ענוג הוא הלילה | לרכישה באינדיבוק




אני מאשר לקבל דיוור

ענוג הוא הלילה

ענוג הוא הלילה

שנת הוצאה: 2016
מס' עמודים: 383
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 74

סקוט פיצג’רלד הוא אחד הסופרים החשובים בעולם, וספרו ענוג הוא הלילה נחשב בעיניו ובעיני מבקרי ספרות רבים למיטב יצירתו. לכן ראוי הספר, שיצא לאור בעברית ב-1973, לתרגום עדכני ומוער המתאים לרוח זמננו.

הספר מגולל את סיפורם של פסיכיאטר מבריק בשם ד”ר דיק דייבר ושל רעייתו ניקול ווארן, בת למשפחה אמריקאית עשירה ומיוחסת. חלקו הראשון של הספר מתאר את הזוג דייבר בשיא תפארתם, מבלה בעונת הרחצה בחוף הווילה שלהם בריביירה הצרפתית עם כל ה”מי ומי” התרבותי של התקופה שבין המלחמה הגדולה לבין המשבר הכלכלי של שנות השלושים. החלקים השני והשלישי מתארים את ראשיתו של הקשר בין הרופא ד”ר דייבר והחולה היפהפייה ניקול ווארן, ואת אחריתו.

לכאורה זהו סיפורם של סקוט וזלדה פיצג’רלד. למעשה דמויותיהם של דיק וניקול דייבר עוצבו גם לפי דמותם של ג’רלד ושרה מרפי, שפיצג’רלד העריץ אותם והקדיש להם את ספרו. המרפים היו אמריקאים עשירים שגרו באותה תקופה בריביירה ובפריז, והיו מרכז חברתי למיטב אמני “הדור האבוד” בצרפת,  ביניהם סקוט פיצג’רלד, פיקאסו, דוס פאסוז, לז’ר, המנינגווי, סטרווינסקי ואחרים.

כבכל ספריו של סקוט פיצג’רלד, העלילה אינה העיקר אלא הערותיו המבריקות, תובנותיו והבחנותיו הדקות על נפש האדם ועל תקופתו. השכלתו הרחבה ועולם הדמויים העשיר של יצירתו, שנכתבה לפני כמאה שנה, מחייבים הסברים על האירועים, על האנשים ועל היצירות המוזכרים בספר, והם הובאו בהערות השוליים שבמהדורה זו.

עוד על ספר זה

חוות דעת

  1. :

    ספר נפלא שנגמע כיין המשובח.
    התרגום עדכני וההערות בשולי הספר מחכימות ותורמות

  2. :

    ספר נפלא שנגמע כיין המשובח.
    התרגום עדכני וההערות מחכימות ותורמות.
    נהניתי. מומלץ!

הוסף חוות דעת

בקרוב…

רוזמרי פתחה את הדלת מלאה ברגשות שאיש מלבדה לא ידע עליהם. היא הייתה עתה מה שלפעמים מכנים בשם “פראית קטנה” – אחרי עשרים וארבע שעות תמימות עדיין לא הייתה מגובשת בדעתה ושקועה הייתה בהשתעשעות עם תוהו ובוהו; כאילו היה גורלה תמונת פאזל – מונה יתרונות, מונה תקוות, מונה בזה אחר זה את דיק, את ניקול, את אמה, את הבמאי שפגשה אתמול, כאילו היו חרוזים  במחרוזת.

כשדיק הקיש על דלתה הייתה כבר לבושה וצפתה בגשם, מהרהרת בשיר מסוים ובמרזבים המלאים בבברלי הילס. כשפתחה את הדלת ראתה אותו כמשהו יציב, דמוי-אל, כפי שהיה תמיד, כפי שנראים אנשים מבוגרים לצעירים מהם, נוקשים ומחושלים. דיק ראה אותה בתחושת אכזבה בלתי נמנעת. נדרש לו רגע כדי להיענות למתיקות הגלויה של חיוכה, לגופה המחושב עד המילימטר האחרון כניצן שגלומה בו הבטחה לפרח. הוא היה מודע לטביעות רגליה הרטובות על השטיח מבעד לדלת של חדר האמבטיה.

