עמית, דלית ושביט בתעלומת המודעות התלושות | לרכישה באינדיבוק




אני מאשר לקבל דיוור

עמית, דלית ושביט בתעלומת המודעות התלושות

עמית, דלית ושביט בתעלומת המודעות התלושות

שנת הוצאה: 2016
מס' עמודים: 160
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 29

הסיפור מתמקד בבית אחד בתל אביב בימים אלו, בו מגלים ילדי המשפחה שהחתולה האהובה שלהם הלכה לאיבוד. עלילת הספר משמשת רקע לדיון באחד הנושאים הנוכחים ביותר בעידן הנוכחי: גירושים.

המספרת היא דלית, הלומדת בכיתה ה’, היא חוזרת הביתה ושומעת בכי חזק הבוקע מביתה. עד שהיא מסיימת לטפס את המדרגות ומגיעה אל הדירה היא מזהה שאת קולות הבכי משמיעים עמית, אחותה הגדולה, ושביט, אחיה הקטן. כשהיא נכנסת הביתה היא רואה את אמה עומדת בחוסר אונים במרכז הסלון ולצידה עמית בפנים אדומות ושביט שעדיין ממרר בבכי. לאט לאט היא מבינה שאמם חזרה הביתה והותירה את הדלת פתוחה והחתולה האהובה והמפונקת שלהם יצאה ונעלמה.
אמה הכינה מודעה עם פרטי החתולה והם תולים את המודעות על עמודי חשמל ועצים ברחוב. עמית חוששת שאיש לא יתקשר, ודלית נבהלת מאוד כשהיא נזכרת שהעירייה פיזרה רעל מסוכן לבעלי חיים והיו פוחדת שהחתולה תאכל מהרעל ותמות.

 

דלית תולה מודעה אחת על לוח המודעות בכיתה, אבל ראש הועד הכיתתי מסיר אותה. בדרך הביתה מבית הספר היא מגלה שהמודעות שתלו אמש נעלמו כולן, פרט למודעה אחת על לוח המודעות בסופר.

 

עלילת הספר עוקבת אחר תעלומת המודעות התלושות ומאפשרת לילדים ולקוראים הצעירים כאחד להתוודע לפתרון התעלומה. גם החיים של הילדים לאחר גירושי הוריהם נפרשים בצורה בהירה וכנה. לצד הרגע בו מבשרים ההורים לילדים כי החליטו להתגרש, אנו נחשפים להתמודדות המשותפת של הילדים וההורים כאחד עם השינויים שחלים במבנה המשפחה ועם מארג היחסים החדש שנפרש בין הילדים להורים ובין ההורים בינם לבין עצמם.

 

על רקע הרפתקה עכשווית ומרתקת שעושה שימוש גם בפייסבוק, יוטיוב וטלפונים סלולריים, שיש בה מקום גם ליחסי הכוחות המשתנים בין ההורים ובית הספר, מצליח אלכס פז גולדמן לדון בחייהם של ילדים להורים גרושים מנקודת מבטם בדרך שאינה מתיילדת או דידקטית. קולה של דלית, המספרת את הסיפור כולו, משקף בצורה בלתי אמצעית עולמה של ילדה אחת בעידן הנוכחי שמתמודדת עם השינויים השונים המתרחשים בחייה לאחר שהוריה התגרשו. ילדה הבוחנת את העולם סביבה בכלים שיש לה ומתבוננת גם במבוגרים סביבה בעין בוחנת.

 

הספר מבוסס על מקרה דומה שאירע לסופר ולילדיו בעת שהיו צעירים והחתולה שאמצו ברחה מן הבית. במקרה שלהם, החתולה חזרה אחרי זמן קצר מן הטיול שערכה בחוץ. כמו גיבורי הספר הנוכחי גם ילדיו שלו עברו משבר בעת שהחליטו הוא ורעייתו להתגרש ומשהו מן החוויה המשפחתית המשותפת של גירושיהם קיים אף הוא בספר הנוכחי.

 

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “עמית, דלית ושביט בתעלומת המודעות התלושות”

1
היום הדולף ביותר בחיי!

 

אמא שוכחת לסגור את הדלת; ילדים ממררים בבכי; אמא מכינה מודעות; אזהרה חשובה שכמעט עושה לי התקף לב

 

 

