ספורו של דוקטור דוליטל | לרכישה באינדיבוק




אני מאשר לקבל דיוור

ספורו של דוקטור דוליטל

ספורו של דוקטור דוליטל

שנת הוצאה: 2013
מס' עמודים: 146
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 74
- 25

דוקטור ג’ון דוליטל הוא רופא טוב לב וצנוע המתגורר בעיירה קטנה ושמה שלוליה-לחוף-ביצה. בשל אהבתו הגדולה לבעלי חיים, הוא אוסף רבים מהם לביתו ומטפל בהם במסירות. במהרה מתחילים המטופלים האנושיים שלו להתלונן על הצפיפות והמהומה השוררים מסביב, ואף מפסיקים להגיע ולבקש את עצתו. אך דוקטור דוליטל אינו מתייאש. הוא מחליט ללמוד את שפת בעלי החיים ולהפוך לרופא חיות במשרה מלאה. כשיום אחד מגיעה ידיעה על מחלה מידבקת שתקפה את עם הקופים באפריקה, יוצא הדוקטור הטוב עם כמה מידידיו בעלי החיים למסע ימי רצוף הרפתקאות וסכנות. במהלכו הוא נלכד על ידי מלך מרושע, נלחם בשודדי ים תאבי בצע וגם זוכה לפגוש את הדחופום-שוכתי המסתורי.

 

הסופר האנגלי יו לופטינג כתב את סיפורו של דוקטור דוליטל בשנת 1920, ובעקבותיו כתב המשכים רבים. מאז ועד היום הפך רופא החיות לדמות אהובה על מיליוני ילדים ברחבי העולם, והוא מהווה עבורם סמל ומופת לשמירה על החי ועל הטבע, לתבונה ואנושיות ולחיים צנועים.

אנחנו שמחים להגיש לכם תרגום חדש של הספר מאת הסופרת והמתרגמת עטרה אופק.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “ספורו של דוקטור דוליטל”