“גב’ טלוויזיה,” אמר בקלילות שלא חש. הוא הניח את כסיותיו ואת תיקו על שולחן האיפור, את מקל ההליכה כנגד הקיר. סנטרו חלש על קמטי הכאב שמסביב לפיו, דוחק אותם בכוח אל מצחו ולזוויות עיניו, כפחד שאי אפשר לחשוף אותו בציבור.

“בואי, שבי בחיקי, קרוב אליי,” אמר ברוך, “והניחי לי לבדוק את פיך החמוד.”

היא התקרבה והתיישבה שם ובעוד הטפטוף בחוץ נחלש טיף-טף-טי-י-ף-טף, הניחה את שפתיה כנגד הדמות הקרה והיפה שיצרה.

לא חלף זמן רב והיא נשקה לו כמה פעמים על פיו, פניה גדלות כשהיא מתקרבת אליו; מעולם לא ראה דבר מסחרר יותר מעור פניה, והיות ולעתים יופי מעלה מחדש את הדימויים של מחשבותיו הטובות ביותר של היחיד, חשב על אחריותו כלפי ניקול, ועל האחריות להיותה במרחק שתי דלתות בהמשך הפרוזדור שמולם.

“הגשם פסק,” אמר. “את רואה את השמש על רעפי הצפחה?”

רוזמרי נעמדה ונשענה קדימה ואמרה בקולה הכן ביותר:

“אנחנו כאלה שחקנים – אתה ואני.”

היא הלכה לשידה שלה, וברגע שהניחה את מסרקה כנגד שיערה נשמעה נקישה קלה ועיקשת על הדלת.

הם קפאו בתדהמה; הנקישה שבה ונשמעה בעקשנות, ובהכרה הפתאומית שהדלת איננה נעולה, סיימה רוזמרי להבריש את שיערה במשיכה אחת, הנהנה לעבר דיק, יישרה בחיפזון את קמטי המיטה במקום שבו ישבו, ופנתה לעבר הדלת. דיק אמר בנימה טבעית למדיי, לא בקול רם מדיי:

“כך שאם לא מתחשק לך לצאת, אגיד לניקול ונבלה ערב אחרון שקט מאוד.”

כל אמצעי הזהירות היו מיותרים שכן במצבה, הייתה החבורה שמעבר לדלת מוטרדת עד כדי כך שלא הייתה מסוגלת אלא לשיפוט רופף בלבד של עניינים שאינם מעניינם. עמדו שם אייב, שהזקין בכמה חודשים בעשרים וארבע השעות האחרונות, וגבר צבעוני מבוהל ביותר שאותו הציג אייב כמר פטרסון משטוקהולם.

“הוא במצב נורא וזו אשמתי,” אמר אייב. “אנו זקוקים לעצה טובה.”

“היכנס לחדרינו,” אמר דיק.

 

מבוא

סקוט פיצג’רלד הוא אחד הסופרים החשובים בעולם, וספרו “ענוג הוא הלילה” נחשב בעיניו ובעיני מבקרי ספרות רבים למיטב יצירתו. לכן הרגשנו שהספר, שיצא לאור בעברית בשנת 1973, ראוי לתרגום עדכני ומוער המתאים לרוח זמננו.

פיצג’רלד החל לכתוב את  “ענוג הוא הלילה” בשנת 1925, מיד לאחר שסיים לכתוב את “גטסבי הגדול”. אולם קשיים רבים בכתיבה ונפתולים רבים בעלילה ובחייו האישיים הביאו לכך שאת עיצובו הסופי קבע שבע שנים מאוחר יותר, ב-1932, בתקופה קשה מאוד בחייו. הספר יצא לאור בשנת 1934, ונחשב אז לכישלון ולכן הנחה פיצג’רלד לערוך מחדש את הספר, הפעם על פי הסדר הכרונולוגי של העלילה. נוסח זה יצא  לאור בשנת 1948, שמונה שנים לאחר מותו של פיצג’רלד. כיום נחשבת הגרסה הראשונה המוגשת כאן לטובה מבין השתיים.

