הוא ספר שייגע בכל אישה שתקרא בו – צעירה או מבוגרת, שמרנית או משוחררת, זו השְלֵמה עם המיניות שלה וזו המבקשת לעצמה מיניות אחרת.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “ערות”

כתבה על הצלחת הספר באתר עיתון הארץ.

אסתי זקהיים, 51, שחקנית ואם לשלושה:

 

במשך הרבה שנים הסתובבתי בעולם מינית מאוד ומבוהלת מאוד. בהמון מקומות בגוף שלי לא נתתי לגעת. ברגע שהמין הפך להיות קצת יותר חזק וכאילו אלים, הייתי נכנסת למצוקה. במשך הרבה שנים רציתי להיות היוזמת והדומיננטית במין. זה אומר שאני מחליטה ואני כובשת ואני עושה את רוב הדברים ואל תיגע בי יותר מדי. ככה היתה לי תחושה שהמושכות אצלי. שאני זו שבוחרת ולא זו שנחדרת בלי שליטה. לא היה בזה רוך. היה לי קשה להתמסר. עד היום אני לא מתמסרת ולקח לי הרבה שנים להתחיל ליהנות ממין שיש בו אהבה ורכות וחיבה. לגמור? זה לא היה חשוב. הכיבוש הוא שהיה חשוב. התחושה שאוהבים אותי ורוצים לגעת בי ושאני נחשקת. אבל דווקא מהגברים הרומנטיים שחיזרו אחרי ושהיו מאוהבים בי הייתי בורחת מהר ורחוק. היתה לי נטייה להתאהב בגברים שלא רוצים אותי ואז להתבוסס בהלקאה עצמית.

 

היום, כשכבר חציתי את גבול החמישים, אני מרגישה רגועה וחושנית מאי־פעם. ברור לי שבשנות העשרים שלי לא ידעתי ליהנות מסקס, לא הבנתי את המשמעות שלו ולא ראיתי בו משהו טוב ונעים. היו לי פרצי תשוקה ופרפורמנס של סקס, כמו חלק מסצנה, ועשיתי את זה כי זה משהו שהיה צריך לעשות. לא זכור לי שחוויתי אז אורגזמה. לא אהבתי שיורדים לי ורק בשנים האחרונות הבנתי שזה בגלל שלא יכולתי לשאת את התנוחה הזאת שבה מישהו אחר שולט בי ובתשוקה שלי. זה לא היה ממקום של גועל. ממש לא. תמיד חיבבתי את הגוף שלי ותמיד רקדתי והייתי בכושר, לא חשוב כמה שמנה הייתי. לא הייתי בשנאה לגוף שלי. הייתי בשנאה לעובדה שהגוף שלי מיני. הייתי בשנאה אל עצמי כי נתתי לעצמי להיות מינית. האמנתי שהנאה זו חולשה. שאם איהנה ומישהו אחר יהיה אחראי על ההנאה שלי, ארצה עוד והרצון יגרום לי להיות חשופה. ומה אם הוא לא ירצה אותי? לא רציתי שההנאה שלי והאושר שלי יהיו תלויים באף אחד. היתה בי התנגדות להנאה מינית שמגיעה בזכות מישהו אחר. עם עצמי לא היתה לי בעיה ליהנות.

 

המפגש עם המיניות שלי מפחיד אותי עד היום. אני מרגישה את זה בתקופות שבהן אני יורדת במשקל. כשטוב לי וכשאני מרגישה יותר מחוברת מבחינה רגשית ומבחינה מינית, אני פחות צריכה את האוכל ופחות צריכה להתכסות. מצד שני, כשאני מרזה, קורה לי משהו מוזר. אני פוחדת מעצמי. פוחדת מהמיניות שלי. כשאני רזה, יותר מדי נוח לי בתוך הגוף שלי ואני נעשית מפלצת מינית שכל הזמן רוצה סקס. עם בעלי ועם כל פועל ברחוב. משהו קם לתחייה ומשתלט עלי. זה לא פוגע לי בתפקוד היומיומי אבל משאיר אותי חסרת הגנה. מבוהלת מעצם המחשבה שאני מסתכלת על מישהו ורואה את עצמי הולכת איתו לחצר. אני מרגישה פרוצה. חשופה. שרואים לי. רואים את התשוקה שלי. ולהיות בתשוקה זה מפחיד. אמנם בתוך זוגיות ארוכת טווח אני יכולה לשאת את הקושי הזה קצת יותר טוב, אבל כשדברים מתחילים להתערער לא חשוב איפה, אני חוזרת לאכילת ניחומים וחוזרת לתפוח ולהסתיר את המיניות שלי. השומן מכסה על הפחד הזה.

 

אנסמבל כאן – S פרויקט – דלג

 