בקרוב…

פֶּרֶק 1

שְׁלוּלִיָּה
פַּעַם אַחַת, לִפְנֵי שָׁנִים רַבּוֹת, כְּשֶׁהַסָּבִים שֶׁלָּנוּ הָיוּ עֲדַיִן יְלָדִים קְטַנִּים, הָיֹה הָיָה רוֹפֵא וּשְׁמוֹ דּוּלִיטְל – ד”ר גּ’וֹן דּוּלִיטְל. “ד”ר” פֵּרוּשׁוֹ דּוֹקְטוֹר, וְהַכַּוָּנָה הִיא שֶׁהָאִישׁ הָיָה רוֹפֵא מֻסְמָךְ וְשֶׁיָּדַע הֲמוֹן דְּבָרִים.
הוּא גָּר בַּעֲיָרָה קְטַנָּה וּשְׁמָהּ שְׁלוּלִיָּה־לְחוֹף־בִּצָּה. כָּל הַתּוֹשָׁבִים, יְלָדִים וּמְבֻגָּרִים, הִכִּירוּ אֶת דְּמוּתוֹ הֵיטֵב. וּבְכָל פַּעַם שֶׁצָּעַד בְּמוֹרַד הָרְחוֹב וּלְרֹאשׁוֹ הַמִּגְבַּעַת הַגְּבוֹהָה שֶׁלּוֹ, הָיוּ כֻּלָּם אוֹמְרִים: “תִּרְאוּ, הִנֵּה הַדּוֹקְטוֹר! – אֵיזֶה אִישׁ פִּקֵּחַ.” וְהַכְּלָבִים וְהַיְּלָדִים הָיוּ מִזְדָּרְזִים כֻּלָּם לָרוּץ בְּעִקְבוֹתָיו; וַאֲפִלּוּ הָעוֹרְבִים שֶׁהִתְגּוֹרְרוּ בְּמִגְדַּל הַכְּנֵסִיָּה הָיוּ מְקַרְקְרִים וּמְנִידִים בְּרֹאשָׁם.
הַבַּיִת שֶׁבּוֹ גָּר, בִּקְצֵה הָעֲיָרָה, הָיָה דֵּי קָטָן; אֲבָל הַגִּנָּה שֶׁלּוֹ הָיְתָה גְּדוֹלָה מְאֹד וּבָהּ מִדְשָׁאָה רַחֲבַת יָדַיִם וּמוֹשְׁבֵי אֶבֶן וְעַנְפֵי עֲרָבָה בּוֹכִיָּה תְּלוּיִים מֵעָל. אֲחוֹתוֹ, שָׂרָה דּוּלִיטְל, נִהֲלָה לְמַעֲנוֹ אֶת מֶשֶׁק הַבַּיִת; אֲבָל בַּגִּנָּה טִפֵּל הַדּוֹקְטוֹר בְּעַצְמוֹ.
הַדּוֹקְטוֹר חִבֵּב מְאֹד בַּעֲלֵי חַיִּים, וְהָיוּ לוֹ כָּל מִינֵי חַיּוֹת מַחְמָד. נוֹסָף עַל דְגֵי הַזָּהָב בַּבְּרֵכָה שֶׁבְּשִׁפּוּלֵי גִּנָּתוֹ, הָיוּ לוֹ אַרְנָבוֹת בַּמְּזָוֶה, עַכְבָּרִים לְבָנִים בַּפְּסַנְתֵּר, סְנָאִי בַּאֲרוֹן הַמַּצָּעִים וְקִפּוֹד בַּמַּרְתֵּף. הָיוּ לוֹ פָּרָה וְאִתָּהּ גַּם עֵגֶל, וְסוּס צוֹלֵעַ בֶּן עֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ שָׁנָה – וְתַרְנְגוֹלוֹת, וְיוֹנִים, וּשְׁנֵי טְלָאִים, וְעוֹד הֲמוֹן חַיּוֹת אֲחֵרוֹת. אֲבָל חַיּוֹת הַמַּחְמָד הַחֲבִיבוֹת עָלָיו בְּיוֹתֵר הָיוּ הַבַּרְוָזָה דַבּ־דַבּ, הַכֶּלֶב גִ’יפּ, הַחֲזַרְזִיר גַבּ־גַבּ, הַתֻּכִּית פּוֹלִינֶזְיָה וְהַיַּנְשׁוּף טוּ־טוּ.
אֲחוֹתוֹ נָהֲגָה לְהִתְלוֹנֵן עַל כָּל הַחַיּוֹת הָאֵלֶּה וְאָמְרָה שֶׁהֵן מְבַלְגְּנוֹת אֶת הַבַּיִת. וְיוֹם אֶחָד, כְּשֶׁגְּבֶרֶת קְשִׁישָׁה שֶׁסָּבְלָה מִשִּׁגָּרוֹן בָּאָה לְבִקּוּר אֵצֶל הַדּוֹקְטוֹר, הִיא הִתְיַשְּׁבָה עַל הַקִּפּוֹד שֶׁנִּמְנֵם עַל הַסַּפָּה וְשׁוּב לֹא חָזְרָה עוֹד לְבַקֵּר אֶצְלוֹ, אֶלָּא נָסְעָה מִדֵּי שַׁבָּת כָּל הַדֶּרֶךְ עַד כְּפַר־שְׁוָרִים, עֲיָרָה אַחֶרֶת בְּמֶרְחַק חֲמִשָּׁה־עָשָׂר קִילוֹמֶטְרִים מִשָּׁם, כְּדֵי לְהִבָּדֵק אֵצֶל רוֹפֵא אַחֵר.
אָז נִגְּשָׁה אֵלָיו אֲחוֹתוֹ, שָׂרָה דּוּלִיטְל, וְאָמְרָה:
“גּ’וֹן, אֵיךְ אַתָּה מְצַפֶּה מֵאֲנָשִׁים חוֹלִים לָבוֹא אֵלֶיךָ, אִם אַתָּה מַחְזִיק אֶת כָּל הַחַיּוֹת הָאֵלֶּה בַּבַּיִת? אֵיזֶה מִין דּוֹקְטוֹר הוּא זֶה שֶׁחֲדַר הַהַמְתָּנָה שֶׁלּוֹ מָלֵא בְּקִפּוֹדִים וּבְעַכְבָּרִים? זֹאת הָאִישִׁיּוּת הַנִּכְבָּדָה הָרְבִיעִית שֶׁהַחַיּוֹת הָאֵלֶּה מַבְרִיחוֹת מִכָּאן. הָאָדוֹן גֶ’נְקִינְס וְהַכֹּמֶר אוֹמְרִים שֶׁלְּעוֹלָם לֹא יִתְקָרְבוּ עוֹד אֶל בֵּיתְךָ – גַּם אִם יִהְיוּ חוֹלִים מְאֹד. אֲנַחְנוּ הוֹלְכִים וְנַעֲשִׂים עֲנִיִּים יוֹתֵר מִיּוֹם לְיוֹם. אִם תַּמְשִׁיךְ כָּכָה, אַף אֶחָד מֵהָאֲנָשִׁים הַמְּכֻבָּדִים לֹא יִרְצֶה בְּךָ כְּרוֹפֵא.”