לכאורה מגולל הספר את סיפורם של סקוט וזלדה פיצג’רלד מיום היכרותם ועד שנפרדו דרכיהם. למעשה גיבורי הספר הם שילוב של דמויותיהם של סקוט וזלדה בדמותם של ג’רלד ושרה מרפי, שלהם אף הקדיש פיצג’רלד את הספר. פיצג’רלד שהעריץ את הזוג מרפי על מקוריותם, על קסמם ועל הסביבה המיוחדת שיצרו לעצמם ולחבריהם, אמר למרפי שהספר נכתב בהשראתם ובהשראת הרגשות שהוא חש כלפיהם, ושבסופו של דבר הוא חש ששרה וג’רלד הם אותם האנשים כמו זלדה וכמוהו. עוד העיד פיצג’רלד על עצמו, שכאשר הוא מחבב אנשים הוא רוצה לאבד את התכונות החיצוניות שמעניקות לו את ייחודיותו ולהיות כמוהם.

בני הזוג מרפי היו אמריקאים ממשפחות עשירות מאוד. משפחתו של ג’רלד מרפי הייתה הבעלים של חברת מרק קרוס למוצרי עור יוקרתיים, ושרה הייתה בת למשפחת וויבורג, יצרני דיו ידועים. ג’רלד ושרה מאסו באורח החיים של הבורגנות האמריקאית ובזכות כספם יכלו להתמסר לתשוקת חייהם – אהבה לאמנות. ב-1921 עברו להתגורר עם שלושת ילדיהם בפריז. מעמדם הכלכלי והחברתי, שסקוט פיצג’רלד מכנה בקנאה ברורה “אצולה ללא תארים” כמעט ואינו מוכר לנו בארצנו, וגם בעולם הגדול הוא זן נכחד מסיבות שונות, שהעיקרית ביניהם היא התנתקות העושר מהאצולה. בפריז התוודעו הזוג מרפי לציירים, לסופרים ולאמנים שהיו מאוחר יותר מהבולטים שבאמני “הדור האבוד”. את המונח טבעה גרטרוד שטיין, הכוהנת הגדולה של האמנות בפריז באותה העת, והוא התייחס לדור שהשתתף במלחמה הגדולה. היא טענה שאופיו של האדם מתעצב בין הגילים עשר לעשרים וחמש, ולכן הדור ששירת בצבא במלחמה הגדולה הוא דור אבוד. כוונתה הייתה לדור שאיבד את כל ערכיו הקודמים, והוא  תוהה  על דרכו ומחפש משמעות ודרכי הבעה חדשים.

ב-1923 הגיע הזוג מרפי לבקר את ידידם קול פורטר בריביירה הצרפתית, שבאותם ימים הייתה בעיקר מקום מפלט לאצולה הבריטית בימות החורף בלבד. בעונת הקיץ נסגרו בתי המלון בריביירה, והמקום היה שומם. בני הזוג מרפי התפעלו מ”חוף התכלת” (Cote d’Azur), ושכנעו את בעל בית המלון “הוטל די קאפ” להשאיר חלק מהמלון פתוח ולהותיר במקום צוות מצומצם שיעניק שירות להם ולחבריהם. כמתואר בספר, בני הזוג מרפי פינו במו ידיהם אזור קטן בחוף לה גארופ (La Garoupe) והפכו אותו למוקד עלייה לרגל של ידידיהם האמנים. הם ערכו שם מסיבות מענגות, שחו בים, ישבו מתחת לשמשיות ולגמו שמפניה, יינות משובחים וקוקטיילים (בעוד שבארצות הברית הייתה זאת תקופת היובש). ג’רלד דאג לאספקת מוזיקת ג’ז מהמולדת, וכך הפכו את הריביירה בקיץ למשהו דומה למה שהיא כיום. לאחר זמן מה רכשו בית משלהם וכינו אותו “ווילה אמריקה”.

בין באי ביתם של הזוג מרפי ב”ווילה אמריקה” היו, מלבד זלדה וסקוט פיצג’רלד, גם ארנסט המינגווי, פבלו פיקאסו, פרננד לז’ה, ג’ון דוס פאסוז, ארצ’יבלד מקליש, קול פורטר, דורותי פרקר, ז’אן קוקטו ועוד. ג’רלד עצמו צייר באותה תקופה ואף עיצב תפאורה לבלט של סטרווינסקי שהתקיים בפריז. הוא נחשב לצייר טוב, אך הפסיק לצייר לאחר כמה שנים עקב הטרגדיות המשפחתיות שפקדו אותו ואת רעייתו (מות שני בניו ממחלות קשות).

