עץ המשאלות | לרכישה באינדיבוק




אני מאשר לקבל דיוור

עץ המשאלות

עץ המשאלות

שנת הוצאה: 2016
מס' עמודים: 56
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 55
- 35
- 35

“עץ המשאלות” הוא אגדה ריאליסטית-פנטסטית למבוגרים, שניתן להגדירה כפרודיה טקסאנית פרועה על “אליס בארץ הפלאות”.

על אף שנכתב במקור לילדים, הספר הוא מיועד לכל הגילאים, בעיקר לקוראים המבוגרים.

בבוקר יום הולדתה, מתעוררת דולצי במיטתה ובחדרה ילד בעל שיער אדמוני ועיניים כְּתַמְתָמוּכְתָּמוֹת. תוך דקות ספורות היא יוצאת אל היער, מלווה בילדון הג’ינג’י ששמו מוריס, באחיה, בחבריה ובמטפלת המשפחה, ויחד יוצאים כולם לחפש את “עץ המשאלות”. בדרך, עוברת החבורה מעולם ריאליסטי לעולם פנטסטי וכולם חווים אירועים עצומים וגדולים. הם לומדים לחשוב לפני שהם מבקשים משאלה, הם לומדים לעבוד כצוות ולא כל אחד לעצמו, הם פוגשים זקן מבולבל אך חכם מאוד – וכמובן –  בלי מסרים “פוֹקְנִרִים”, הרי אי אפשר: רמזים על גזענות, מלחמות מיותרות, עימות מתמיד בין שחורים ולבנים, כל אלה נמצאים לאורך הסיפור ונשזרים בו באופן מתוחכם המתאים לילדים ולמבוגרים. יש הטוענים שהספר הוא ערבוב בין “אליס בארץ הפלאות”, “אל תיגע בזמיר” ו”דון קיחוטה”. אפילו שמות הילדים שבסיפור, מרמזים לסיפורים שממלאים אותו בהשראה. דולצי, אליס המטפלת ועוד. הספר מציב מראה אנושית, מצחיקה ורצינית בו-זמנית.

פוקנר כתב את הספר לוויקטוריה, בתה בת השמונה של המאהבת שלו. הוא קיווה בכל מאודו שהאֵם תעזוב את בעלה ותינשא לו. וכך היה. את הספר כתב בעותק יחיד, כרך אותו ידנית והעניק אותו לוויקטוריה ביום הולדתה. לימים התברר כי הסופר יצר עוד כמה עותקים בכתב ידו והעניק אותם לבתו הגוססת מסרטן של חברו, ולעוד כמה ילדים שאת הוריהם חיבב במיוחד. סוגיית זכויות היוצרים נדונה בהרחבה ולאורך שנים, אך בסופו של דבר נפתרה לטובת בתה של ויקטוריה, הילדה שקיבלה את הספר במקור, מידיו של פוקנר.

תרגום: יהודה ויזן

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “עץ המשאלות”

בקרוב…

היא ישנה במיטתה, אך חשה עצמה כאילו היא מתרוממת אל מחוץ לשנתה, ממש כמו בלון: ממש כמו דג זהב בקערה עגולה של שינה – מתרוממת ומתרוממת עד הקצה, דרך מימי השינה החמימים. ואז מתעוררת.

וכך התעוררה לה, אך לא פקחה את עיניה בבת אחת. במקום זאת, שכבה דוממה וחמימה במיטתה, כאילו יש בתוכה עוד בלון קטן שגדל וגדל, ומתרומם ומתרומם. עוד מעט הוא יגיע לפה שלה, ואז יזנק החוצה ויקפוץ עד לתקרה.
והבלון הקטן שבתוכה המשיך לגדול ועקצץ לה בכל הגוף, כאילו כרגע מצצה סוכריית מנטה.

מה זה יכול להיות? חשבה לעצמה כשעיניה עוד עצומות, וניסתה להיזכר מה קרה בימים האחרונים.

“יש לך היום יומולדת,” קול נשמע לידה ועיניה נפקחו מייד.

שם, ליד המיטה, עמד ילד מוזר בעל פנים רזות ומכוערות ושיער כל-כך אדום עד שהאיר את החדר. הילד לבש חליפת קטיפה שחורה ונעל נעליים שמתחתן נגרבו גרביים אדומים, ועל כתפו היה תלוי ילקוט ענקי וריק.

“מי אתה?” שאלה והביטה בתדהמה בילד הג’ינג’י.

“קוראים לי מוריס,” הוא ענה.

היו לו כתמים כתמתמים ומשונים בעיניים, כמו ניצוצות.

“קומי,” אמר.

היא שכבה שוב מבלי לנוע והביטה מסביב לחדר. הדבר המוזר ביותר היה שאיש לא נכח בחדר מלבדה ומלבד מוריס. מדי בוקר כשהיא מתעוררת, אמה ואחיה הקטן דיקי נמצאים בחדר, ומייד לאחר מכן, אליס מגיעה ועוזרת לה להתלבש ולהתכונן לבית-הספר. אבל היום לא היה אף אחד בחדר, מלבד הילד הג’ינג’י המוזר שעמד סמוך למיטתה והביט בה בעיניו הכְּתַּמְתָּמוּכְתָּמוֹת המוזרות.