המקום היחיד שבו אני מאושרת ונהנית מהמיניות שלי הוא על הבמה, כשהקהל רחוק ולא נוגע. אז אני מרגישה בטוחה ומוגנת ויכולה לעשות הכל. אני מאוד אוהבת קהל אינטימי, כמו שיש לנו באנסמבל “כאן”, שבו אני משחקת. הקהל אינטימי אבל הגבולות ברורים. כשהגבולות ברורים אני יכולה ליהנות מהאינטימיות והמיניות שלי יכולה לפרוץ, וברור שאינטימיות עם קהל שונה מאינטימיות עם בן זוג. בעלי אמר לי הרבה פעמים, “את לא מתמסרת ליחסים שלנו”, והרבה שנים לא הבנתי על מה הוא מדבר. מה אתה רוצה? בחרתי בך. אני איתך. הקמנו משפחה. אבל בשלב מסוים הבנתי: בשבילי להתמסר זה ללכת לאיבוד. להיבלע. ואין לי את היכולת הזאת. לפעמים אני פוחדת שאם אתמסר אשתגע. שלא ארצה לחזור. שארצה עוד. שזה בור ללא תחתית. נכון שיש תקופות מיניות יותר אבל הפחד להפוך ל”שפחת מין” מרתיע אותי מלהתמסר. אני יודעת שיש בי את החלק הזה. מהסיבה הזאת מעולם לא הייתי ביחסים מחוץ לנישואים. אני מפחדת ומציבה גבולות חזקים. אני מרשה לעצמי לפלרטט ואוהבת להרגיש נחשקת אבל לא אעשה שום צעד מעבר לזה. מיניות ושמחה ללא גבול הן דבר מפחיד וגבולות הם הבעיה העיקרית שלי. זה קשור גם במיניות אבל גם במישורים אחרים. כשאני מרגישה שבולעים אותי, שנכנסים לי לנשמה ולא נותנים לי לנשום, אני מתרחקת. גם במשפחה אני לא אוהבת ששואלים אותי לאן הלכתי ואיפה אני ואני לא שואלת אחרים. גם לא את בעלי. חובת הדיווח לא מתפרשת אצלי כשיתוף אלא כחציית גבול ומהבחינה הזאת יותר קל לי להיות אינטימית עם אנשים רחוקים שאני לא פוגשת כל יום. משהו במרחק ובמרחב עוזר לי להתקרב ומשהו בקרבה מרחיק אותי ומכבה את המיניות שלי. מהבחינה הזאת אני מעדיפה סקס עם זרים. לאו דווקא פיזית. גם כמטאפורה.

 

לפני כמה שנים העלינו באנסמבל “כאן” טרילוגיה בשם “פרוייקט S”, שעוסקת בסקס. בחלק הראשון של הפרויקט הצגנו סיפורי סקס של אנשים אמיתיים שמדברים על היחס אל הגוף, אל אהבה ואל רגש בצורות חיים שונות. בהתחלה הרגשתי נבוכה לדבר את הטקסטים האלה אבל אחר כך נהניתי לעבור דרך הפחד ולומר בקול דברים שלא מדברים עליהם. בהצגה השנייה אנחנו מקריאים שאלות של אנשים מהאינטרנט בנושא סקס. זה מדהים כי לאנשים יש פורנו כל היום אבל אין להם מושג מה זו מיניות. אנשים מתעסקים עם המיניות שלהם כל הזמן. מין מכר ויש לו כוח מטורף. הליבידו שלנו גורם לנו ליצור ולהרוס ואנחנו לא מדברים על זה. נשים לא מדברות על מין ועל זה שמגיע להן ליהנות ממין. בזכות הפרויקט הפכתי להיות אדם יותר מיני מבחינה רגשית ולא רק מבחינה טכנית. עכשיו אני יכולה ליהנות מחיבוק ומליטוף ומלשכב עירומה במיטה עם בעלי ולא בהכרח לעשות סקס. הפרויקט נתן לי אישור שזה לגמרי בסדר להיות מינית ושאני לא צריכה להרגיש אשמה על זה ובטח שלא להיענש על זה.

 

את הנורמליות שהתחלתי להרגיש ביחס למיניות שלי אני רוצה להעביר לבנות שלי. כבר כמה שנים אני מתנדבת במרכז לסיוע לנפגעות אונס ומשתתפת באירועים שלו וגם בלא מעט הפגנות. אני רוצה שהבנות שלי יידעו לזהות אם מישהו פולש אליהן, משפיל אותן או מחפצן אותן בניגוד לרצונן, אבל עוד יותר אני רוצה שייהנו ממין וייהנו מהגוף שלהן ושייהנו גם מחיפצון כי לפעמים זה כיף, אם את זו שבוחרת. הייתי שמחה להעביר אליהן את ההנאה מנשיות ומיניות בלי להעביר אליהן את הפחדים שלי, אבל בינתיים אני מלמדת אותן מה לעשות אם מישהו מתקרב אליהן ומפחיד אותן: מכה באוזניים, שתי אצבעות בעיניים ובעיטה בביצים. אני מנסה ללמד אותן לא לעשות משהו רק כי לא נעים להן לסרב. חצי מהחיים שלי חייתי ב”לא נעים לי” ועם חצי מהגברים שכבתי כי לא היה לי נעים להגיד לא. חשוב לי להעביר אליהן מסר שהוא לגמרי נשי: להיות אסרטיבית. את לא חייבת להיות תוקפנית כדי להגיד לא. את לא חייבת שום דבר לאף אחד. ואם את מתנשקת עם מישהו זה לא אומר שאת חייבת להיכנס איתו למיטה. בעצם הדברים פשוטים להבנה אבל בגלל שאסור לדבר על זה ואסור להרגיש את זה והכל שקט ותת־קרקעי, הדברים נעשים מסובכים.

 

ברגע שעמדתי על במה ודיברתי סקס התחלתי לחשוב, “מה כל כך נורא? אז אמרתי פיפי ואמרתי סקס ואמרתי שאני אוהבת לשכב עם גברים ואוהבת להיחדר? מה כבר אמרתי שמזעזע את אמות הסִִים של כולם?” רק בתיאטרון, כשהגבול לגמרי ברור, אני יכולה להתמסר “על נקי” ולהשתחרר. להיות מינית כמו שהייתי רוצה. אני על הבמה ואתם שם. אתם לא יכולים לגעת בי, לא להשפיל אותי ולא להכאיב לי. ואני אגיד לכם את מה שאני חושבת. עד הסוף.

תמר מור סלע היא עיתונאית ויוצרת.
ספרה “להיות אמא” ראה אור בידיעות ספרים ב-2010.

X