הזוג מרפי נודעו במסיבות המוקפדות והלבביות להפליא שערכו, וכל מכריהם, אנגלים, צרפתים או אמריקאים, הסכימו שהם אשפים באמנות החיים. ג’ון דוס פאסוז אמר עליהם שאנשים היו תמיד במיטבם בחברתם. ב”ענוג הוא הלילה” פיצג’רלד מתאר את היכולת המופלאה שלהם כך:

 

“דומה היה שהשולחן מתרומם מעט לעבר השמיים כמשטח מכני מרקד, ומעניק לאנשים שסביבו תחושה שהם לבד זה עם זה ביקום חשוך, ניזונים רק ממזונו, מתחממים רק לאורו. וכאילו היה צחוק מהוסה ומוזר מפיה של גב’ מק-קיסקו אות לכך שההתנתקות הזו מהעולם הושגה, החלו לפתע שני הדייברים להתחמם ולזהור ולהתרחב, כאילו לפצות את אורחיהם שהיו כבר כה בטוחים בחשיבות עצמם, כה מוחמאים מהאדיבות, על כל מה שעלולים היו להחמיץ מהארץ שהותירו מאחוריהם. לרגע קט בלבד דומה היה שהם מדברים אל כל אחד מהיושבים לשולחן, לחוד וביחד, מאשרים את ידידותם, את חיבתם. ולרגע היו הפנים הנשואות אליהם כפני ילדים עניים המביטים בעץ חג המולד. ואז, השולחן התפרק באחת – הרגע שבו העזו האורחים להתעלות מעל לתחושת החברותא לאווירה נדירה יותר של רגש, נעלם בטרם אפשר היה לנשום אותו בלא חשש, בטרם הספיקו להכיר באפס קצהו של קיומו.”

 

סגנונם הייחודי התבטא גם בלבושם שהותיר חותם על הסובבים אותם. ג’רלד נהג ללבוש בחוף חולצות מלחים מפוספסות שפיקאסו אימץ גם הוא. ענק הפנינים הארוך שענדה שרה באורח מיוחד במינו על גבה בחוף הים, מתואר בספר וזכה למקום של כבוד באחד מציוריו של פיקאסו (שהנציח את שרה מרפי בעוד כמה מציוריו מהתקופה הקלסית בשנת 1923). סגנון זה קרוי עד היום “פנינים נוסח שרה מרפי”.

שרה וג’רלד מרפי נאלצו לחזור לארצות הברית במשבר הכלכלי של 1930 ובניגוד לגורלם של גיבורי הספר, המשיכו בזוגיות מאושרת. אמנם ג’רלד נאלץ לשוב ולעבוד בחברה המשפחתית המאוסה עליו, אך עשה זאת בלית ברירה ופרש ממנה בשמחה בשנות החמישים.

קלווין טומקינס, סופר ומבקר אמנות אמריקאי, פרסם את קורותיהם בספרו  Living Well is the Best Revenge שראה אור בשנת 1971, ואמנדה ואיל, סופרת ועורכת אמריקאית, כתבה את הביוגרפיה בספרה Everybody Was So Young שיצא לאור בשנת 1998. בתם, הונוריה מרפי דונלי, כתבה אף היא, יחד עם ריצ’רד בילינג, את זיכרונות ילדותה בספר בשםSara & Gerald: Villa America and After שראה אור בשנת 1982.

בני הזוג מרפי לא אהבו את השימוש שעשה בהם פיצג’רלד בספרו, וסברו  שהעובדה שמצא כי שני הזוגות זהים זה לזה מופרכת. בריאיון שהעניקו למחבר הביוגרפיה שלהם, קלווין טומקינס, סיפרו שפיצג’רלד נהג לתחקר את ג’רלד ולדלות ממנו פרטים על חייו בפרינסטון, על עושרו ועל אורח חייו, וכי ג’רלד נדהם עד כמה קטעים שונים בספר היו העתק כמעט מדויק של אפיזודות שבהן נתקל או שעליהן שמע מאחרים.