“אֲבָל אֲנִי אוֹהֵב אֶת הַחַיּוֹת יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר אֶת ‘הָאֲנָשִׁים הַמְּכֻבָּדִים’,” אָמַר הַדּוֹקְטוֹר.
“אַתָּה מְגֻחָךְ,” אָמְרָה אֲחוֹתוֹ, וְיָצְאָה מֵהַחֶדֶר.
וְכָךְ, עִם הַזְּמַן, נוֹסְפוּ לַדּוֹקְטוֹר עוֹד וְעוֹד בַּעֲלֵי חַיִּים; וּמִסְפַּר הָאֲנָשִׁים שֶׁבָּאוּ לְהִבָּדֵק אֶצְלוֹ הָלַךְ וּפָחַת. עַד שֶׁלְּבַסּוֹף לֹא נִשְׁאַר לוֹ אַף חוֹלֶה – מִלְּבַד מוֹכֵר־הַמָּזוֹן־לְחַיּוֹת, שֶׁלֹּא נִרְתַּע מִבַּעֲלֵי חַיִּים מִשּׁוּם סוּג. אֲבָל מוֹכֵר־הַמָּזוֹן־לְחַיּוֹת לֹא הָיָה אִישׁ עָשִׁיר וְהוּא חָלָה רַק פַּעַם בְּשָׁנָה – בְּחַג הַמּוֹלָד, אָז נָהַג לְשַׁלֵּם לַדּוֹקְטוֹר חֲצִי־שִׁילִינְג בְּעַד בַּקְבּוּק שֶׁל תְּרוּפָה.
חֲצִי־שִׁילִינְג בְּשָׁנָה לֹא הָיָה הַכְנָסָה מַסְפֶּקֶת שֶׁאֶפְשָׁר לִחְיוֹת מִמֶּנָּה – אֲפִלּוּ בְּאוֹתָם יָמִים, לִפְנֵי שָׁנִים רַבּוֹת; וְאִלְמָלֵא חָסַךְ הַדּוֹקְטוֹר סְכוּם כֶּסֶף שֶׁשָּׁמַר בְּתוֹךְ קֻפַּת הַמַּטְבְּעוֹת שֶׁלּוֹ, מִי יוֹדֵעַ מָה הָיָה עָלוּל לִקְרוֹת.
אַךְ הוּא הִמְשִׁיךְ לֶאֱסֹף לְבֵיתוֹ עוֹד וְעוֹד חַיּוֹת מַחְמָד; וְכַמּוּבָן, הָיָה יָקָר מְאֹד לְהַאֲכִיל אֶת כֻּלָּן. וּסְכוּם הַכֶּסֶף שֶׁחָסַךְ הָלַךְ וְקָטַן יוֹתֵר וְיוֹתֵר.
אַחַר כָּךְ מָכַר אֶת הַפְּסַנְתֵּר שֶׁלּוֹ, וְנָתַן לָעַכְבָּרִים לָגוּר בַּאֲרוֹן־מְגֵרוֹת. אֲבָל הַכֶּסֶף שֶׁקִּבֵּל תְּמוּרַת הַפְּסַנְתֵּר הָלַךְ וְאָזַל גַּם הוּא, וְלָכֵן מָכַר אֶת חֲלִיפַת הַשַּׁבָּת הַחוּמָה שֶׁלּוֹ וְהִמְשִׁיךְ לְהִתְרוֹשֵׁשׁ עוֹד וָעוֹד.
וְכָעֵת, כַּאֲשֶׁר צָעַד בְּמוֹרַד הָרְחוֹב וּלְרֹאשׁוֹ הַמִּגְבַּעַת הַגְּבוֹהָה שֶׁלּוֹ, אֲנָשִׁים הָיוּ אוֹמְרִים זֶה לָזֶה: “תִּרְאוּ, הִנֵּה גּ’וֹן דּוּלִיטְל, הַדּוֹקְטוֹר! פַּעַם הוּא הָיָה הָרוֹפֵא הֲכִי מְפֻרְסָם בַּמָּחוֹז הַמַּעֲרָבִי – וְתִרְאוּ אוֹתוֹ עַכְשָׁו – אֵין לוֹ כֶּסֶף בִּכְלָל וְהַגַּרְבַּיִם שֶׁלּוֹ מְלֵאִים חוֹרִים!”
אֲבָל הַכְּלָבִים וְהַחֲתוּלִים וְהַיְּלָדִים עֲדַיִן הִזְדָּרְזוּ לָרוּץ בְּעִקְבוֹתָיו בְּרַחֲבֵי הָעֲיָרָה – בְּדִיּוּק כְּפִי שֶׁעָשׂוּ כְּשֶׁהָיָה עָשִׁיר.

בקרוב…

X