“קומי,” אמר שוב.

“אני לא לבושה,” אמרה.

“כן, את כן לבושה,” ענה, “קומי.”

היא העיפה מעליה את הסדינים ויצאה מהמיטה, והפלא ופלא – היא הייתה לבושה בשמלה הסגלגלה החדשה עם הסרט שהתאים לגון עיניה, ולרגליה גרביים ונעליים.

הילד הג’ינג’י הלך לעבר החלון והצמיד את פרצופו לזכוכית.

“עדיין יורד גשם?” שאלה, “אתמול בלילה ירד.”

“בואי תראי,” אמר, והיא נעמדה לידו וראתה דרך החלון את העצים השחורים ואת הענפים העירומים מטפטפים בגשם.

“הלוואי שלא היה יורד גשם ביומולדת שלי,” אמרה באכזבה.

“אני חושב שהיום יפסיק לרדת גשם, את לא חושבת?” העיף בה הילד הג’ינג’י מבט, ואז פתח את החלון.

“הו, אל תעשה את זה!” קראה בקול ואז השתתקה, כי ברגע שנפתח החלון – במקום גשם ועצים שחורים – ראתה לפתע ערפל אפור ורך שהריח כמו פרח עץ הסיגלון, ובקצה הערפל נשמעו קולות קטנים הקוראים, “בואי, דולצי. בואי, דולצי.”

כשהביטה מבעד לשמשה בחלקו העליון והסגור של החלון, שוב ראתה את הגשם, ואת העצים השחורים והעצובים. אך מבעד לחלקו הפתוח של החלון, עדיין נראו הערפל הריחני הרך והקולות הקוראים, “בואי, דולצי. בואי, דולצי.”

“וואו, זה הדבר הכי מוזר בעולם!” אמרה והביטה בילד הג’ינג’י שפשפש בקדחתנות בילקוטו הענקי.

“זה משום שהיום הוא היומולדת שלך,” הסביר.

“אבל דבר כזה אף פעם לא קרה לי לפני כן ביומולדת.”

“זה יכול היה לקרות,” הוא ענה והוציא משהו מילקוטו. “לשם כך יש ימי-הולדת. וגם, בלילה שלפני היומולדת שלך…” הוא עצר לרגע, הביט בה בעיניו הכְּתַּמְתָּמוּכְתָּמוֹת והמשיך, “אם נכנסים למיטה ברגל שמאל והופכים את הכרית לפני שהולכים לישון – הכול יכול לקרות,” הוסיף כיודע-כל.

“הו, זה בדיוק מה שעשיתי אתמול בלילה,” אמרה. “אבל מי זה שקורא לי?”

“למה שלא תביטי למטה בעצמך ותראי?” הציע הילד.

 

היא טיפסה מחוץ לחלון, הביטה הישר אל תוך הערפל החמים וראתה על הקרקע את אליס ואת דיקי ואת ג’ורג’ שגרו ממש מעבר לכביש, מסתכלים לעברה.

“בואי, דולצי.”

“חכו לי!” קראה לעברם, בעוד הילד הג’ינג’י נעמד שוב ליד החלון. הוא החזיק בידו סולם צעצוע באורך של חמישה-עשר סנטימטרים, ואז הרים את הסולם אל פיו ונשף עליו – והסולם החל מייד להתארך ולגדול. הילד הג’ינגי שאף ונשף, והסולם התארך והתארך, עד שלבסוף קצהו נגע בקרקע, ואליס החזיקה אותו חזק-חזק בשעה שדולצי ירדה בסולם.

“התעוררת סוף-סוף, ישנונית?” שאל ג’ורג’, ודיקי קרא, “ישנונית, ישנונית!” הוא היה ילד קטן ותמיד חזר על כל מה שאחרים אמרו.

הילד הג’ינג’י ירד בסולם, ואז התכופף ולחץ באצבעו על כפתור קטן ונוצץ בסולם. האוויר השמיע פתאום וִווווויששש ענקי, והסולם חזר להיות סולם צעצוע באורך של חמישה-עשר סנטימטרים. הילד החזיר אותו לילקוט.

“קוראים לי מוריס,” אמר בקצרה, הביט בעיניו הכְּתַּמְתָּמוּכְתָּמוֹת באליס ואז בדיקי ואז בג’ורג’ ומייד הוסיף: “בואו.”

 

ויליאם פוקנר נולד ב-1897 ונפטר ב-1962. היה סופר ומשורר אמריקני וזכה בפרס נובל לספרות בשנת 1949. ביצירתו תיאר את ניוונה של החברה הדרומית בארצו, ואת ההתנגשות המתמדת בין לבנים ושחורים. כתיבתו היא בתחום הסיפור הפסיכולוגי והוא השתמש בטכניקת זרם התודעה. כיום נחשב פוקנר לאחד הסופרים האמריקנים הגדולים של המאה העשרים.

X