למרבה הצער, תיאור הידרדרותו של דיק דייבר משקף בדיוק מצמרר את קורותיו של פיצג’רלד עצמו ששקע באלכוהוליזם, התפרנס למחייתו כתסריטאי בהוליווד וסיים את חייו חסר כול. אף על פי שהיחסים בין הזוג מרפי לבין פיצג’רלד היו אז קרירים, הם תמכו בו כספית בשנותיו האחרונות ואף דאגו לממן את עלות הלימודים של בתו.

סיפורן של הדמויות שהיו השראה לעיצוב דיק וניקול דייבר מרתק, אבל גיבורי הספר עומדים כיום בזכות עצמם, ותיאור קורותיהם נחשב עד היום לאחת מיצירותיו הגדולות, אף אם לא מושלמת, של סקוט פיצג’רלד.

כבכל ספריו של סקוט פיצג’רלד, העלילה אינה העיקר אלא הערותיו המבריקות והבחנותיו הדקות על נפש האדם. השכלתו הרחבה ועולם הדימויים העשיר של יצירתו של פיצג’רלד, שנכתבה לפני כמאה שנה, מחייבים הסברים על האירועים, על האנשים, ועל היצירות המוזכרים בספר, והם הובאו בהערות השוליים שבמהדורה זו.

חוה כפרי

 

פרנסיס סקוט פיצג’רלד (1896 – 1940) נחשב לאחד הסופרים הדגולים האמריקאים של המאה ה-20. הוא חיבר ארבעה רומנים ועוד אחד שלא הספיק לסיים. בנוסף, כתב סיפורים רבים. הוא פרץ לתודעה האמריקאית עם פרסום ספרו “בואכה גן עדן” בשנת 1920. אחד המניעים הגדולים לכתיבתו ולפרסומו היה רצונו העז לשאת את אהובתו זלדה סייר, ופרסום הספר היה ההוכחה לכך שהוא יכול לפרנסה כיאות לבת הדרום המכובדת.

סיפור חייו של פיצג’רלד יכול לשמש עלילה לספר בפני עצמו. ב-1919 הוא נשא את זלדה לאשה, ושניהם הפכו להיות מלכי הלילה של העיר ניו יורק. הוא הרבה לתאר בסיפוריו את שנות ה-20 רוויות המסיבות, המוזיקה והחיים הטובים.  ב-1921 נולדה בתם היחידה, סקוטי. ב-1922 פרסם את ספרו השני, “היפה והארור”, ולאחר מכן את “גטסבי הגדול”, שיצא לאור ב-1925, וזכה מאז לכמה וכמה גרסאות קולנועיות.

בין 1925-1929 שהה עם משפחתו בפריז ובריביירה, והתערה בקרב קהילת האמנים האמריקאים שנהרו אז לפריז, ביניהם ארנסט המינגווי, קול פורטר, דורותי פרקר ועוד. בתקופה זו לקתה זלדה אשתו בסכיזופרניה וטופלה במרפאה בשוויצריה. פיצג’רלד עצמו הפך לאלכוהוליסט, וההוצאות הרבות שהיו כרוכות בטיפול באשתו הביאו אותו למצב כלכלי קשה. באותה תקופה הוא החל לכתוב את הספר “ענוג הוא הלילה”. הספר שמגולל בעצם את מסכת חייהם של זלדה ושלו (בשילוב דמויותיהם של חבריו, הזוג מרפי) פורסם רק ב-1934 נחשב היום לטוב שבספריו, ונמצא במקום ה-28 ברשימת 100 הספרים החשובים ביותר שנכתבו בשפה האנגלית ב-100 השנים האחרונות. הספר, למרבה האירוניה, לא זכה בזמנו להצלחה רבה, כי הוא פורסם בשנות השפל הגדול, ותיאור חייהם הראוותני של המיליונרים לא נראה הולם את התקופה. לפרנסתו, כתב סיפורים קצרים. עם שובם לארה”ב, אושפזה זלדה. ב-1937 הגיע להוליווד, שם התפרנס בדוחק מכתיבת תסריטים. שם גם כתב את “הטייקון האחרון”, אבל לא הצליח לסיימו. הוא הכיר את שילה גרהם וחי אתה עד למותו בגיל 44.

X