ברגע הראשון חשבתי שזאת מקהלת חתולים מייללת, ואז קלטתי שזה בעצם בכי של ילדים. לקח לי עוד רגע לזהות את ההתייפחויות הקטועות של עמית, אחותי הגדולה, ואת הבכי קורע הלב של שביט, אחי הצעיר. הלב שלי אמר שקרה משהו איום ונורא בבית שלנו. אולי יותר גרוע מאותו לילה שבו עמית ואני בכינו עד הבוקר. אבל לא היה לי זמן לזיכרונות עצובים. התחלתי לרוץ במעלה המדרגות, אפילו בלי לספור אותן כמו שאני עושה בדרך כלל. בקומה השנייה כבר ראיתי שדלת הבית שלנו חצי-פתוחה. דילגתי את שבע-עשרה המדרגות האחרונות לקומה השלישית, דחפתי את הדלת ונכנסתי. ציפיתי לרע מכול.
באמצע הסלון עמדה אמא, ידיה לצדי גופה, ומבטה מושפל. עמית עמדה מולה אדומה וסמוקה מבכי, ושביט ישב על הרצפה וייבב. כולם נראו בריאים ושלמים. לא היה דם על הרצפה. הבית היה מסודר, שולחן האוכל הגדול היה ערוך כמו תמיד לארוחת הצהריים, ומעבר לחלון הזכוכית של הסלון פרחו הוורדים המטפסים שאמא טיפחה במרפסת.
“לא תאמיני מה קרה!” אמרה לי עמית בבכי. “זה היום הכי עצוב בחיים שלי.”
“גם שלי,” קרא שביט ואני הרגשתי שאני מתחילה לרעוד.
“מה קרה? אתם בסדר? קרה משהו לאבא?” שאלתי, ופחדתי מהתשובה שאני עומדת לשמוע. אבא של טל, החברה הכי טובה שלי, חטף התקף לב לא מזמן, והוא יותר צעיר מאבא שלי.
“אבא בסדר. תשאלי אותה מה קרה!” ועמית הצביעה על אמא בעיניים אדומות ובמבט מאשים.
“אמא?”
“חזרתי בבוקר מהסופֶּר, והיו לי הרבה שקיות בידיים. אז הנחתי אותן בכניסה והתחלתי להכניס אותן אחת-אחת. הדלת נשארה פתוחה. ופתאום רוקפור הגיעה בריצה וברחה החוצה.” אמרה אמא במבוכה, בלי להסתכל לי בעיניים. היא שלפה ממחטת נייר וניגבה את האף הדולף של שביט.
“אני לבד,” התעקש שביט ותלש חופן של ממחטות נייר מהקופסה. הוא ניגב את פניו והושיט לאמא את פיסות הנייר המקומטות והלחות. במצב רגיל אמא בטח היתה אומרת לו שייגש לפח ויזרוק אותן בעצמו, אבל הפעם היא רק עיקמה את האף, לקחה בקצות האצבעות את הממחטות המשומשות וזרקה אותן לפח האשפה הגדול.
עכשיו שמתי לב שקערת האוכל של רוקפור מלאה. בדרך כלל בשעה הזאת היא כבר ריקה לגמרי. הסתכלתי על הכורסה שרוקפור אוהבת להתכרבל בה, שהייתה ריקה עכשיו. פעם זאת הייתה הכורסה של אבא, אבל כבר הרבה זמן שהוא לא ישב עליה. אולי הוא כבר לא יֵשב עליה לעולם.
“אז איפה רוקפור עכשיו?” ניסיתי לשמור על קור רוח.
“לא יודעת. בטח מסתובבת בחצר. היא בטח תחזור לבד,” אמרה אמא.
“היא לא בחצר! חיפשנו אותה והיא לא הייתה שם!” קראה עמית.
רק עכשיו התחלתי לעכל את העובדה שהחתולה המתוקה שלי נעלמה, וגל של כאב הציף אותי. ניסיתי לחסום אותו, אבל
הוא כבר טיפס לי לגרון ועלה לי לעיניים, ודמעות גדולות וכבדות התחילו לזלוג מהן.

“אני מבינה בהחלט שאתם עצובים,” אמרה אמא וניגבה את פניו של שביט במגבון לח בלי להתייחס למחאות שלו, “אבל אני בטוחה שבסוף הכול יהיה בסדר. הנה, כבר הכנתי מודעות במחשב, עם תמונה ברורה וכל הפרטים שצריך. אימייל… פייסבוק… טלפון נייד… טלפון בבית… טלפון במשרד. והדגשתי בגדול שאפשר להתקשר בכל שעה, אפילו באמצע הלילה!”
“אבל מה אם אף אחד לא יתקשר?” שאלה עמית.
זה בדיוק מה שאני הייתי שואלת, אם הגוש הכואב הזה לא היה תקוע לי עמוק בגרון.
“למה לראות שחורות?” ענתה לה אמא בנזיפה קלה כאילו היא לא אשמה בכך שרוקפור ברחה. “תחשבי בצורה חיובית. לא חסרים אנשים טובים. וכאן, בשכונה, כולם מכירים אותנו. והיא גם לא יכולה להתרחק יותר מדי. היא עדיין מאוד קטנה.”
האמת, זה הדבר שהכי הפחיד אותי. היא כזאת קטנה, והיא עוד תנסה לחצות את הכביש לבד, ו… לא רציתי לחשוב על זה בכלל.. ואז נזכרתי בפתק קטן שהיה מודבק על לוח המודעות של הבניין – מודעה של חברת הדברה, שבה היה כתוב באותיות אדומות גדולות:

חשבתי שאני מתה!

אלכס פז-גולדמן גר בתל אביב. אב לשלוש בנות ובן. בעל תואר שני בהצטיינות בתוכנית למחקר תרבות הילד והנוער מאוניברסיטת תל-אביב ותואר ראשון BSC במדעי המחשב מהטכניון בחיפה.

פרסם עד כה ארבעה ספרים ששלשה מהם נבחרו למצעד הספרים של משרד החינוך: “עמית, דלית ושביט בתעלומת המודעות התלושות”, “המרגל האבוד והשמלה הירוקה” ו”הרפתקה בחולות”.

פרסם גם את “תעלומת העיניים השחורות-כחולות”, ספר על פרשת ילדי תימן החטופים.

X